אשלונכ, אשלונכ, חזקל

מתוך שפתם המפורקת והשברים של חייהם, מבקשים גיבורי ספרו של אלמוג בהר "צ'חלה וחזקל" לספר סיפור שיש בו לכידות – סיפור של גלות ושל תשוקה לגאולה
רונית חכם

ההיסטוריה היחידה שלנו המזרחים כאן בארץ היא היסטוריה של פשע. האשכנזים באו וסימנו עצמם כחוק, ומאותו רגע כל מה שעשינו שלא היה שיתוף פעולה אתם היה פשע. הם השאירו לנו את כל מה שמעבר לחוק, למרות שלפי האמת השלטון שלהם הוא הפשע האמיתי […] כל תרבות שלנו היתה לפרודיה, כל ההיסטוריה שלנו היא עכשיו הזיות.

כך אומר חברו לעבודה של חזקל, גיבור הרומן "צ'חלה וחזקל" של אלמוג בהר. אותו חבר הביא לו את ספריהם של חביבה פדיה וארז ביטון, כמו גם של שלמה סבירסקי ואלה שוחט"והציע לחזקל שייקח הספרים ויעיין בהם, וימצא בהם חכמות הרבה." […] עוד אמר אותו חבר שהוא כבר התחיל לכתוב את ספר ההיסטוריה של המזרחים שהיא "ההיסטוריה של הפשע"(ואדי סליב, והפנתרים השחורים, ואהרון אבוחצירא, ואריה דרעי, וזהר ארגוב, ועוזי משולם ודוד בן הרוש, וסעדיה מרציאנו, ושמעון יהושע, ומרדכי וענונו וטלי פחימה ועזרא נאווי), ספר שאף הוצאת ספרים בוודאי לא תסכים לפרסמו.

אך לא רק פושעים הם היהודים המזרחים או היהודים–ערבים, אומר החבר "סיפרו עלינו שאנחנו שונאי ערבים, אמר, עד שכבר התחלנו להאמין ולצעוק מוות לערבים ולחמצן שיער, ועוד מעט יתחילו להפיץ שמועות שאנחנו אלה שגרשו אותם בארבעים ושמונה, למרות שהיו אלו האשכנזים, או שאנחנו לא מאפשרים לצאת מהשטחים, למרות שמאז שישים ושבע כל העניין הזה של ההתנחלויות הוא עניין אשכנזי…" בהמשך פונה אותו חבר לפוליטיקה ומנסה להקים מחדש את מפלגת הפנתרים השחורים לקראת הבחירות לעיריית ירושלים.

ספרו של בהר, שהוא ללא ספק אחד המרתקים ביותר שנכתבו בעברית בתקופה האחרונה, מציע אופציה תרבותית חשובה ומעניינת. בהר, העוסק בזהות היהודית-ערבית של דמויותיו, בוחר להטעין את המצבורים התרבותיים והתודעתיים של שני חלקי זהותם הכביכול סותרים, ולהציע אותם כמשלימים זה את זה. הוא מפנה אליהם לא כאל סתירה אלא כאפשרות להשלמה במציאות החברתית פוליטית ותרבותית שבתוכה אנחנו חיים. יהודי וערבי ולא יהודי או ערבי, וגם לא כזהות אחת חצויה.

הפרספקטיבה המזרחית של הרומן נטענת באוצרותיה של תרבות שהודחקה, הן מבחינת ההיבטים הערביים שלה, והן בהיבטיה היהודיים. הזהות המזרחית, אליבא דבהר, היא לא רק ערבית מאוד כפי שכבר טענו רבים וטובים לפניו, היא גם יהודית מאוד – ובכך הוא מוסיף ומחדש. זהו רומן מסמן דרך בספרות העברית שאיננה נענית עוד להגדרות ששלטו בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה שהגדירה עצמה כחילונית.

ההצעה התרבותית האלטרנטיבית של בהר נמצאת בשפתו: העברית שהיא מקראית ורבנית ומשולבת בארמית בבלית וערבית יהודית וערבית שאינה יהודית, והיא לשון שירה ופיוט השלובות בלשון יום-יום, ושפת התפילה ושפת השתיקה. זוהי שפה המתפרקת מלכידות ובכך היא מסמנת עולם מפורר. זוהי שפה שאיננה מתפקדת בשדות הלשוניים של העברית הישראלית האשכנזית החילונית.

מתוך השפה המפורקת הזאת ובעזרתה, ולמרות השברים והקרעים שבחייהם, מבקשים בהר וגיבוריו לספר סיפור שיש בו לכידות – סיפור של גלות ושל תשוקה לגאולה. רומן. מהי הגאולה אליה מכוון בהר? האם היא מושגת? דומה כי אין לכך תשובה בסוף העלילה המותירה אותנו בסוג של השעיה, עד שיתברר הספק או עד שיבוא אליהו.

כרזת הפנתרים השחורים. "ההיסטוריה של הפשע"

להפר את האילמות

כל הגיבורים ברומן מיוסרים בשל השתיקות ובשל הקרעים שבינם לבין העולם, בינם לבין עצמם. הם מחפשים לאחות את הקרעים, למצוא חיבורים ולהפר את האילמות. קרועים ותלושים עד כאב הם צ'חלה וחזקל, גיבוריו של בהר, בני הזוג הטרי, יתומים שאינם מוצאים את מקומם בעולם וביניהם עומדת שתיקה ומבוכה. חזקל, בן להורים ילידי בגדאד, מאבד את מקום עבודתו, מעגל האנשים שאתם בא במגע מצומצם, ואיש מהם איננו שייך למרכזי הכוח. חזקל וצ'חלה מבקשים להתגבר על הזרות שביניהם, על היתמות והבדידות שלהם ומנסים לבנות לעצמם קירבה אינטימית וגם משפחה. נסיונותיהם ליצירת אינטימיות מהוססים מאוד וכואבים בפגיעותם ובשבריריותם.

כחלק מהמאמץ לבנות משפחה והֶקשר, הם אוספים במהלך הרומן את כל מי שנמצא ברדיוס המצומצם של חייהם לסדר-פסח, לשולחן סביבו נמסר הסיפור המלכד ומפר השתיקה, שהוא סיפור גאולה המתאר את התהוותו ושחרורו של עם, של קולקטיב. האנשים שהם מזמינים אליהם מסמנים את הקולקטיב אותו הם מבקשים לבנות.

קולקטיב הגאולה שלהם מורכב מאנשים זרים ברובם: החכם עובדיה ואשתו מזל, גורג'יה אמו של החכם עובדיה (שאתה הוא לא דיבר ואליה לא הלך מאז נפרדו דרכיהם כשנשא את מזל לאשה), שכנתם המולדבית הזקנה והבודדה המדברת רק מולדבית, ידידו איש הפנתרים השחורים, אחיו הלוחם למען זכויותיהם הרמוסות של תושבי הקטמונים, שהוא אינו פוגש ואינו מצליח להביא אליו.

חזקל חוצה את הגבולות השבטיים והלאומיים, והולך לחפש את חצי האח שלו (בנו של אביו מאם פלסטינית) את איסמאעיל המתגורר בבית צפאפה ששכונת הקטמונים נבנתה על אדמותיה. הוא מוצא אותו ומזמין אותו ואת אמו אנעאם להצטרף אליהם לסעודת ליל הסדר. תוך כדי איסוף המסובים, מלקט בהר ואוסף, קושר ומחבר קרובים ורחוקים, הורים גשמיים ורוחניים, טקסטים ספרותיים ומוסיקליים, ומקורות סמכות אשר בתִווכם נרקם ומתלכד הסיפור, אשר בו-בזמן גם חושף את השבר.

עזרא ולואיז (עליזה) גחטן (סבו וסבתו של אלמוג בהר), ביום חתונתם בבגדאד

מול הסיפור המלכד אליו חותר הרומן וכנגדו, עומדת שתיקתו של חזקל. בהר מעמיד לה כמה סיבות: כמו תחושת חוסר-השתייכות ושכחת שפת הוריו: "אבי היה אומר [מסביר חזקל] לכל מקאם מקאל, לכל מקום האמירה הראויה לו, לכל מקום קול, והוא אינו יודע הדברים הראויים לרוב המקומות, על כן רוב הזמן הוא עומד ושותק, או יושב ושותק."

חזקל אינו מוצא את מקומו בעולם. הוא כאמור איננו שייך למקום ההגמוני, ואת העולם המסורתי שממנו הוא בא ריסקה ההגמוניה. מפאת אותו ריסוק שכח חזקל את שפת הוריו. באחד מחלומותיו, פונים אליו הוריו ואומרים לו: "אשלונכּ, אשלונכּ, חזקל, נְסית, נְסית לִסאנכּ, שכחת, שכחת לשונך, תהום נשיה השלכת בנו, איך נעלה מאוב מילותינו, איך ילד שלנו נמכר לאורחות ישמעאלים ושוב אינו מבין אותנו." והוא כיוסף המוּלך מצריימה, חוזר עכשיו לחגוג את שחרורו ולהשמיע את סיפורו.

הסבר נוסף לשתיקה ולבדידות מניח בהר בפיה של אחת הדמויות המשניות, בפי חברו מן העבודה המנסה להקים מחדש את תנועת הפנתרים, המזכיר לנו איך ההגמוניה האשכנזית רואה "בכל דיבור שלנו הפרעת דיבור, כל מוזיקה שלנו הפכה באזניהם ובפיהם רעש, כל תרבות שלנו היתה לפרודיה, כל ההיסטוריה שלנו היא עכשיו הזיות. את כל הגיבורים שלנו הפכו לפושעים".

חזקל מצידו מתחנן ומייחל לדבֵּר: "שפתיו מושכות מגרונו מילים להפיל לפני אלהים, מתחננות, תן לי פה תן לי דיבור תן לי עכשיו רע לשיחה להשתמש עמו בפה ובלשון ששמת באדם הראשון."לא דיבור בעלמא מבקש חזקל, אלא דיבור שיש בו ראשוניוּת, דיבור שבאמצעותו ניתן להגיע אל המקור, אל האלוקות, אל הראשית שהיא דרך הדיבור כי "הלידה והבריאה הם בדיבור".

גלות וגאולה

בהר מעביר יסודות דתיים לתוך המציאות ומשלב בתוך הקונבנציה של הרומן תפיסות קבליות, והוא עושה זאת באמצעות כפילויות המצויות בתוך השפה הרב-שכבתית שלו. השפה אותה מחפשים חזקל ומחברו היא שפה של שניוּת – זוהי שפת אביו ואמו וכן שפת הבריאה. זוהי השפה שממנה הוא נגדע בתהליך היסטורי ותרבותי ואליה הוא שואף לשוב כדרך לגאולה.

מצב הגלות המתואר ברומן נכפה על ידי פרויקט שביקש לשלול את הגלות, תוך יצירת קרע ונתק עמוקים עם שפה ותרבות שסימנו את הגלות הן במשמעותה ההיסטורית-גיאוגרפית, אבל גם במשמעותה התיאולוגית. כך מייצר הרומן שדות משמעות מקבילים: הפוליטי-חברתי של דיכוי המזרחים בישראל ותרבותם הערבית, והדתי-יהודי. מתוך כך עולה כי היהודיות באופן עקרוני היא גם זהות מזרחית או לא-אשכנזית, או אולי מצב שהוא בין לבין, בגלות.

הגלות הקשורה בדיכוי התרבותי של הדמויות מתארת גם את התערערות המסורת שאליה מנסות הדמויות לשוב ולשמר. מסורת זו כבר איבדה את תפארתה. הגלות כאן מתורגמת למוטיב היתמות שיש גם לו משמעות תיאולוגית: "יום יום אנו בוכים את כאב הקרעותנו מרחם אם ומרחם אל," אומר חזקל לצ'חלה, "ועליי לשמוח עמך את ההקרעויות הללו שהביאו אותי להשתוקק להתחבר אלייך, לתקן כל קרעי ושברי."

התשוקה לחיבור היא בו בזמן גם ארוטית וגם תיאולוגית, והיא ניצבת מול תודעה של ניתוק אימננטי מהמקור. על פי תפיסה תיאולוגית זו, הגלות היא היא מצב העולם ומצבו של האדם בעולם המשקף את הניתוק הראשון. חוויות הפליטות והגלות הן אם כן לא רק חוויות פרטיקולאריות של דור האבות שעזבו את בגדאד ובאו לחיות בישראל, אלא גם חוויה שיש לה הדים במיתוס הקבלי.

היבטים נוספים של הגאולה מגולמים באיחוי הקרעים בין אבות לבנים, בין חול לקדושה, בין ערביות ליהודיות. גם הסדר אליו מתכוננים צ'חלה וחזקל מסמן את הגאולה. חזקל מבקש לערוך סדר, תרתי משמע, בעולמו המפורק ש"לא יספיק החוט בביתו לתפור את קרעיו".

מוטיב ההורות ברומן שייך למהלך איחוי הקרעים. חזקל וצ'חלה עוסקים בהורותם המתקרבת כמו גם בהוריהם הנעדרים וביתמותם. החכם עובדיה ואשתו המציעים עצמם כהורים, עסוקים גם הם בניתוק המדמם מהוריהם. בתוך כך מהדהדת הפניה לאב הגדול שבמרומים:"יש לנו אב זקן… והוא מלך מלכים, והוא ריבון עולמים, והוא קונה שמים וארץ, והוא אל עליון, והוא הקדוש ברוך הוא, והוא המקום והשם והתפארת."

חזקל מבקש את הקשר לאב שבשמים, כמו גם עם אבות ואמהות רוחניים מעולמות שונים וכביכול מתנגשים: יהודיים וערביים, מתחומים של קודש ושל חול, כָּאלו שמִכבר וכאלו מבְּני התקופה: רבנים, משוררים ומשוררות, פייטנים, זמרים וזמרוֹת, נשות ואנשי הגות. מביניהם מפתיעה ומסקרנת ההקדשה בפתח הרומן למרן חכם עובדיה יוסף שליט"א ואוסתאז פרופ' ששון סומך, שתי דמויות נבדלות אשר ביחד יוצרות את העולם התרבותי אליו פונה המחבר – העולם היהודי והערבי.

החיבור המעניין הזה שנעשה כאן הוא בין המורה הרוחני-תורני של יהדות המזרח לבין חוקר הספרות הערבית ומשמר המסורת הערבית; בין הכתבים היהודיים המונומנטליים, אשר נוצרו בתוך העולם המוסלמי, עליהם נשען הרב עובדיה יוסף ועל בסיסם הוא מקים את הפרויקט ההלכתי הגדול והחדשני שלו מול ההגמוניה האשכנזית התורנית, לבין מורשת ערבית מפוארת. בהר הולך בעקבות שניהם ואינו מוותר על אף אחד מהם. הוא שואב מן היהוּדיות ומן הערביוּת, מנסה ליצור עיבור מחודש בין שתיהן, כמו בין צ'חלה וחזקל.

בהר אינו מצביע על דיכוטומיה בין שני המנטורים והעולמות שהם מייצגים. להיפך, הוא מנסה לטשטש את הניגודיות, להציגה כמכלול, שהרי הקרע בנפשו של חזקל לא נוצר בשל חיכוך בין חולין לקדושה, או בשל מתח שבין ערביותו ויהוּדיותו. הקרע נוצר מתוך מצב הפליטוּת: חזקל הוא לא רק יתום, הוא חי בתחושה של תלישות בתוך חברה ותרבות שאינן מכילות אותו ואת כל מי שנמצא בסביבתו.

על כן מקבץ בהר לתוך הרומן את אבני הבניין של המורשת התרבותית הגדולה של יהודי ארצות ערב שנחרבה. הוא פונה אל המסורות שנשתכחו ובונה עולם על חורבנן: מסורות יהודיות וערביות, מילוליות, ספרותיות ומוזיקליות שבתוכם צמחה המורשת התרבותית שלו ומהן ינקה. הוא אוסף את התכנים והזכרונות שכל אלה נושאים, מעל אותם מאוב השִכחה והשתיקה, ופורש רשת העשויה חוטים שהועברו בדרך המסורת הכתובה והנשמעת. חוטים אלה נמשכים מהרמב"ם ומר' ישראל נג'ארה מהבן איש חי, מסמיר נקאש, מארז ביטון, סמי שלום שטרית, חביבה פדיה וטהא חוסיין.

הרומן פורש יריעה תרבותית רחבה וסיפורים מסופרים בתוך סיפורים: אגדות סופיות, וסיפורי אלף לילה ולילה, וסיפורי שדים מבגדאד, וההגדה של פסח. וגם למוסיקה מקום חשוב באותו מארג: פיוטים מפיו של ר' יהודה עובדיה פתיה, וסלים הלאלי וסמי אל מגרבי וזוהרה אלפסיה ור' חיים לוק, יחד עם שיריהם של אום כולת'ום ועבד אל-והאב.

את מעט התקווה שלו לגאולה ברובד היומיומי, את קרן האור המבטיחה מעט פרנסה, מוצא חזקל המובטל אצל אחיו שבבית צפאפה שמשיג עבורו עבודה אצל מעסיקו במכלת השכונתית. בהקשר זה עולה כי הצמיחה וההתחדשות מתאפשרים דווקא במקום של חציית הגבולות.

תמול שלשום

חזקל חווה את הבית, המשפחה והקיום כולו כתלישות וזרות. מצב הפליטות של הדמויות שסביבו אימננטי, והבית עצמו הוא הגלות. בהר ממחיש זאת ביצירת רגעים נדירים של אינטימיות בין בני הזוג המכילים בו בזמן גם את תחושת כאב הריחוק: "התקרב הוא אליה והתקרבה אף היא אליו, נזכר בפעם ראשונה שעמד לפניה עירום… ואמר לה, עדיין איני יודע אם כדאי היה כאב כל ההיקרעויות הללו למען ההשתוקקות הזאת לחיבור, ונשק לה, ואף היא הרגישה טעם חמיצות בפיו… וחשבה חיים שלמים עלולה אני להעביר בהתרגלות לחמיצות הזאת …"

תמול שלשום. בהר יוצר זרות בתוך העברית

בהר מחליף את העברית ההגמונית, החדשה, הציונית בעבריוֹת נטולות זיקה טריטוריאלית, חוצות טריטוריות. בעזרת העבריות השונות הוא מהדהד תרבויות שאינן הגמוניות ומנתק את העברית מציון. בכך, השימוש שלו בשפה הוא, על פי דלז וגואטרי – שימוש מינורי – כמו שעושה קפקא בגרמנית. הוא יוצר זרות בתוך העברית ואף מעצים את הזרות הזאת באמצעות השימוש בערבית.

יוצא שבין השתיקות של חזקל מהדהדים קולות רבים וביניהם גם קולו של המספר, אשר חושף עצמו ויוצא מן ההסתר ומציג עצמו כאיש בין יתר האנשים. הוא בן גילו וזמנו של חזקל, אדם אמיתי שאותו הוא פגש בבית הקפה "תמול שלשום" ובשעורים של החכם עובדיה. בדרך זו, המספר כמו חותך את הספרות ומטיל עוגן לתוך המציאות ומעמיד את עצמו במקום שווה בין שווים, כיאה למספר האנושי שאיננו בורא העולם "שהוא רם על כל רם ועמוק מכל נעלם".

כך מעמיד עצמו המספר במקום של צנעה ומשתדל לא להופיע כאומניפוטנט כל יכול. בדומה, גם הגבריות של חזקל נחשפת בשבירותה.

נצחיות הגעגוע

נראה שיותר מאשר גאולה, מסמן סוף הרומן את המצב האימננטי של הקרע. קרע הכניסה והיציאה מהעולם, הקרע בהגירה, קרע הבדידות והגלות, קרע שהוא גם פתח לאפשרויות חדשות. לשולחן הסדר מסובים אנשים שימשיכו לחיות את המתח של הקרבה והריחוק שביניהם: השכנה המולדבית, האח איסמאעיל ואמו שחצו את מחיצות ההפרדה אך לא הפילו אותן, וצ'חלה וחזקל עם הזרות העומדת ביניהם. למרות בקשתם של מזל והחכם עובדיה לפני שעלו השמיימה שימשיכו את דרכם וינהיגו את הקהילה הקדושה של יהודי בבל בשכונה, לא ברור כיצד יצליחו לעשות זאת ממקומם הקלוש והתלוש.

'צ'חלה וחזקל' הוא רומן על קרעים ועל הרצון לאחותם. הקרעים כאן מהדהדים את הבקע העקרוני שבין בני האדם, ובין האדם למקור האלוקי, כמצב קיומי. הרומן נע בין זוגות של קצוות בינאריים: מוות וחיים, יתמות והורות, קדושה וחול, דיבור ואי דיבור, מוזיקה, שירה וספרות מול דת ופוליטיקה, עברית הגמונית מול שפות יהודיות אחרות, ישראליות מול פליטוּת וגלות ועבריוּת מול ערביוּת.

בהר מתאר את הקיום המתוח שלגיבוריו תוך שהוא מזין את מקורות היניקה של התודעה התרבותית שלהם – יהודיות וערביות. הדיכוטומיה הציונית של יהודיוּת או ערביוּת היא אפשרות שנפסלת אצל בהר. הוא אינו מציע פתרון פוליטי או מדיני, אלא מציג תיאור של תודעה המשמרת את המתח העקרוני שבין הכמיהה לגאולה לבין אי האפשרות שלה, בשל המצב הקיומי האימננטי של גלות.

מצב ההשעיה הזה, ההמתנה לאליהו, לדיבור המחבר, הוא כהצעה החותרת תחת העברית הישראלית ההגמונית האשכנזית החילונית המשתיקה את קולות הגלות והגעגוע שבתוכה ועל כן היא איננה עברית אלא "שכנה לעברית," "מין עברית של אירופאים","שאיננה עברית שלנו, איננה של בית הכנסת ושל השיחה עם אלהים", בלשונו של בהר המזכיר לנו "הלכה למשה מסיני" כי "בגמגום מסר לנו משה את התורה", בשפה שבורה, וכדי להמחיש את שבירותה היא מהדהדת כאן גם את השפה שלידה, את זו שמעניקה לה את משמעותה – הערבית.

ליהודיּות, אומר לנו בהר, אין משמעות אלא בגעגוע אל הערביוּת, וזו בתשובה מעניקה את המשמעות של להיות יהודי/ה.

גרסתו המלאה של המאמר תפורסם בגיליון הבא של עתון 77.

אירוע השקה ירושלמי ל"צ'חלה וחזקל" יתקיים ב-15 במאי. לפרטים

צ'חלה וחזקל

מאת אלמוג בהר

הוצאת כתר

260 עמ', 89 שקלים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. כפיר אזולאי

    בהר מנסה אך לא מצליח להתחמק מכך. אין זהות מזרחית בלי המטען היהודי מסורתי שלה ואין יהדות מסורתית בלי המטען הלאומי שלה ואין לאומיות יהודית בלי המטען הציוני שלה, הנוגע לגעגועים לארץ ישראל ולעצמאות יהודית…
    עד מחר בבוקר ינסו פה להנגיד בין מזרחיות וציונות… האמת היא שהציונות והמזרחיות שלובות זו בזו ולכן יש יותר מזרחים ציונים מאשכנזים ציונים בעולם היהודי של היום

  2. אזרח.

    כפיר אזולאי,(אשלונכ ? ) ציונות במובן התנ"כי והמשיחי.
    לא במובן של הרצל והתנועה הציונית הלאומית החילונית.
    סבי עלה לארץ לפני 100 שנה .סבי לא קרא את ספרי הרצל,ולא ידע על התנועה הציונית ושאיפותיה.לא היה אכפת לו שמוסלמים עות'מנים שולטים בארץ,לא עניין אותו עצמאות יהודית, ולא לאומיות יהודית. כל שרצה ,הוא לקיים אורח חיים יהודי בארץ המובטחת,ולא משנה תחת איזה שלטון.

  3. עמוס

    די כבר. נמאס. בהר – שמקדיש את ספרו לר' עובדיה יוסף – לא יודע ש"אין זהות מזרחית בלי המטען היהודי המסורתי"? דווקא הוא?

    בכלל – אם אתה לא מכיר את אלמוג בהר (אולי ה"מסורתי" ביותר שבין הכותבים המזרחים הצעירים), אם לא קראת את יצירתו, ואם אתה לא מבין בעניין יותר מדי – למה לכתוב?

    גם דבריך על ה"ציונות" של המזרחים מעוררים גיחוך – באמת אתה לא מסוגל להבדיל בין הגעגועים העזים שאני חש לבית שבו גדלתי כילד, ושנקבע לעד בזכרוני כמחוז חפץ נכסף, ובין תביעה נדלנית עליו, קריאה לפינוי דייריו הנוכחיים, או פלישה אלימה אליו וכליאה של דייריו בשירותים? באמת?

  4. צבי בן-דור

    תמיד ימצא מי שיאמר להם ש:
    א. אינם מכירים את המסורת היהודית.
    ב. אינם מכירים את המסורת הערבית.
    ג. אינם מכירים את החיים במעמד המזרחי הנמוך.
    ד. שהם שמאלנים מדי.
    ה. שהם משכילים מדיי.

    אלו הם פירות הדיכוי התרבותי המתמשך. כמו סרטן שהושתל בגוף הנשמה, הם מתפתחים להם עכשיו לבדם.
    המשך יבוא. ברכות לאלמוג. תודה לרונית.

  5. מוראד

    הצרה הצרורה עם המשכילים המזרחים שכותבים בשביל שהאשכנזים יישמעו אותם (זו הדרך להתקדם מסתבר) היא הזיכרון הסלקטיבי שלהם על מה שמשכילים מזרחים אחרים כתבו, במידה והמשכילים האלה לא שייכים למאפיה העירקאית של "היהודים הערבים", עם כמה ספיחים לא עירקים של המאפיה הזו שהם עלה תאנה למאפיה כדי להראות שהיא לא בדיוק על טהרת העירקים. גם כמה אשכנזים עם ההתכוונות הנכונה כלפי המאפיה. הנה למשל שיכחה בנושא מאמרים מראשית שנות ה 1990 על חציית גבולות לשונית ותרבותית, והתנתקות מהעברית הציונית, אצל סופרים ומשוררים מזרחים שמה שהם רוצים זה להתקבל על ידי הברנז'ה האשכנזית. זאת הדרך לעשות קופה. תפסיקו להיכנס בכפיר. הוא צודק 100% רק לא מבין את הפוליטיקה הפנימית של ההתכסחויות וההשתקות בין המשכילים המזרחים. חבל שזה ככה. המזרחים יכלו להיות חזית טובה אם היו בקואליציה במקום העירקים (עם הספיחים שלהם) נגד השאר.

    http://cosmos.ucc.ie/cs1064/jabowen/IPSC/articles/pdfCacheOfArticle0047872.pdf

    http://books.google.co.uk/books?id=yDNLvpl9n0wC

    הנרייט כתבה על העירקים והשאר בספר הקשת, אבל גם לא הלכה עד הסוף בגלל מה שהיא שכחה ביוזמתה ממה שנכתב ע"י כמה מזרחים, כי היא החליטה להשתלב סופית באוניברסיטה.

    הגיע הזמן לדבר על המאפיה העירקית והכוחנות שלה בכתיבה המזרחית ועל זה שבאמת, החבר'ה האלה מנותקים לגמרי מרוב הציבור המזרחי, אלא עם כן הם עושים עליו תחקיר לספר ועושים עליו קופה. בינתיים האשכנזים רואים את כל הריבים האלה ומחככים את ידיהם בהנאה. שירה אוחיון כתבה על זה טוקבק בקדמה. יש עירקים משכילים שכל מה שהם יודעים על ישראל זה מביקורי מולדת חפוזים, וכל המלל שנכתב בפירסומים אקדמים ואחרים ועוד מתקיפים את מי שמדבר על הניתוק שלהם מהחיים של היום יום בארץ. אני מבין למה הם בחו"ל כי חסמו אותם בארץ. למה הם משתמשים בזה לחסום אחרים, זה מה שאני לא מבין.

  6. צבי בן-דור

    אך הרעיל כתמיד.

    מסתבר שעיקר שכחתי:

    ו. שהם עירקיים מדיי.

  7. כפיר אזולאי

    וברור שהחלום הציוני של המזרחים היה אוטופי ולא פוליטי כמו אגב חלומם של מיליוני האוסט-יודן באירופה. אבל ברגע שהחלום נפרט לפרוטות פוליטיות אזי המזרחים הצטרפו אליו בהתלהבות רבה פי כמה מיהודי אשכנז שהעדיפו להגר לאמריקה או אוסטרליה. יהודי צרפת שרובם מזרחים, שלא חוו את הדיכוי האשכנזי בארץ, מוכיח שהציונות אימננטית למזרחיות ואינה רק תוצר של שטיפת מוח ממסדית. בקריית שמונה ובמרסיי יש הרבה יותר אמונה בלאומיות היהודית ובזכות ריבונות היהודים על ארצם מאשר בקרב האליטות האשכנזיות בתל אביב ובבוסטון. מהעובדה הזו בהר לא יצליח להתחמק וגם לא קומץ אינטלקטואלים 'מזרחים' שכל קשר בינם ובין מזרחיות מתבטא במוצא אתני ותו לא

  8. ירדנה אלון

    בעצם אין כאן רומן,אין סיפור
    בהר הוא לא עגנון,עגנון ידע לספר סיפור בעברית מדרשית שהייתה מקובלת מאוד בתקופה בה כתב עגנון ואחד הדברים שמשכו את הקורא היה העובדה הפשוטה לכאורה שעגנון ידע לספר סיפור קודם כל וראשית לכל,
    אחר כך בא הסגנון(חשוב לכשעצמו)ובסיפורים של עגנון הגיבורים מתחבטים בדילמות שיצרה תקופת המעבר בין המודרניות והחילוניות לבית התפישות המסורתיות,והשפה המדרשית העצימה את המתח.

    השפה המדרשית של בהר מזכירה לי מופעי רוק משנות השבעים הנוצצות כשמבעד לזיקוקים ולעשן הגיח הכוכב ונתן את השואו שלו ואם המופע היה מבריק ,והיה לאמן מסר להעביר,הקהל נכנס לטראנס ואח"כ קיבל את הקתרזיס שלו
    (דייויד בואי למשל).והמופע ליווה אותו ימים רבים לאחר שהוא הסתיים.
    וקרה לעיתים שחוץ מנצנצים וזיקוקים ותמרות עשן לא היה כלום (האירויזיון כמשל)ולא נותר כלום,שום דבר לכתוב עליו או לקחת איתך הבייתה(הבייתה אל הנפש)
    אז זה גם ההבדל בין עגנון ובהר.
    המחשבה שתיאור חיי היומיום על הטריויאליות שלהם זוהי אומנות שעומדת בפני עצמה לא עובדת ולא עוברת במקרה הזה.

    אז בהר ממלא את הספר בסיפורי מדרש,מתבל בדילמה יהודי – ערבי,ובסכסוך המזרחי-אשכנזי,נותן קרדיטים לחלק שאמרו זאת לפניו באופנים שונים בדרך של מאמרי דיעה.

    כל הבקורת שהופנתה כלפי ההגמוניה האשכנזית בתחומי תרבות שונים כונסה לספר אחד.

    עבורי על כל פנים הספר לא חידש דבר,יכול להיות שהוא טוב עבור בני נעורים שהיום מתבטים בזהותם הישראלית-מזרחית.
    למי שהזהות הזאת ברורה וידועה ,וגם השפה המדרשית לא משהו חדש או חדשני עבורו מפני שבכל זאת התרבות והספרות הישראלית לא זרים לי ואת עגנון קראתי בנעורי ואני חושדת שזה היה הרבה לפני שבהר נולד.
    אותי הספר שיעמם.
    יכול להיות שזו אני,שאני מבוגרת מדי ושכבר הייתי בסרטים האלה ולכן אני מחפשת משהו אחר,חדש,חדשני ומסעיר ולא רוצה יותר עוד מאותו דבר,שוב ושוב ושוב ושו……ב

  9. VICE VERSA

    הציונים באו לישראל מתוך אינטרסים ונשארים בהמ מתוך אינטרסים, האינטרס של חלק מהאעוסט יודן היה לעשות מדינה, לעשות ולא לבנות או לעשות כסף מהמדינה. רובם התנגדו לציונות, רוב האשכנזים עד היום בגולה. ולהיפך רוב המזרחי, והרוב הממש גדול, בארץ סוד כמוס הוא העליה מצרפת דור שני ושלישי של אירופאים שלא רוצים אירופה ומעדיפים את המדינה הזו בסוף העולם בתוך עולם עויין.

    לכן המסקנה היא שאו שהאשכנזים מבינים מה זה ציונות והמזרחים בכלל לא מבינים ולא קולטים את זה או להיפך, שהמזרחים הם אלה שהאמת יודעים מה זה ציונות והאשכנזים הורסים את הכל, תרתי משמע. הם גם הורסים את העם היהודי בדיכו של המזרחים וגם את הנוף וגם את חיי הערבים בארץ ישראל, זה דבר שאף מזרחי לא עשה עד לבוא הציונות וגם הרבה אחרי הקמת המדינה, זו עבודה של אשכנזים נטו.

    אז באמת השאלה היא מי הציוני כאן? האשכנזים שנשארים בגולה או באים כמו הרוסים לעשות קופה, או המזרחים הרומנטיים שבאו משך מאות שנים ועלו לארץ ולא גרשו ולא הרסו ולא הסתכסכו עם כל העולם מסביב?

    זה או זה , כי שניהם לא ידורו יחדיו תחת אותה הגדרה

  10. שיקו

    בעקבות הערתו של עמוס. לא הצלחתי להבין מדוע בחור צעיר ומזרחי מתקדם בוחר מרצונו החופשי להקדיש ספר לגזען מחליא ולא חכם במיוחד הקרוי "הרב" עובדיה יוסף. אני חש שיש כאן חנופה והתבטלות בפני שסניקים משתכנזים.

    האם כותב שמאלי פלסטיני היה מקדיש את ספרו לאחמד יאסין או לג'ורג' חבש? האם כותב צעיר הקשור לתנועת הירוקים האיראנים היה מקדיש את ספרו לראפסאנג'אני או לשירין עבאדי?

    ה"רב" עובדיה (כמו בנו הניאו נאצי מצפת) הוא איש ימין ציוני ופאשיסט. זהו המקרה גם אם הוא במקרה יודע לקרוא ערבית ספרותית ולדבר ערבית מצרית. "הרב" עובדיה מגלם את כל המיאוס הבזוי שהציונות האשכנזית-האכזרית טבעה ביהודי ערב. חבל שאדם נקלה כזה מאריך ימים. הליכתו רק יכולה לסייע למזרחים מבחינה תרבותית, כלכלית ופוליטית. מיטוט המפלגה שהוא יצר היא תנאי הכרחי לשחרור המזרחים (שלא לדבר על המזרחיות).

    אז אנא אלמוג, רונית או עמוס הסבירו: למה להקדיש מבחירה ספר לגזען ציוני? (ואגב, קרה המקרה וגם אני מכיר צ'חלה אחד. הוא היה גר בשדרות העצמאות 79 בבת ים בקומה השלישית. הוא סבל רבות רבות והוא אינו לא שם יותר).

  11. יעל ברדה

    כל כך הרבה רבדים של תבונה ורגישות על כולנו שההסטוריה שלנו היא הזיות לא פחות מהמציאות שלנו. הביקורת מתמצתת את השיח שאני חשופה אליו בשנים האחרונות, ואיכשהו מביאה לסגירת מעגל הדיבור על החריגות, הגאולה והערבי בתוך היהודי ואולי גם להפך, כך שאפשר באמת למצוא אלטרנטיבה שמציע לנו אלמוג. סגירת המעגל הזאת מביאה רוח חדשה של שחרור, לא רק מדיכוי מוסדי, אלא גם משיח חד כיווני של יאוש.

  12. VICE VERSA

    סופר יכול לכתוב רומאן על מי שהוא רוצה, ולא חשוב מה הדיעות הפוליטיות שלו. בהר מתאר עולם שלם של מזרחים בתוך ירושלים ואם זה קשור לעובדיה יוסף אז הוא יהיה שם. איך בדיוק זה קשור לפאשיזם? האקדמיה בסוף תהרוס כל ספרות עם מחשבות כאלה. גם ככה הספר יותר מדי מושפע מתיאוריות אקדמיות.

  13. יובל ב.

    קראתי קטעים מהספר שפורסמו בטור של רן יגיל. בדרך כלל הקטעים אמורים לפתות את הקורא לקרוא את כל הספר ולא היא במקרה שלי.
    ירדנה קלעה בול. הכתיבה של בהר נראית כמו תרגיל מחושב בחוג לכתיבה יוצרת ולא כמו מעשה אמנות אמיתי שרק מחכה לפרוץ החוצה. השפה המדרשית נכתבת מצוות סופרים מלומדה. התיאור הפנטסטי (מלשון פנטזיה) של העוברים בבטניהן של נשים ברחוב אף הוא נראה כמו הפגנת מיומנות ולא אמירה אמיתית.
    הכתיבה של בהר לא מטרידה בגלל התוכן הטעון כביכול שלה – במפתחות לטטואן עוסק מואיז בן הראש באשכנזים, מזרחים, ערבים והגירה לישראל בפרוזה חזקה מאוד. הכתיבה של בהר לעומת זאת פשוט לא אמינה. (כאן המקום לציין שבנושא המזרחי-אשכנזי אני חולק על שניהם כמעט בכל נקודה).
    אבל העצוב מכל הוא שכשם שהספר התגייס בשביל האג'נדה כך התגייסה האג'נדה בשביל הספר. אני מסרב להאמין שכל המשבחים לא מבחינים בפרוזה הקלוקלת. אני כבר לא יודע מה עדיף – שהמשבחים באמת לא קראו סיפור טוב מימיהם או שהם יודעים היטב מהו סיפור טוב ומבטלים את דעתם למען ה"מאבק".
    זו לא הפעם הראשונה. ליכוד השורות סביב הסרטים של ימין מסיקה או השירים המזרחיים הרדודים הם סימפטום לאותה בעית יסוד. בעיית היסוד היא חוסר בטחון כה גדול עד שהוא לא מאפשר להודות שעשייה "מזרחית" יכולה להיות לפעמים, כמו כל עשייה אחרת, לא איכותית בעליל.

  14. שלמה ב.

    קראתי את הספר איך שהתחיל הטרראם הגדול עליו. אני מסכים אתך. זה ספר של חינחונים לפטרונים השונים של מה שנקרא המאבק המזרחי. אני מזרחי, ולא מסכים אתך. אבל אנחנו מסכימים שמפתחות לתטואן נכתב מדם ליבו של הכותב. כאן הכתיבה היא כדי להתחנף לשמות הגדולים של המשכילים המזרחים. אולי כי יקדמו את הקריירה של אלמוג אם יכניס אותם לא רק למאמר אקדמי אלא גם לנובלה בתור דמויות. ככה זה נראה. מה שכתוב ע"י המשכילים זה מה שהופך להיות ההסטוריה של המאבק. מה שלא כתוב ואחר כך מצוטט על ידי משכילים אחרים כאילו היה כלא היה. ככה הם ממציאים היסטוריה. יש מאבק מזרחי עם שוליים רחבים. יש מאבק מזרחי עם שוליים צרים. כאילו על זה ייפול הקיום המזרחי. הקיום המזרחי ייתעודד רק עם נייצר עוד ועוד רופאים, מהנדסים, אנשי היי טק, ולא עוד איזה זמרים, רקדנים, סופרים ושאר ירקות. רובם כל כך עסוקים בפוליטיקה של הזהות שהם הופכים לפלקט. כמו הספר הזה של אלמוג בהר, או בכלל מה שהוא מייצג. כשהחברה מהשכונות יידרשו את שמגיע להם בתחום ההשכלה הגבוהה נדע שהגענו. בינתיים להיות יהודים ערבים זה כמו להחליט שאתה נהיה חייזר מבחירה. שבת שלום.

  15. שיקו

    שבתי מארצות הקור לחלוני ונגלתה לי תגובתך למילותי.

    אני שואל: האם כתבתי מילה, חצי-מילה או אפילו פרומיל-מילה על תוכנו של ספרו של בהר? ודאי שלא. הרי כבר בכותרתה של תגובתי כאן למעלה קבעתי ש**לא קראתי את הספר.*** רק שאלתי שאלה שבאמת שלא יכולה להיות פשוטה ממנה. (אלא שניכר שלא כמו עמוס נוי, צבי בן דור, אורלי נוי או סמדר לביא – בהר הוא איש עמקני, חשוב ועסוק מאוד מאוד. מכאן שהוא אינו יכול לשחת את זמנו היקר מפז על קריאת תגובות אוויליות כאן בהעוקץ לרשימתה של אהובתי רונית. אולי יהיר, אולי אליטיסט, אולי חסר בטחון, אולי חסר עממיות – בהר אינו יכול כנראה להתפנות ולענות למזרחים אוהבים אך תועים. לא נורא. גם לדרדקים מזרחיים מותר להיות בני תרח ציונים-אשכנזיים.

    אז עוד פעם וייס ורסה על מנת להסיק ממך ספק: שאלתי הפשוטה נגעה לבחירתו המודעת של הכותב (המזרחי?) באשר ל**הקדשה** של ספרו (ותו לא). אני מניח וייס ורסה שאתה יכול להבין את ההבדל העצום בין תוכנו של ספר, מצד אחד, לבין הקדשתו של ספר, מן הצד האחר. דוגמה: בשבוע הבא אפרד מזוגתי ובנותי ואשרך דרכי לאמסטרדם הבנויה כדי לסיים פרויקט מפרך של 4 שנים. אני ושותפי לעריכה מתלבטים בימים אלו אם להקדיש את ספרנו לבנותינו (המזרחיות) או להורנו (יהודי-ערב). אוסיף וייס ורסה על מנת להבהיר את עצמי:

    ממה שהצלחתי להבין מהשניים-שלושה ספרים שיצא לי לקרוא התרשמתי שכותבות נוטות להקדיש את ספריהן לבני זוג, לילדים אהובים, לחברים, למורים רוחניים וכדומה. במילים אחרות, לאנשים (או לאנשות) שהם אוהבים ו/או מוקירים.

    כך למשל, ישראלים ממוצא רוסי ששיכים לשמאל (כמה מהם כותבים כאן בהעוקץ) לא נוטים בדרך כלל להקדיש את יצירותיהם לעדין באדם איוט ליברמן. הכותבת השחורה אליס ווקר לא הקדישה את ספרה לקונדוליסה רייס (שיודעת לנגן בפסנתר). כותבות פמיניסטיות שמאליות בישראל לא הקדישו את ספריהן לאישה הרבנית המכובדה דניאלה וויס או לנדיה מטר. (אך, איזה שם נדיה!) כותבים צעירים מהשמאל ההולנדי (כולל בלונדינים) לא נוטים בדרך כלל להקדיש את ספריהם לבלונדניי חירט וילדרס או לאפיפיור הקאתולי (תרח קרח).

    עתה קרא בניחותא:

    "ללכת בין שתי נשים זה כמו ללכת בין שני חמורים או בין שני גמלים."

    "מי שחושב מחשבות אוון על בחורי הישיבות וקורא אותם פרזיטים, הוא מנוול, אפיקורוס… מותר להרוג אותו."

    רופאים העוסקים בהפלות הם "בהמות שלא יודעים כלום. רפאים אני קורא להם, הורגי הנפשות הללו."

    "שייתמו אויבינו ומשנאינו – אבו מאזן וכל הרשעים האלה – שיאבדו מהעולם. יכה בהם הקדוש ברוך הוא מכת דבר, בישמעאלים הפלסטינים האלה, רשעים צוררי ישראל."

    "היה צונאמי ויש אסונות טבע נוראיים. כל זה ממיעוט התורה. איפה שיש תורה זה מקיים את העולם. שמה [בניו אורלינס] יש שם כושים. כושים ילמדו תורה? יאללה נביא להם צונאמי, נטביע אותם. מאות אלפים נשארו בלי קורת גג. עשרות אלפים הרוגים. כל זה כי אין להם הקדוש ברוך הוא."

    "מי שיצביע ש"ס מקומו מובטח בגן עדן."

    בעקבות שביתת המורים ב- 2007: "לא ישלח את ילדו לאיפה שיש מורים חילונים שלא יודעים הלכות. המורים החילונים הם לא מורים, הם חמורים."

    לסיכום וייס ורסה:

    "הרב" עובדיה יוסף הוא אהבל טרחני ומשעמם כבר מראשית שנות ה-90 לכל הפחות. מזרחי צעיר המזהה את עצמו כפנתר שחור שלא מבין למה "הרב" ומפלגתו הינם אסונם הגדול ביותר של המזרחים והמזרחיות בציון אולי אינו מבין מספיק בענייני מזרחים ממשיים שאין להם שום קשר ליחסי ציבור, לאחוזי מכירה, לחנופה, לשיווק ל"השקות" ושאר המרעין בישין המסרטננו.

    וחשוב ביותר להוסיף: לא קראתי את ספרו של בהר; רונית חכם היא אהובה יקרה מקדמת עדן (מה גם ששנינו בעברנו מרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית אחד). כל מה שכתוב כאן לא נוגע כלל ועיקר לתוכנו של ספרו של בהר שהוא אולי טוב יותר או טוב פחות – לא אוכל כמובן לקבוע עד שאקראו לבד בעצמי.

    אבל ההקדשה, אחי וייס ורסה, ההקדשה כפי שסיפר לנו כאן עמוס. יש ביננו כאלו שכותבים ספרים אך ורק כדי להיות מסוגלים לכתוב את ההקדשה שבתוכם! עבור רבים הקדשתו של ספר חשובה כמו הספר עצמו ולעיתים יותר. האם עתה אתה מבין מעט יותר וייס ורסה את המכשלות בהודעתך אלי? לא משטרת מחשבות ולא נעליים. בהר יכול לכתוב על כל מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. בדיוק כמוך וכמוני.

    שבת שלום עכשיו. כן. שלום עכשיו. דווקא כך כדי להרגיז את ה"ספרדים" של להחזיר עטרה לנדנדנה. חרב פיפיות היא לנו.

    ושלא יכעס ושלא יעצב בהר. שיקרא ברוגע ואז יצא ויחשוב. אין צורך להסכים על כל דבר. אין צורך להסכים על כלום. אבל "הרב" עובדיה פגע בי ובאחרים ובאחרות רבות. קשה לנו למחול על כבודנו.

  16. שלמה ב.

    לא ציפיתי לתגובה כזאת. בעצם, למה לא? הרי כל המאבקים המזרחים הפכו להיות התכסחות אינטלקטואלית. אין שום קשר לאנשים בשטח ולסבל היום יומי שלהם. הכל זה עניינים של אגו, כוחנות ונרקיציזם.

  17. יובל ב

    תודה שלמה ב.
    מפתחות לטטואן הוא דוגמא לספר "מזרחי" טוב לא רק כי הוא נכתב בדם ליבו של הכותב. הוא ספר "מזרחי" טוב כי הוא לא "ספר מזרחי" אלא פשוט ספר טוב – שגיבוריו הם, בין השאר, מזרחים עם חויות של מזרחים. הכותב מחובר לשפה לדימויים לכלים הספרותיים שהוא משתמש בהם.

    צלם גרוע יכול ללכת להר געש ולהוציא תמונה גרועה וצלם טוב יכול לצלם זבוב על חלון ולהוציא תמונה מעולה.

    אני גם חושד, למרות שאין לי דרך לוודא את זה, שהוצאת הספר ע"י כתר היא עצמה ביטוי של גזענות לא מודעת של המו"לים. זה כאילו שהמו"לים אומרים "חבר'ה, אנחנו חייבים שיהיה לנו איזה ספר מזרחי וזה כנראה הכי טוב שיכול לצאת מהם אז נוציא את זה"

  18. הילה

    שמתי לב לתופעה חדשה: הדור המזרחי הצעיר בספרות ויתר על רצח האב ועל ההתכחשות להורים (אולי כי הוותיקים לא זכו מעולם לנוח על זרי הדפנה ביצירתם, ואין טעם ברציחתם), ויוצרים שונים, ביניהם אלמוג, אפילו מודים לקודמיהם.

    מנגד, ההורים מודאגים, ומבצעים מהלך ספרותי חדש של רצח הילדים או הבנים: לפני כמה שבועות קראנו את סמי שלום שטרית על רוח ג'דידה באתר קדמה, ועכשיו שיקו על אלמוג כאן.

    והשאלה היא כמובן מה כל כך מדאיג או כואב להורים אלו בילדיהם – הם ציפו לילדים שיהיו שכפול מדויק של עצמם? הם רוצים את כתר הרדיקלים, ולא מוכנים להתחלף עם אחרים, וחייבים להוכיח שהם בעצם משת"פים או משתכנזים או לא אותנטיים? הם חשים שקולם לא נשמע מספיק?

  19. איריס חפץ

    קצת לא ברור איך הגעת משתי תגובות למאמרים, כל אחת בתחום ובהקשר אחר ל"תופעה", לא פחות…
    בכל מקרה:
    במקרה של רוח ג'דידה, שגם לי יש ביקורת עליו, פנו דווקא בני דור הבנים לבקש חתימות מכל מזרחי שהוא. אף אחד מ"דור האבות" שאת מתארת (ונגיד שזה נכון לצורך הדיון…) לא העביר ביקורת ביוזמתו, אלא הגיב לעשיה של "הילדים".
    עכשיו: במקרים הללו מדובר בשני גברים, שיודעים גם לכתוב טוב בעצמם, שהיו הרבה יותר רדיקלים ומצאו את עצמם מחוץ לישראל. הם סללו את הדרך לאקדמאים מזרחים צעירים יותר, שיש להם מילים ושפה לתאר, שלא היו לנו לולא דור ההורים הזה.
    די מוזר להציג ביקורת או שאלה כ"רצח הילדים", לא נראה לך? אפשר היה לראות את הביקורת הזו, כהמשך של המעשה ההורי המלמד ולא כ"רצח".
    קשה לנהל ככה דיון, כאשר שאלה או ביקורת מיד מובילים ל"השמדה". מי שחושב שהילדים שלו יתמוטטו מזה, לא יעשה את זה. בהקשר הזה, דווקא ביקורת ושאלות שבאות ממקום שמכבד את הילדים ושואל לדעתם לא תומך בתיאוריה שלך. שיקו גם מסביר שוב וגם מאוכזב, זה נראה לך כמו תגובה של מישהו שהיה רוצה להעלים את הדור הבא?
    בינתיים אין תשובות בכל מקרה.
    תודה לרונית על הביקורת המצויינת, אנסה להשיג את הספר ולקרוא.

  20. הילה

    איריס, אני מופתעת שאת רואה את הדברים של סמי ושיקו רק כתגובה או ביקורת או "שאלה". אפשר להיות מעט יותר הגונות, ולראות את האלימות, שאינה "השמדה" (לא אני כתבתי את המילה), ובאמת אינה רצח גשמי, אבל היא קצת רצח סימבולי.

    שיקו הוא מזרחי-רדיקלי-שמאלן-חילוני, וכנראה חושב שהחילוניות חייבת להיות מרכיב של כל מזרחי-רדיקלי, ומאוכזב שלא שיבטו אותו ויצרו בצלמו את הצעירים ממנו.

    סמי הוא מזרחי-רדיקל שנכון לעמוד מול טנקים, על פי תיאורו האחרון, ומאוכזב שהדור הצעיר לא קופץ מול טנקים כפי שהוא היה קופץ לו ניתנה לו ההזדמנות.

    ברור שהדור הוותיק פעל במציאות קשה יותר, וברור שהוא סלל דרכים יותר ברורות לדור הצעיר, ועכשיו יש דרכים, יש מילים, יש אל מי להתייחס (אבל גם להם, לסמי ולשיקו, היו אבות ואמהות, לא? אליהו אלישר, שמעון בלס, אלה שוחט, ז'קלין כהנוב, ארז ביטון, דוד לוי).

    אבל הוא גם מגיב בצורה שאינה דיאלוג.

    ולמה קפצתי וכתבתי שזאת "תופעה"? תקראי בפוסט של אופיר טובול על המוזיקה המזרחית איך ישר התנפלו עליו שהוא לא ציטט את כל המאמרים שלהם במאמר, כי הוא קצת צעיר…

    מה זה אם לא "תופעה" מעט עצובה, אולי מעט צפויה?

  21. שיקו

    אפשר בבקשה לקבל מילה אחת על רבנו המזרחי-הביולוגי עובדיה יוסף?

  22. VICE VERSA

    עכשיו קראתי, הספר מוקדש לרב עובדיה ולששון סומך, אולי יש כאן ניגוד אינטרסים. לדעתי זו סוג של הקדשה לדור הסבים של בהר מעיראק, ככה אני מבין את זה.

    בספר יש דמויות שמתיחסות לרב עובדיה. אודה שלא קראתי את כל הספר, יש חלקים מעניינים אבל הספר לדעתי טרחני במידה רבה. לדעתי מדובר ביצירה החלשה ביותר של בהר, שני ספרי השירה טובים יותר וגם מאמרים רבים שפירסם שרצוי לכנס כבר היום לספר. לדעתי בהר נותר אחד האינטלקטואלים הצעירים המרשימים בישראל, ואולי דווקא זה היה בעוכריו של הספר, יש יותר מדי נסיון לכפות מונחים ומצבים "נכונים" על הדמוית ועל ירושלים ה"מזרחית" של מרכז העיר. אבל סופר לא נולד ביום אחד ויש מספיק דברים טובים כדי לצפות לרומאן שני טוב יותר ולרומאנים רבים אחרים. נקווה.

    לגבי עובדיה יוסף הוא בכל זאת קצת יותר מורכב מהציטוטים שהבאת וחשוב להמון אנשים.

  23. איריס חפץ

    קראי שוב את מה שסמי כתב, הנה שירות מיוחד שלי לקוראים פה:
    "הנה בערך כמה תגובות שאני מעביר מחברים במרוקו ובמצרים בתמציתיות — תסרבו לשרת בצבא הכיבוש של פלסטין ואז נדע שאתם אכן שונים בכוונותיכם לעתד של האזור. כל עוד אתם משרתים את צבא הכיבוש הציוני אתם חלק מהקולוניזציה והדה-ערביזציה של פלסטין ומשום כך קשה לנו להתייחס אליכם כאל אחים למאבק על מזרח תיכון חדש ודמוקרטי. האם יש מביניכם המסוגלים לעמוד מול טנק ישראלי? האם יש מביניכם המסוגלים לעמוד מול כדורי החיילים הישראלים? בסופו של דבר אתם תיוותרו המדינה הלא-דמוקרטית הכובשת והקולוניאלית היחידה במזרח התיכון. אנחנו מכבדים את ברכותיכם ואת הבעת ההזדהות, אך כרגע היא באה רק מן הפה אל החוץ ולא מן הלב הערבי שלכם, אם נותר משהו ערבי בלבכם אחרי דורות של דיכוי ערביותכם. התנגדו לצבא הכיבוש הציוני והציגו חזון אמיתי למדינה אחת דמוקרטית גדולה מהים ועד הנהר ואז נדע שיש לנו אחים לחזון."
    איפה סמי כתב שהוא מוכן לעמוד מול טנקים בדיוק?
    זו בהחלט ביקורת וביקורת בונה.
    סמי כתב ספר שלם על האבות שלו, על המאבק המזרחי, ולא רק שנתן להם קרדיט, אלא עשה את המעשה ההורי והנחיל את הידע הזה הלאה. הוא גם לא עשה שום "רצח אב" כיוון שהאב המזרחי נרצח ע"י ההגמוניה האשכנזי והספר של סמי גואל את האב הזה משכחה. אם בכלל יש פה מישהו שעושה רצח אב, הרי שזה הדור הצעיר, לשיטתך. כי אם מישהו מהדור הצעיר לא מצטט את בני הדור הקודם, ולא נותן להם קרדיט, הרי שזהו רצח האב והעלמתו והמלכה עצמית במקומו.
    כך שלפני שאת מנסחת תיאוריות של רצח אב, כדאי להבין על מה אנחנו מדברים. בכל מקרה: כשהורה מעמיד את הבן שלו במקום, זה לא "רצח בן", אלא זה בדיוק המקום שבו הוא מסביר לו שאם הוא רוצה לזכות במלוכה, הוא צריך לעשות זאת דרך הזדהות עם האב ולא דרך נישואים עם האם. מה שקורה פה, הוא למעשה שדור הבנים רוצה שהאמא (הסיפור המזרחי לשיטתך) תהיה שלו, דרך כיבוש שלה. האבא מזכיר לו שהוא לא יכול לכבוש אותה, כי היא של דור ההורים והסבים ואלו שהיו לפניהם, ואם הוא רוצה אותה, זה רק דרך הזדהות עם האב.
    כלומר: בתוך התיאוריה שלך עצמה, אם כבר הרי שהבנים מנסים לעשות רצח אב ודור האבות מתנגד לזה ומראה להם מי האבא פה. וזה בדיוק המעשה ההורי. תשאלי את אדיפוס…

  24. מזרחיהו

    אני חושב שהכוונה היא לשירה אוחיון ולתגובה שלה למאמר על המוסיקה.

    אבל באופן כללי ולהוציא כמה יוצאים מן הכלל כל מי שנכנס לעסק הזה שנקרא המאבק המזרחי מנסה לומר שהוא המציא אותו, אם זה באקדמיה ואם זה באמנות. מאחר וגם הפירורים שהממסד מחלק ספורים מהרי שכל מי שאיכשהו משוייך אליו משוכנע שאם הוא ידבר על אחרים הוא יפסיד את מקומות.

    יוצאים מן הכלל הם דווקא סמי שלום שטרית ושירה אוחיון שנוהגים דרך קבע לשייך את כל המאבק לשרשרת של אנשים שהיו בו בעבר. ומוטב שזה ייעשה כך. גם אלמוג הלך בדרך הזאת והוא ראוי להערכה על כך.

    אני לא רוצה לבוא בטענות לאלה שלא הולכים בדרך המבורכת הזו, אבל לא נראה שיהיה לכם קשה לדעת על מי מדובר.

    לכן אין פה רצח אב או רצח אם או גילוי עריות, אלא עולם כמנהגו נוהג.

  25. שירה אוחיון

    אז את הספר של אלמוג לא קראתי ולכן אין לי מה לומר בעניין ולא נראה לי הגון להתייחס (לטוב או לרע ליצירה ספרותית מבלי שקראתיה). בלי שום קשר אני אוהבת מאד כמה משיריו של אלמוג ומעריכה מאוד את כתיבתו המסאית ואת ההליכה האמיתית והעמוקה שלו לכיוון הערביות (בניגוד לכמה מפריחי סיסמאות) והיהודיות ובעיקר את היותו מורה בקדמה. אלו זירות שקרובות מאד לליבי.
    אני חושבת שהניסיון להכליל כאן "דור צעיר" מזרחי מול "הורים" הוא בעייתי. כל אדם לגופו הוא וכל אישה לגופה היא.הביקורת שלי על הרשימה של אופיר טובול הייתה ביקורת עניינית על המאמר בספציפי ולא על הבן אדם או גילו הצעיר.בתור מי שפתחה לאופיר לא מעט דלתות לעולם המוזיקה המזרחי ולכותבים נהדרים כמו אלמוג, עמוס נוי, יורם בלומנקרנץ ופירגנה לו לא מעט ואף יותר מכך עזרה לו להפיק ולהשיק את האתר "קפה ג'יברלטר" אני מרשה לעצמי גם לבקר את כתיבתו. כל מי שהיה שכותב בצורה כזו זקן או צעיר היה זוכה לביקורת כזו. יש כללי כתיבה נהוגים בעולם, יש אתיקה מחקרית ויש זכויות יוצרים ורק במדינת ישראל שמים זין על זה. אם מדובר בכתיבה אישית או ספרותית אז זה עניין אחד, אבל אם יש יומרה לסכם עניין מסויים, תקופה מסויימת יש משמעות לדיוק בעובדות ואופן בחירתן. סמי שיקו ואחרים פתחו לי בזמנו דלת לשיח המזרחי ויש לי כבוד רק אל שניהם ולא רצון למחקם או "לרשת" אותם. יש לי גם ביקורת מדי פעם כלפי כתיבתם בעיקר מההיבט המגדרי ולא חסכתי את שבטי מהם. העמדתי לא מעט תלמידים ותלמידות מחיי וישנם לא מעט סטודנטים שיוכלו להעיד על הסיוע שנתתי להם בעניין המזרחי . מעולם לא גביתי תשלום עבור כך. גם לסמי יש לא מעט תלמידים וסטודנטים שהוא העמיד ועדיין מעמיד במכללת ספיר. מאבקים בשדה האינטלקטואלי המזרחי תמיד היו גם בקרב הדור שהילה מכנה אותו דור ההורים ויעידו על כך ההתכתשויות סביב המאמר של פרופ' סמדר לביא שזכתה ללא מעט ביקורת על אף גילה. גם אני זכיתי ללא מעט קיתונות של ביקורת על כתיבתי בעיקר באתר זה אבל לא "נעלבתי" או חשבתי שמישהו עושה לי "השמדה". מרגע שאני מעמדיה את כתיבתי בעיקר בנושאים קונטרוברסלים אני לוקחת בחשבון שיהיו מי שיאהבו ויהיו מי שיקטלו זה לגיטימי. אבל אם מדובר בכתיבה אקדמיתצ ואפילו סמי אקדמית אני משתדלת לדייק ולתת קרדיט למי שמגיע. זה א-ב של הגינות. כתיבה לא מדוייקת או כזו שמוחקת את העבר וההיסטוריוגרפיה המזרחית, או שרק משרתת את האדרת שמו של הכותב/ת וחבריו לקליקה וההיסטוריוגרפיה המזרחית פוגעת במאבק המזרחי כולו ופוגעת בי אישית באופן עקיף. לכתוב שהיום ברוך השם יש הרבה תזמורות אנדלוסיות וערביות כשאני לא מקבלת כבר שלושה חודשים משכורת כי משרד התרבות עדיין לא החליט מה אחוז התמיכה שהוא יעניק לתזמורת האנדלוסית היחידה שהוא מתקצב זה לעג לרש תרתי משמע ולכן כל מי שיכתוב כך וישרת את האינטרס של משרד התרבות ליצור מצג שווא כאילו הבעיה של "המוזיקה המזרחית" בישראל נפתרה ויש הכרה והוקרה ותקצוב יזכה למטח של ביקורת ממני בלי שום קשר למוצאו.
    לעניין העיראקים והמרוקאים אזכיר שבעבר הפקתי סדרה "שירקונצרט" לכבוד המשוררים והמשוררות: ארז ביטון, ויקי שירן ז"ל, מואיז בן הראשושלי אלקיים. בין המשתתפים היו לא מעט משוררים אמנים ואנשי רוח וחלקם היו ממוצא עיראקי כולל: פרופ' חביבה פדיה, אלמוג בהר, ד"ר זמירה פורן ציון, מתי שמואלוף, אמירה הס,יסמין טווינה. לא זכור לי שעניין המוצא היה קריטריון בבחירת האנשים אלא קרבתם למשוררים/ות ו/או לשירתם. מצד שני לעשות כנס אקדמי לארז ביטון ולנתק אותו מסביבתו האינטלקטואלית המרוקאית נראה לי קצת תמוה.

  26. ג. אביבי

    קראתי את הביקורת של רונית חכם ודי נהניתי. לא קראתי את הרומן עצמו ולכן קטונתי מלבקרו.
    באשר לתגובות:
    א. אני מסכים עם אמירה אחת של שלמה ב: "הקיום המזרחי ייתעודד רק עם נייצר עוד ועוד רופאים, מהנדסים, אנשי היי טק, ולא עוד איזה זמרים, רקדנים, סופרים ושאר ירקות. רובם כל כך עסוקים בפוליטיקה של הזהות שהם הופכים לפלקט… כמו הספר הזה של אלמוג בהר, או בכלל מה שהוא מייצג. כשהחברה מהשכונות יידרשו את שמגיע להם בתחום ההשכלה הגבוהה נדע שהגענו. בינתיים להיות יהודים ערבים זה כמו להחליט שאתה נהיה חייזר מבחירה." – לגבי הצורך הקיומי להוציא מתוכנו עוד ועוד אנשי הנדסה, רפואה מדעים וכו' – אמת לאמיתה – כך גם אני טוען ברשת האינטרנט מראשית כתיבתי בה. זה חיוני ע"מ להגיע לשוויון אתני מלא בישראל, ויותר מזה להתקיים בעתיד. ברור לי שכאשר המאבק המזרחי יצא לדרך, הזהות המזרחית תתעצב מחדש ולא בהכרח כיהודים ערבים (גם לא כולנו ממוצא ערבי). אבל מכאן אין שום הכרח לבטל את הצורך בהכרה בזהות המוצא שלנו.
    ב. לגבי "עיראקים כנגד מרוקאים וכו'": ישנו כאן ניסיון מובהק לסכסך בין מזרחים לבין עצמם .כדאי לשים לב לתעמולה האנטי-מזרחית הזאת – היא משרתת את כל מי שדוגל במניעת המאבק המזרחי.
    ג. בכל זאת הערונת למחבר: [ציטוט] "קולקטיב הגאולה שלהם מורכב מאנשים זרים ברובם: החכם עובדיה ואשתו מזל, גורג'יה אמו של החכם עובדיה (…), שכנתם המולדבית הזקנה והבודדה המדברת רק מולדבית, ידידו איש הפנתרים השחורים, אחיו הלוחם למען זכויותיהם הרמוסות של תושבי הקטמונים, שהוא אינו פוגש ואינו מצליח להביא אליו." – אין שפה מולדבית. המולדבים, יהודים כנוצרים, הם דוברי רומנית וחלקם יודעים גם רוסית ואוקראינית.