יום הזיכרון ליום הזיכרון

זכרו את מתיכם. זכרו את קורבנותיכם. זה מה שהם, גיבורינו. קורבנות
צפריר בשן

כבר שנים שאנשים נעלבים ממני ביום הזיכרון, וזה למרות היותי יתום צה"ל רשמי, כולל מענק לחתונה וכל זה. אז היום חשבתי דווקא לנצל את הרגע, ולהסביר מה מרתיח אותי כל כך ביום הזיכרון, ולמה אני חושב שהיום הזה הוא פרה קדושה שמסריחה מהראש, ויש לשחוט אותה בכל הזדמנות.

יום הזיכרון היה מאז ומתמיד הכותל של טיפוח האתוס של הציוני החדש: יפה הבלורית והתואר, אוהב את אותן הנערות, שותק סביב ספלי קפה עם ידידים, מחבק את הסטן שביד, בסך הכל רצה להגיע הביתה בשלום. מגש הכסף. יום הזיכרון הוא מקדש לזכרותו הזקופה של הישראלי המקומי המוצק והשעיר, נטול החת. איש המעשה עם המפה והרעיון, שלא טנק ולא גדוד ברברים מצעקים לדם יהודים לא ירתיעו אותו.

כבר יותר משישים שנה מדובר בעצם בחגה הגדול של התעמולה הישראלית. היום בו באמצעות מילים אלתרמניות טובות ולחן רוסי מפעם, מלכד השלטון את שורות העם צמוד צמוד, שלא יחדור ולו משב של סימן שאלה. התעמולה עוטפת אותנו בחיבוק דובי, ומעסה אל תוך תוכנו את כל היגון המתקתק הזה, מלווה בתחושת חובה והצדעה לטובי בנינו ומחנק בגרון על כל אלמנותינו היפות ויתומינו עצובי העיניים.

ואם איזה ילד לוחש חלילה שהמלך הוא עירום, ושצל"ש זה במקום תכנון, ושעל כל כובש יש נכבש, ושטוב לחיות בעד ארצנו, מיד הוא נתקל במבטים העצובים והמאשימים של ההמון. ביום הזיכרון ההמון לא יקרא לך מרעיל בארות או סכין בגב האומה או סמולני משוגע. לא לא. ביום הזיכרון רק יביטו בך בעצב ויפטירו "איך אתה לא מתבייש. אנשים נתנו את חייהם למענך. איך אתה לא מתחשב באלמנות וביתומים? איך אתה מביט על עצמך במראה?" ההמון יפלוט אז אולי עוד יפחה צדקנית, ויפנה אל רבקה זהר ואל מה אברך, כדי לצרוך מעט מסם ההתייפחות הזה – וייגש לשפד את הלבבות ליום העצמאות.

ואם פעם עוד היתה איזשהי הצדקה לטיפוח איזה אתוס על הגזע הציוני החדש שהוקם כאן בדם ויזע, הרי שכל זה נגמר כבר מזמן. יום הזיכרון היום הוא באמת לא יותר ממכונת החייאה לפאתוס הציוני הנפוח והצודק, לאיש צרוב השפתיים מן הבקעה, לחקלאי שפשט את בגדי העבודה כדי להיות אצבע בסכר נגד השיטפון הערבי הבא לשדוד את אדמותינו ולחלל את נשותינו. פעם היתה פה מדינה חלשה וגבר חזק, וכעת נשארה מהם רק מעטפת חלולה, שהולכת כסומא ומחפשת את הטלית המוכתמת של יוסף הטרוף. מחפשת את הצדק שלה באפלה, ולא מוצאת לה דבר להיתלות בו למעט איתן הגיבור שלא מהסס לרגע ומחפה מלמעלה. אם לא איתן ודודו והימים האחרים, הציוני החדש, החזק והצודק הרי יקרוס אל תוך עצמו ויתאדה ביפחה אחרונה אחרונה של כאב על מה שהיה ועל מה שאף פעם לא היה ובטח לא יהיה.

תסתכלו ישר לפנים, ותראו את שרי המלחמות האימפוטנטים שלכם קוראים מכל רוחות השמים לנפש המייחלת לגבורה הציונית. תראו איך הם מושכים מתחת ידיכם את ילדיכם הרכים כדי שיהיו לעוד איתן ודודו וגיורא וליאור בידיהם הגסות ובליבם הציני. תראו איך במחול השכול המטורף הזה, בעבודת האלילים של "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק", הם ממשיכים לאכול את הפנסיה שלכם, את כספי המסים שלכם, את החופש שלכם, את הנורמליות שלכם. והכל בשם הזיכרון. והכל בשם אחדות השורות. והכל כדי שאף אחד לא יגיד להם לרגע שאולי, בעצם, הגיע הזמן להפסיק כבר את המנגינה המזוינת הזאת.

כמה עצוב שכדי להגיד את כל זה אני חייב להגיד קודם "אני יתום צה"ל". כמה עצוב שבלי זה אין לי לגיטימציה לפצות פה ולומר את מה שכל כך ברור למי שלא מתמכר לכל היגון הכוזב הזה.

זכרו את מתיכם. זכרו את קורבנכם. זה מה שהם, כל גיבורינו. הם קורבנות. כבר ארבעים שנה, שהחללים שלכם, הגיבורים שלכם, המתים שלכם, הם בשר התותחים שמשליך השלטון המטורף ורדוף הפחד והשנאה שלנו כדי להתגונן מפני המציאות, כדי שנדע עוד ועוד ועוד מלחמה.

יש עוד הרבה מה להגיד על היום הלא קדוש הזה. על השוביניזם, על הזלזול בשונה ובאחר, על ביטול המיעוט ודעותיו, על הדיקטטורה של ההמון. קצרה ידי מלכתוב על כל זה, אבל הכי חשוב: אל תתנו לאלתרמן ולנתן יונתן ולנעמי שמר ולאהוד מנור לבלבל אתכם. אם הם היו בחיים הם בטח היו אומרים את זה בקול רם: מספיק לחגוג את המוות. הגיע כבר העת לפולחן החיים.

(זוכר. לא את כולם)

ואם יורשה לי להקדיש את הפוסט הזה למת אחד, הרי שהוא מוקדש לציון, שנהרג בקיץ תשעים ושלוש, שישה חודשים לפני השחרור. במשך קרוב לשנה נסעתי אתו הרבה מאוד פעמים על הציר שבו הוא נורה, בדרך מאדוריים לנגוהות, בפינה באמת מקוללת של ארץ חברון. וציון, למרות שלא היה גיבור גדול מדי, היה אומר כל פעם שהיינו עולים על הציר וחובשים קסדות, שהוא לא רוצה למות פה על הציר הזה, כי זה המקום הכי מיותר שיש למות בו. אמר וידע בדיוק על מה הוא מדבר.

הפוסט פורסם בבלוג של צפריר בשן – גומרים הולכים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אורלי נוי

    המילים שלך הם כמו אוויר לנשימה ביום המחניק הזה. תודה רבה.

  2. אחד שזוכר

    אי אפשר בלי מילת פתיחה על הזחיחות והאושר מרמיסת כל נרטיב ציוני ואתוס יהודי-לאומי באשר הוא. תהנו.

    החברה הישראלית, יש לשים לב, היא חברה זוכרת. חברה המקדשת את הזיכרון הלאומי. בשום מדינה אין "יום זיכרון". יש "מצעדים", יש "יום הבסטיליה", לא יום זיכרון.
    יום הזיכרון אינו יום של שהידים (כן, היו מי שאמרו את זה) ואינו יום של שמחה לאיד לאויב, אלא יום של זיכרון וכיבוד אלו שנפלו למען המולדת.
    הפוסט-ציונות מנסה לקעקע את הנרטיב הציוני, את זכותו של העם היהודי למדינת לאום בעלת מאפיינים יהודיים ודמוקרטיים. הזכות הזו מגיעה לבריטים, לצרפתים ולאיטלקים ולהולנדים. רק עם היהודים יש לשמאל בעיות – למרות ההיסטוריה המלמדת, יותר מכל, על הזכות הזו.
    לכן, יום הזיכרון אינו "החייאה לפאתוס ציוני" (מעניין אם היית כותב דברים דומים על "יום הנכבה").
    יום הזיכרון מלמד על קיום יומיומי בדם ויזע של העם היהודי בארצו, שנדרש להתמודד עם מאפיינים ומצוקות ודילמות ומלחמות שאף עם לא נדרש לו (הבט אל הדמוקרטיות הערביות המפוארות, המקדשות זכויות אדם). זו לא "עבודת אלילים", להפך.

    החובה של כל חברה נורמאלית היא לכבד את זכר בניה שנפלו, ולחתור להשגת עתיד טוב יותר. אולי זו המורשת המרכזית שמותיר יום הזיכרון, והמעבר בינו לבין יום העצמאות (יש עוד אנשים ששמחים בו).

  3. אביב

    תודה, כבר שנים אני חושב את זה. אף פעם לא הבנתי מה זה זה. ועכשיו יותר קל. כל הכבוד. יש לך מעריץ 🙂

  4. שרלוק

    רצתי ושמעתי חלקי שירים, קטעי טקסים. ראיתי אנשים נכנסים ויוצאים ממתנ"סים ובתי ספר, חלקם מסתכלים בי בתמיהה "מה לעזאזל הוא רץ ביום הזכרון?!". רציתי להביט ביום הזכרון מבחוץ, לראות טקסים ואנשים. ומה שחשבתי, בלי שום יכולת לנסח את זה בצורה כה מוכשרת, הוא מה שכתבת. ללא ספק הטקסט החשוב והיפה ששמעתי היום. ודאי יותר מ"יד פתוחה ואצבעות" ששמעתי משלושה תיכוניסטים שונים, בשלושה בתי ספר שונים, בריצה של שעה אחת.

  5. דרור בל"ד

    אורלי נוי, מתוך "משמעות הזכרון", העוקץ:

    "מושג הזיכרון עצמו הוא אחד מאבני היסוד של היהדות ומהציוויים המרכזיים בה.

    העם היהודי מצווה לזכור. לזכור ולהוות עדות. חג הפסח שחגגנו רק לפני זמן קצר הוא עדות לזיכרון יציאת מצרים שאנו מצווים להעביר הלאה – "והגדת לבנך". ראש השנה גם הוא, לפי המקרא, יום זיכרון: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש". אפילו את השבת, על כל הררי הלכות ה"עשה ולא תעשה" הכרוכות בה, אנו מצווים בעשרת הדברות לזכור. קודם כל לזכור. הזיכרון קודם למעשה, ואולי אף מתווה אותו.
    יחד עם זאת, קשה לחשוב על הזיכרון כערך בפני עצמו. זיכרון שאיננו מתורגם לתובנות, לקחים, פרקטיקות, הוא זיכרון עקר. השאלה, אם כן, היא מה זוכרים, ולשם מה".
    haokets.org/2010/04/11/%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%9F/

    על השאלה עונה עדי אופיר: "רוב רובם של היהודים הישראלים אינם יכולים היום להודות שלפלסטינים לא הייתה ברירה. זה מאיים מדי. הכרה זו הופכת כל קרבן יהודי לקרבן שווא. לפיכך הם אומרים שליהודי אין ברירה. הם הופכים את הקערה על פיה, הם מומחים בעניין זה, והם מציגים את עצמם כמי ששוב נלחמים וגבם אל הקיר. זו המלחמה שהם יודעים לנהל טוב יותר מכל מלחמה אחרת, ולכן כדאי להם להציג כל מלחמה כאילו היא מלחמת אין ברירה".
    (בתוך: ימים רעים, מתוך המסה: זמן כיבוש, רסלינג, עמ' 122).

    "זיכרון שמתעלם מהדינאמיקה שחוללה את התנגדותו של העם הפלסטיני – החל מהדה-הומניזציה שביצעה הציונות ב"אויב" ועבור דרך שורת החוקים והתקנות שהותקנו בכדי לבודד ולהוקיע את אותו "אויב" כמסוכן ומשוקץ, זיכרון שלא עומד על ראשיתו של המדרון שהוביל לטבחים הנוראים בג'נין, בלבנון ובעזה, מפקיע את נפילתם של החללים מהקשרה ההיסטורי ומציג אותה כמעט כ"תופעת טבע" נטולת שורשים, ובכך פוגם בציווי הזיכרון עצמו. זיכרון החללים הקדושים הוא גם ההבנה כי עמים לא קמים בוקר אחד ומחליטים לשבור יידים ורגליים לעם אחר; שהפשעים הנוראים ביותר הם תוצאה של התרה מתמשכת ושיטתית של כל רסני המוסר תחת רציונליזציות שונות, של תפיסה עצמית קיצונית של קורבנות, של ייחוס הרוע המוחלט לאחר באשר הוא, של אדישות הסביבה לפשעים הקטנים ואחר כך לפשעים הגדולים, של שמחה לאיד שקטה שהופכת לשיתוף פעולה פסיבי, שמתגלגל לשיתוף פעולה אקטיבי עם הפשע".
    (אורלי נוי, שם. במקור נושא הטקסט הוא זכרון השואה. שיניתי מעט על מנת להתאים את הטקסט להקשרו כאן).

    כדי לכבד את זכרון החללים שנפלו לשווא במלחמות מיותרות יש לקבל את ההנחה כי חללים אלו אכן נפלו לשווא, שמותם מסמל סחר במתים, סחר של רודנים מושחתים ארורים, רקובים עד היסוד, סוחרי נשק וספסרי מוות, שקללת עולם על ראשם.

    שאול מופז – אז קצין בכיר והיום פושע מלחמה בכיר – מציע להקדים ולהכיר במדינה פלסטינית עוד לפני ההכרזה הרשמית בספטמבר. לו הקדים את הצעתו בעשרים שנה במקום לשלוח חיילים אל מותם, אזי החיילים היום, אלה שנשארו בחיים, לא היו מבוקשים היום בהאג. ביום בו יתבע העם היהודי את הסגרתו של אהוד ברק – ראש וראשון לפושעי המלחמה הציוניים בכל הזמנים – להאג עוד לפני התביעה הפלסטינית, ביום זה אירועי יום הזכרון יממשו את ייעודם המוסרי וההיסטורי.

  6. מיתר

    היינו בסכנה גם אם השמאל הרדיקאלי מנסה להשכיח זאת

  7. בתיה

    אמיתות רבות בפוסט שלך כדבריך על מקומות/צירים שקורבנותנו שם מיותרים, על [אי]תכנונים כושלים המפילים חללים ועוד…כל אלו, להרגשתי שלי, בלי קשר להיותי שכולה או לא, אינם סותרים כהוא זה את חשיבות הזיכרון הלאומי. אני 'שמחה' שאתה יכול לבטא זאת ביום הזכרון במדינה ריבונית.-בימנו, אל ייקל הדבר בעיני איש…

  8. מאיר עמור

    כאשר חוכמה באה עם אומץ נוצרת אנושיות של גבורה. אני מאוד מודה לך על המאמר החשוב הזה.
    מאיר עמור

  9. שושנה גבאי

    לעמוד בפני כל הכזבים ולומר את האמת הפשוטה.

  10. תום

    התגובה הנפוצה לדברים כמו שכתבת היא "היום הזה נועד לזיכרון ולא לפוליטיקה".

    אבל מה הוא זיכרון? הרי כל מילה שנאמרת ביום הזה נגועה בסוג של פוליטיקה: כל נאום בכל טקס מזכיר לנו שהלוחמים נפלו במלחמת אין ברירה. לכן, באותה מידה צריך (ואף חובה!) להזכיר שהיום יש ברירה.

  11. דנה ג. פלג

    ברור שהיינו בסכנה, אבל המון היסטוריונים ועיתונאים כתבו כבר על כל ההזדמנויות לשלום שהוחמצו, לפני המלחמה. היה אפשר למנוע את המלחמה הזאת. מי שחוקר טיפה לעומק, לא המון לעומק, רק מגרד את השטח, רואה שתמיד יש אופציה אחרת, והמנהיגים שלנו בוחרים במלחמה. אני חושבת שלזה מתכוון צפריר בשן כשהוא אומר "להפסיק את המנגינה המזוינת הזאת".

  12. ירדנה אלון

    אני באופן אישי עושה הפרדה מוחלטת בין הפרופגנדה של המימסד לבין הכאב האישי שלי על אבדנם של חברי ילדות ובני משפחה

    לא הולכת לכיכר רבין,משתדלת לא לראות את הטכס ולשמוע את נאומי הפוליטיקאים שאני חשה שמזהמים לי את הזכרון .

    אבל לזכור אני זוכרת ועוד איך,אני מדמימה מנועים ומתוך השקט שנוצר,מעלה לאט לאט את דמויותיהם של אלה שהלכו,איך שיחקנו במגרשי המשחקים של ילדותנו,מחבואים,ואצבע שחורה,וחמישה אבנים,ושבעה אבנים,ומחניים,ואיך התחלקנו בארטיק,ובאבטיח.את הצחוקים וגם את הברוגזים של הילדות והנעורים.
    ואם אלה בני משפחה,אני נזכרת בהם ברגעים המשמחים של התכנסות משפחתית.

    נכון הם היו קרבנות של פרופגנדה צינית,אבל גם אלה שנשארו וחיים וחשים את כאב האבדן הם קורבנות
    אני לא יודעת על מה ועל מי לבכות יותר,על אלה שהלכו,או על אלה שנשארו וחיים את הכאב.

    ואולי בגלל שהם קורבנות,ואולי בגלל אלה שחווים את כאב השכול ,שגם הם קרבנות מן הראוי לזכור אותם,חובה לזכור ולהזכיר אותם לא בדרך שהפוליטיקאים עושים זאת,לא בדרך שמנתבים אותנו לזכור אותם.
    לזכור אותם בדרך הפרטית והמיוחדת שלנו כל אחד והחלל שלו,כל אחד והקרבן שלו.
    ליצור זכרון אחר,אלטרנטיבי
    לזכרון הפוליטי.
    אבל לזכור אותם ולהזכיר אותם זה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבורם ועבור עצמנו,שוב במנותק לחלוטין לאיך שהפוליטיקה רוצה שנזכור.

    ועל כן אני אומרת הן ל"יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו הנאמנים והאמיצים"
    ומתעקשת על הזכרון האישי והפרטי ולאו דווקא על הזכרון הקולקטיבי כפי שהותווה ע"י המימסד הפוליטי .

  13. מורה

    דברים שחובה להשמיע, אבל כמו שאתה אומר – עצוב שצריך להיות יתום כדי שתוכל לאומרם.
    ולבתיה – בחברה הישראלית הריבונית ביום הזיכרון, אם אקרא את המאמר הזה בכיתה, ולוא דווקא ביום הזיכרון – אעבד את עבודתי עוד לפני שאסיים את קריאת המאמר. וזו גם הסיבה שלמעלה כתוב מורה ולא שמי המלא, כמו שאני מציין בד"כ כשהנושא אינו כה טעון.

  14. נתן.

    ימי זיכרון לאומיים הם כמובן לא פטנט "ציוני" ואין להם שום קשר ל"זקפה" או "גברים שעירים" כלשונו הציורית של הכותב.

    הנקודה המענינית היא מדוע מנסים אתרי השמאל האנטי-ציוני מידי שנה ביום השואה וביום הזיכרון לעשות כמיטב יכולתם על מנת להגחיך ללעוג ואפילו להמעיט בחשיבות של ימי הזיכרון.

    להערכתי הפחד הגדול הוא שאם חלילה יוצר הרושם שגם היהודים סבלו קצת במהלך השנים הרי שהנראטיב הפלשתיני המבוסס על המשואה יהודים-רעים:ערבים:טובים, עלול להיסדק , וערותו המוסרית של המחנה ה"(כזה כאילו) הומני" תחשף ברבים.

  15. עמית

    מזכיר לי את הפעם שנקלתי ב"אומץ" של נער ערבי אחד שהשמיע מוזיקת טראנס ליד בית קברות יהודי, במהלך הלוויה.
    כתבת פה את מה שאתה כותב 364 ימים בשנה, אין שום דבר אמיץ לכתוב את זה גם ביום שבו אנשים בוכים על בני משפחותיהם.
    הנער ההוא שהזכרתי ממש נהנה ממוזיקת הטראנס, הוא נהנה ממנה כפליים, גם בגלל שכנראה הוא אוהב אותה בשאר 364 ימי השנה בהם הוא שומע אותה, וגם בגלל שנראה שהוא ממש שמח להפריע להלוויה של אנשים (ואולי בפרט – להלוויה של יהודים). סוג של סאדיזם כזה. אגב, אני בטוח שהוא הרגיש גיבור, לוחם צדק אמיץ וחסר-חת.

  16. נטלי

    ככה זה מוצג- בטקסים, בנאומים, בכל ההוויה של היום הזה- אנחנו הטובים הם הרעים. אנחנו מנהלים מלחמת אין ברירה, הם לעולם לא ישתנו (מפיו של רה"מ נתניהו: "בל נתפתה להאמין שהנמר שנעץ שיניו בילדינו ובנשינו שינה חברבורותיו"). המשמעות של דברים אלה היא שלעולם תמשיך להתקיים כאן מלחמת אין ברירה בין צודקים לבני עוולה.
    חייבים שנייה להסתכל באור ביקורתי על היום הזה ולנסות להבין למה מנסים לשכנע אותנו כל הזמן בצדקת דרכנו, בסכנה האורבת לנו ובזה שאסור לבטוח בצד השני ולו לרגע.
    אם לדרג המדיני באמת אכפת מחיילינו והוא לא רוצה להמשיך לזבוח קורבנות למען (למען מה?!) אז שיתחיל לפעול כדי לעשות שלום ויפסיק להסית במטרה לקבל מראש לגיטימציה למלחמות נוספות שיבואו ויביאו עמן עוד מוות ושכול

  17. דורון

    אני כאילו מבין את מה שאתה רושם, אבל אני קורא את זה ואתה לא ממש מצליח לשכנע, נשמע שהדברים שלך ריקים מתוכן אמיתי.
    כן, עכשיו זה באמת באופנה להתנגד לכל דבר ממסדי/ממשלתי/דתי ותאמין לי אני הראשון בתור לעשות את זה, ולא סתם קראתי את המאמר הזה, אבל בסופו של דבר אני לא באמת חושב שהדברים שאתה רושם נכונים, אולי אני יותר מדי עמוק בתוך הספין, אבל כשאנשים מתגייסים לצבא, הם לא סתם עושים את זה, זה לא שבאמת אפשר להשאר בבית ולצפות באח הגדול, מישהו חייב לעשות את זה. (אני קרבי במילואים שמהיום הראשון בסדיר חולם להיות ג'ובניק)
    ולהקדיש בקושי יום אחד לזכרון (ועוד יום שעובדים בו), זה באמת לא כל כך הרבה.
    אני לא נגד הדברים שאתה מציג, פשוט לא נראה לי שיש רבים כמוך.

  18. לאחד שזוכר

    ההשוואה שלך לחברה שלנו כחברה זוכרת לעומת חברות אחרות שהזכרת, שאינן זוכרות, מצוינת, אם מסתכלים על יום הזיכרון שלנו כיום שממשיך לשרת אינטרסים פוליטיים ואימפוטנטיות, שמשרת את הנצחת המצב, ועל צרפת, שאיננה צריכה להמשיך ולשכנע ציבור שלם שיש טעם והצדקה למלחמה. לגבי הנקודה השנייה- העובדה שהעלית כתגובה דווקא למאמר הזה את נושא קעקוע זכותו של העם היהודי למדינת לאום, מבחינתי מעלה אי הבנה ודיסקומניוניקציה בשיח שבין הימין לשמאל (שאכן לרוב מתבטא באלימות מילולית, במקרה הטוב). האם ראית במקום כלשהו בין שורותיו של הכותב בהתנגדות לעצם קיומה של המדינה? האם כל אדם שגורס שזו אינה הדרך, שמתנגד ללוחמנות כברירת מחדל, כברירה יחידה, הוא אדם שהוא נגד המדינה, שלא חושב שיש לה זכויות כמדינות אחרות? האם כשאדם מבקר התנהלות של ארגון מסויים הוא בהכרח רוצה בסופו של הארגון, או להיפך, רוצה לשפר את תפקודו, כמילותיך, למען עתיד טוב יותר?

  19. מאשקה

    אבי נהרג במחלמת השחרור 1948, ואני שנולדתי אחרי מותו נושאת את שמו. 23 שנה אחרי מותו נהרג אחי כקצין מילואים של סיירת שריון במלחמת ההתשה, והשאיר אחריו אלמנה ושני ילדים קטנים יתומים, דור שני של שכול במשפחתינו.
    מסכימה עם כל מילה שכתבת כאן, אני חשה זאת ממרומי 63 שנותיי שהם 63 שנות שכול.
    תודה לך באחוות יתומי צה"ל

  20. דב פוניו

    ציון 10 לאומץ הלב לשחוט פרה קדושה ועוד 10 על רהיטות הבטוי. רבים חושבים כמוך אך מעטים מעיזים לומר בגלוי.
    ולנתן: עזוב אותי משמאל אנטי ציוני. אני לא חושב כמוך- אבל אני ציוני גאה שרוצה לראות את הארץ הזאת
    נבנת על ידי אלה שחיים כאן ורוצים לחיות כאן. יהודי ברוקלין לא יבנו את הארץ.
    האמת שזה קשה היום יותר מאשר לפני 30 שנה, כי האגו המנופח קלקל וממשיך לקלקל( עיין ערך אהוד ברק ועוד). קשה אבל לא בלתי אפשרי.

  21. מיקה

    כמה שאתה צודק, והלוואי שהפיכחון שלך ישרה מרוחו על ההולכים בתלם

  22. בתיה

    חבל שאתה מסתתר מאחורי המקצוע ולא מזדהה בשמך. האם ניסית להביא המאמר שיכול להוות חומר חשוב כבסיס לדיון, לביה"ס? הוי לנו אם יש אנשי חינוך שלא יכולים לנהל דיון על הנושא במדינת ישראל.

  23. דב פוניו

    זה אחד מסממני העת הזאת.
    פחד. נשים פוחדות להתלונן על אונס.שחיטות חוגגת בהולילנד ומי שיודע, פוחד לפתוח את הפה. שופט פוחד לפסוק לפוליטיקאי קלון על עדות שקר. מה הפלא שמורה פוחד להעלות נושאים שנויים במחלוקת על מנת לגרום לתלמידיו לחשוב?
    את צודקת. אוי לנו.

  24. דין

    אני חוזר לפוסט הזה אחת לשנה.
    היום הם כבר קוראים לך סמולני משוגע, ואולי אפילו יאחלו, למה אותך דווקא לא לקחו בפיגוע.