• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שומעים מזרחית

מפלפל אל מצרי ועד דודו טסה – ציוני דרך משמעותיים במה שאנו מכירים היום כ"מוזיקה מזרחית"
אופיר טובול

כמו שאפשר לראות בכל העולם, ובעיקר בפינות הפחות לבנות ונקיות שלו, אמנים שיוצרים מוזיקת מחאה ומוזיקה עממית, אבל באמת, לא קוראים לה בשמות אלו. אנשים מספרים דרך שירים, מנגינות ומקצבים את סיפורם, מדברים את שפתם ומבטאים את כאבם ושמחתם.

ברשימה הקרובה אנסה לסמן נקודות דרך משמעותיות, שיצרו את מה שאנחנו מכירים כיום כמוזיקה מזרחית. המוזיקה הישראלית-עממית במשך שנים עומדת כמושא לחבטות, לגזענות והשפלות מצד אחד, ומהצד השני ליחס פטרוני "מנתח", של אנתרופולוגים, אקדמאים ומבקרי תרבות. הרשימה הזאת היא לא פרי של מחקר אקדמי (כזה תוכלו למצוא לרוב) אלא אינטואיטיבית ומורכבת משירים שכל מי שגדל על מזרחית מכיר.

דור ראשון האבות המייסדים

פלפל אל מצרי, שר "הכל בתשלומים" וממשיך במסורת ארוכה של מדוכאים – לעשות צחוק מהמצב המחורבן. המילים מבטאות בציניות את התסכול של המהגרים המזרחים מהשיטה שמייצרת אשליה שאפשר לקנות הכל (ואחר כך להישאר בחוב) ולהגיד – "אל תדאג, אני משלמת הכל בתשלומים". המוזיקה שברקע מנוגנת ע"י אנסמבל קלאסי ועדיין – מדובר בשיר פופ קליט – זה היחס אליו זכו שירים עממיים בארצות ערב בשנים אלו. השיר בוצע שוב גם בסרט "טיפת מזל" בהמשך.

למחרת קמתי חולה, הלכתי מהר אצל רופא
בדק אותי ונתן לי זריקות, בסוף הגיש לי: חמש לירות
חמש לירות? אל תגזים! אני משלם רק בתשלומים!

בתשלומים בתשלומים
על כל דבר בתשלומים בתשלומים
כל המשכורת הולך למכולת
כל המשכורת הולך למכולת
איי איי איי איי בתשלומים.

הדוגמאות מהשנים הראשונות והדור הראשון של המזרחים בישראל רבות. המוזיקה נוגנה בלי הפסקה בכל מקום שרק ניתן היה. המוזיקאים שהיגרו לארץ מעיראק, מצרים והמגרב היו בארצות אלה חלק משמעותי מאוד מחיי התרבות והמוזיקה (לדוג' סמי אלמגריבי, דאוד אל כוויתי ועוד). הפיוטים בבית הכנסת לא הפסיקו, וכששרו שירים על החיים, תמיד היה מלווה שם הומור האומר "חזרנו מיום עבודה קשה, בואו נשמח קצת". כך באופן ישיר גם בשיר "לשכת עבודה" של ג'ו עמר.

אמנים מזרחים רבים באותה תקופה בתמימותם ובתקוותם הרבה, ניסו את מזלם בשדה המיינסטרים – ג'ו עמר עם מקצבים מזרח-אירופים ("ברצלונה", "שיר השיכור" ו"א-יידישע מאמא"), צלילי הכרם עם "חנה'לה התבלבלה" של אלתרמן. אבל המקום שהיה שמור להם בעולם התרבותי הממסדי, היה שעה אחת בקול ישראל במוצאי שבת. מוזיקאים מצפון אפריקה והמזרח התיכון – מרחב עצום שמורכב מתרבויות שונות – ניגנו יחד, הפרו אחד את השני והניחו את היסודות לסגנון חדש – המוזיקה המזרחית (עוד ב"ממזרח תזרח השמש", סדרה של יואב גינאי בערוץ הראשון).

דור שני מהגל היווני ועד המלך

בשנות ה-70 הז'אנר השולט במזרחית היה היווני. טריפונס ואריס סאן הם השמות המוכרים מאותה תקופה. הם עשו מוזיקה שמחה והזויה ברוח הפסיכדליה הבריטית והכל במקצבים ומנגינות יווניות. המוזיקה הזאת נשמעת לגמרי לא מכאן, והיא מעידה על רצון לברוח ולהתנתק, שבא לידי ביטוי גם בשינוי לשמות במה יווניים (טריפונס, לויטרוס, גראציה).

זוהר ארגוב היה הכוכב שסימן את תחילת העידן המודרני של המוזיקה המזרחית כמו שאנחנו מכירים אותה היום. בשיתוף עם אביהו מדינה הוא פיתח את הנוסחה שחיברה רוק וגרוב עם צלילים ויצר להיטי ענק על זמניים. זוהר שר על החיים שלו ונגע בלבבות של רבבות.היחס אליו זכה בשעתו מהממסד היה מתנשא ומזלזל לכל אורך הדרך, עד סופו המר. הדימוי שלו בתקשורת היה של לא מחונך, נרקומן (בניגוד לכוכבי רוק לא מזרחים שהיו צרכני סמים קבועים) ועבריין. זוהר היה מודע מאוד להיסטוריה הפוליטית המזרחית וידע היטב מה פשר היחס אליו הוא זוכה.

רציתי לשבור את החומה הזאת. יש לי קהל, והוא 70 אחוז מהאוכלוסייה במדינה – עיראקים, מרוקאים, ספרדים, תימנים, פרסים. התקשורת לא חיים את המוזיקה הזאת. הם לא גדלו על האווירה הזאת. אנחנו גדלנו על רבי שלום שבזי והם גדלו על ביאליק ואלתרמן וזה, לדעתם, ניגוד.

בשיר "אמא טובה", זוהר שר במקצב יווני נוגה על אמא ועל הקשר המורכב של נער מזרחי ועני עם אמא שמגדלת אותו ותומכת בו בזמן שאבא בעבודה. זה הסיפור של האמהות המזרחיות שהחזיקו בידיים שלהן את הבתים של הפועלים השחורים של ישראל. האימהות האלה, שבשום מקום אחר לא קיבלו את מרכז הבמה.

המחאה במוזיקה המזרחית באה לידי ביטוי אם כך בטקסטים – בנושאים ובבחירת המלים. אבל גם לחלק המוזיקלי של מוזיקאים כמו אבנר גדסי, שימי תבורי ואחרים, יש אמירה משמעותית: מחד, החיבור בין רוקנרול ומוזיקת נשמה שמתחבר למוזיקאים השחורים של ארה"ב ולדור ההיפים ומאידך, עצם השימוש במגוון השפעות מכל אזור המזרח התיכון, מזכיר שאנחנו חלק מהמרחב כבר דורי דורות. הבחירה המוזיקלית הטבעית היא מזרח תיכונית, מקומית ועם זאת, מושפעת מהמוזיקה העכשווית השולטת בעולם.

השילוב הזה, שנוצר כאן בשנות השבעים והשמונים, יצר סגנון מוזיקה חדש, מקורי, פתוח ונועז. זאת היצירה המוזיקלית המקורית, המרכזית והעיקרית שנוצרה בישראל אי פעם.

דור שלישי תחילת הכניסה למיינסטרים

החל מסוף שנות ה-80 המוזיקה המזרחית התחילה להראות סימנים של חדירה למיינסטרים. המצב החברתי היה מבולבל: במקביל לשיפור במעמד הכלכלי של חלק מהמזרחים (כחלק מצמיחה כללית בישראל), הבעיות החברתיות עדיין שם – הפשע, העוני, הסמים. אלי לוזון שר "איזו מדינה מיוחדת במינה" ובתלונות שלו על המיסים והקופת חולים מסתתר בעיני רצון להיכנס ולשנות את המצב הזה מבפנים. באותה תקופה עבר כבר די זמן לאחר המהפך של בגין, וש"ס נכנסה לשלטון עם יומרות כאלה. אך נראה כי לפחות חלק מהמזרחים מתפכחים ומבינים (שוב) כי הישועה לא תבוא משם.

השיר "יהיה בסדר" של אביבה אבידן מדבר על השינוי הזה. "אצלנו בשכונה כל היום בונים" – בניינים על בניינים ובתי פאר ומצד שני "מול בניין העירייה עיר של אוהלים". הפער הזה מסמל יותר מכל את תקופת ההפרטה של שנות ה-90 תחת ממשלות השמאל והימין – בניינים גדולים וגבוהים ומהצד השני אוהלי מחוסרי דיור.

כאן אצלנו בשכונה כל היום בונים
מול בניין העירייה עיר של אוהלים
ומיד תפסתי לי שם פינה קטנה
כי אתמול הם העלו את שכר הדירה.

תקופת ההפרטה של ביבי-פרס הביאה עימה גם בשורה למוזיקה המזרחית. אם לפני כן השלטון התרבותי היה בלעדי אצל גל"צ, רשת גימל וקול ישראל שנוהלו בידי עורכים מוזיקלים אשכנזים שלא הכניסו שירים מזרחיים לרדיו, מצב זה השתנה.

במסגרת ההפרטה והמסחור, השוק הכלכלי גילה את הפוטנציאל העצום שיש למוזיקה המזרחית וכך קמו תחנות כמו "רדיו לב המדינה" ו"רדיו דרום" ששינו לחלוטין את עולם המוזיקה הישראלית והשמיעו בעיקר מוזיקה מזרחית. השיא היה בהקמה המחודשת של ערוץ 24 שגם בו שיטת הרייטינג הראתה שהעם שומע מזרחית ודורש מזרחית. ההפרטה האכזרית, ביד אחת קיצצה תקציבים ופגעה אנושות בשכבות החלשות, ביד השניה איפשרה את המהפך התרבותי שהביא את המוזיקה המזרחית לכל בית.

דור רביעי ה"השתלטות"

אלבומו של אייל גולן "בלעדייך" משנת 97' היה ההתחלה של דור המוזיקה המזרחית החדש בלב המיינסטרים. עם הלהיטים  "לב של גבר", "בלעדיך" ו"צאי אל החלון", השמעות בכל תחנות הרדיו ומכירות עתק (למעלה מ-300 אלף). בסופו של דבר אייל גולן היה למזרחי הראשון שזוכה בתואר "זמר השנה" במצעד של רשת גימל. הטקסטים והלחנים הרבה יותר מתונים, עדינים ונוחים לכל אוזן. לא תמצאו כאן שגיאות בשפה, שימוש בסלנג או סממנים של מוזיקה "מזרחית כבדה". את הטקסטים והלחנים באלבום כתבו זאב נחמה ותמיר קליסקי מאתניקס, שבפועל היו אלה ש"גילו" את אייל גולן.

שיר מעניין ויפהפה הוא "לקנות לך יהלום" מאלבומו השני של אייל גולן, שמתאר סיפור מציאותי של אדם שנוסע (מהגר אפילו) להתפרנס במקום רחוק וחלומו הוא לקנות לזוגתו יהלום. "אם אין לחם אין אהבה, אני נוסע לחפש לנו עתיד". היהלום, העושר, נמצא שם והוא בר השגה דרך עבודה קשה.

לך אני מבטיח שבקרוב אצליח
ונוכל לחיות בלי דאגות
הכסף לא קובע אבל אני יודע
שאם חסר יש בעיות

אם אין לחם אין אהבה
אני נוסע לסדר לנו עתיד
כמה זמן אפשר לחיות בלי עבודה
זמן לא עוזר לי.

מה שהתחיל אייל גולן ב-97', נמשך עד 2011 ולא מראה סימני התפוגגות. הפופ הים תיכוני מימש את הפוטנציאל שלו עד שכיום הזמרים המזרחים הם הפופולרים ביותר בישראל. הכותב יוסי גיספן הפך תוך עשור וחצי לאמן המושמע ביותר במוזיקה הישראלית אי פעם. 14 שנים אחרי, לא נראה שמדובר בטרנד חולף. ובשיטה האולטרה-קפיטליסטית שבה אנחנו חיים, השוק הכלכלי קפץ לטרף ומיסחר את כל מה שאפשר – חתונות, רינגטונים, הורדות. הביקוש לשירים שמתאימים לפורמטים האלה יצר רידוד בחלק מהטקסטים והמוזיקה. מצד שני, כיום יותר מבעבר מושקע כסף רב בהפקה המוזיקלית. הופעה של קובי פרץ עם 18 נגנים, ממחישה זאת היטב.

עם השנים, הקו המתון של "בלעדיך" התפוגג אך בהחלט לא נעלם. הטקסטים של המיינסטרים המזרחי, כמו בפופ בעולם כולו, עוסקים בעיקר באהבה ויחסים. השפה נעה בד"כ בין הקיטש ושפת הרחוב, כמו "תלך כפרה עלי" של שרית חדד, או "בלבלי אותו" של קובי פרץ – שני שירים שנחשבים דוגמא קלאסית של "זבל שלא ברא השטן", הם שירים עם אמירה חזקה ומשמעותית עבור אנשים שאוהבים מוזיקה מזרחית. למרות הפופולריות שלה זוכה המזרחית, עדיין הדימוי שלה (שמתוחזק היטב ע"י אותן האליטות) הוא של תרבות נמוכה, זולה ולא רצינית.

מזרחית כבדה מוזיקת דיכאון

ולא נשכח את הז'אנר הקרוי בשם "מוזיקת דיכאון": הלחנים כמעט כולם מגיעים מהמעצמה התרבותית טורקיה. מעניין לראות אמנים כמו קובי פרץ ומושיק עפייה, שהתחילו בשנות התשעים כזמרי "דיכאון" ועם השנים הבינו שההכרה של ההמונים והכסף הגדול לא נמצא שם אלא בפופ הים תיכוני. מאזינים מסורים לסגנון כועסים מאוד על יוצרים אלה ומכנים אותם "משתכנזים" – שלקחו את המוזיקה המזרחית והפכו אותה לקלה לעיקול עבור מאזיני מוזיקה ישראלית, בזמן שהם נשארו נאמנים למוזיקה המזרחית הכבדה והלא מתחנפת.

השיר "אהבה אסורה" של הזמרת ניבין והזמר תמיר גל ששרים שיר דיכאון על סיפור אהבה בין יהודי לפלסטינית שלא מתאפשר בגלל המצב הפוליטי.

נשמה אהבתנו אסורה
נשמה אף עם לא נוכל להיות ביחד
אף פעם לעולם נחיה בצל
הפחד לעולם כן לעולם

אין שלום בין עמנו
איך יהיה שלום בין שנינו
כן זהו גורלנו כאן נפרדות דרכנו.

קראו עוד בטור קצר באתר זה על השיר "בכלא הצבאי" של הזמר נוריאל.

אינדי מזרחי

הפריחה של המוזיקה המזרחית יצרה שוליים מזרחיים שלא היו קודם. מוזיקה מזרחית קלאסית כמו בוסתן אברהם, יאיר דלאל, זוהר פרסקו; תזמורות ערביות ואנדלוסיות שקמו ופרחו; הקמת "המרכז למוזיקה מן המזרח" בירושלים, שמעמידה נגנים צעירים וכן פריחת עולם הפיוט עם קבוצות חילוניות ודתיות ואמנים שמושפעים מהפיוט המזרחי.

היוצרי רוק רבים ממוצא מזרחי התחילו בשנים אלו להכניס שילובים מזרחיים משמעותיים בשיריהם: רק כדוגמא ניקח את ברי סחרוף שהחל לשלב מזרחית באופן אינטנסיבי החל מאלבומו "נגיעות" (מ-98' – שנה אחרי "בלעדייך"), מיכה שטרית (עם השיר "אינתי עומרי" ואחרים, גם כן מ-98') וגם כנסיית השכל, אהוד בנאי, נקמת הטרקטור, אלג'יר ועוד רבים. אני מעז לומר בהכללה (עם יוצאים מן הכלל, כמובן), שכל הרוק המעניין שנוצר בישראל בשנים האחרונות, נוצר ע"י מזרחים ששילבו השפעות מהבית.

והמגמה הזאת מגיעה לשיאה בשנה האחרונה – דודו טסה חוזר לשורשים העיראקיים ומחדש את שירי סבו הדגול, רביד כחלני מוציא אלבום שלם בתימנית, עמיר בניון בימים אלה מקליט אלבום בערבית, יסמין לוי, עושה חיל בחו"ל עם אלבום נוסף, משפחת אלייב עם אלבום שכולו בבוכרית והרשימה עוד ארוכה.

לסיום

הרבה נכתב ונאמר על המוזיקה המזרחית ביומיום שלנו. אנשים מגדירים את עצמם לפי "שומע מזרחית" או "שונא מזרחית"; אחרים יודעים למדוד את האיכות שלה במדדים אובייקטיבים; מבקרים נהנים לנתח את המזרחית מבחוץ. קיימת מין "משימה" כללית להביע עמדה מחוכמת בנושא ולמצוא באופן מקורי פגמים בז'אנר (השבוע קראתי ביקורת על העיצוב הגרפי של עטיפות הדיסקים). המוזיקה כיום היא הזירה המרכזית שדרכה ניתן לראות את הפערים והקונפליקטים התרבותיים בחברה שלנו.

המוזיקה המזרחית שרדה במשך השנים את כל מבקרי התרבות, קובעי דעת הקהל והאליטות שמאז ומעולם התנגדו לה. גיבורי תרבות כמו זוהר ארגוב או אייל גולן, ששיריהם מהנים ונותנים כוח למאות אלפי אנשים.

נסיים עם שיר של שלומי סרנגה מהשנה האחרונה, "גלו לו" – חידוש של שירו של עבד-אל חאלים חאפז המצרי עם הרבה קשר למקור וחיבור למסורת של המוזיקה המזרחית לדורותיה.

* תודה לד"ר הני זובידה על הערותיו.

הפוסט פורסם במסגרת שיתוף הפעולה בין העוקץ לקפה גיברלטר

כנראה שיעניין אותך גם: