• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

תראו כמה אנחנו בסדר

התנגדות לכיבוש וציות לחוקיו בעת ובעונה אחת אינם אפשריים. מחשבות בעקבות טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני של לוחמים לשלום
נורית פלד-אלחנן

תנועת 'לוחמים לשלום' ערכה זו השנה השישית ברציפות, טקס זיכרון ישראלי-פלסטיני משותף (…) 'לפני כחודש הגשנו בקשה לאישור כניסה חריג לישראל בערב יום הזיכרון עבור קבוצה של פלסטינים, בני משפחות שכולות ופעילים בלוחמים לשלום', אמרו המארגנים. 'אלא שהשנה, בניגוד לשנים קודמות, החליט המנהל האזרחי שלא לאפשר לנציגים הפלסטינים להיכנס לתל אביב על מנת להשתתף בטקס. פנינו ללשכת ראש המינהל האזרחי… צמצמנו את הרשימה ל-12 אנשים בלבד… ביקשנו אישור רק עבור אלה שהצבא הגדיר כבלתי מסוכנים בעליל' (וואלה, 08.05)

ציטוטים אלה מעידים כאלף עדים שהתנגדות לכיבוש וציות לחוקיו בעת ובעונה אחת אינם אפשריים.

המינהל האזרחי לא אישר, הצבא לא נימק, הוטל סגר. כאילו היו כל המוסדות האלה מחוצה לנו. כאילו לא היו בין היהודים הרבים שבאו לטקס מי שעושה למילואים, או מי שעומד להתגייס ולהיות המוציא לפועל של אותו סגר – מרכיב מכריע במשטר הכיבוש. משנענו בסירוב גורף פנו לוחמים לשלום לא רק לחברת הכנסת הכי שמאלנית, זהבה גלאון (שאיש לא הגיב לפנייתה) אלא גם לחבר הכנסת הכי ימני, בני בגין (שכמובן לא הגיב. למה ציפיתם?). ואחרי כל זאת (איך אפשר?) לא גמלו להם השלטונות כפי שראוי לגמול לאזרחים נאמנים וצייתנים! אז עכשיו הם אומרים אותם לעיתונות, כראוי במדינה דמוקרטית.

המסר הברור ביותר מהתנהלותם של לוחמים לשלום "מול" שלטונות הכיבוש הוא: תראו כמה אנחנו בסדר. ביקשנו בזמן, הורדנו את מספר האנשים כדי לא להפחיד אתכם, צמצמנו אותם רק לכאלה שלא מרגיזים. למשל, אף על פי שהאירוע נעשה בשיתוף עם פורום המשפחות השכולות למען שלום, לא מחינו על אי-מתן אישור עבור יו"ר הפורום חאלד אבו-עוואד, הנצור בבית עומאר למעלה משנה מכיוון שבנו מוהאנד כלוא כבר שנתיים ללא אשמה וללא ביקורים – ודודתו ה"מנועה" סיהאם שלחה דרך המסך מסר של פיוס וסליחה, מתוך אמונה שהיא מדברת עם אנשים שאינם מצייתים לחוקי הכיבוש.

הזמנה לטקס של לוחמים לשלום. אולי בפעם הבאה בג'נין?

"במרכזו של הטקס שאנו עורכים עומדים הכאב והשכול האנושיים, המשותפים לשני העמים. ביום הזה אנו מתאחדים עם הכאב והסבל. נוכחותם של הנציגים הפלסטינים הינה סמל לאפשרות של שני העמים לשלב ידיים, להניח את משקעי העבר, לסלוח, להגיע לפיוס ובכך לשים קץ למעגל הדמים", אמרו בתנועה. מי בדיוק יכול ורשאי לשלב ידיים? מי יכול ורשאי להניח את משקעי העבר של מי – אלה שהעבר הוא היסטוריה בשבילם או אלה החיים אותו עדיין יום-יום ושעה-שעה? אנשי רחביה או אנשי שייח ג'ראח? ילדי תל אביב או ילדי בית עומאר וסילוואן הנחטפים ממיטותיהם בלילות בידי קלגסים חמושים? אמהות שכולות או אמהות המנסות לחטוף בחזרה את בניהן מזרועות חיילים-שוטרים יס"מניקים/מג"בניכקים/שב"כניקים וצועקות "אני בצלם, אני בצלם!" מבלי לדעת בעצם מה הן צועקות; שהרי הן מתכוונות למצלמות שבידיהן, בעוד שצעקתן מזכירה ליסמגבשכבניקים מה שהתחנכו לא רק להטיל בו ספק, אלא להכחישו בשלילה מוחלטת – שגם הן וילדיהן נבראו בצלם.

ואולי הכוונה להניח את משקעי העבר של עזה? המסקנה האחת שמתבקשת מן הטקס התרבותי, היפהפה, האמיתי והלא-מתחשבן הזה, לא נאמרה – שאי אפשר למגר שלטון של כובש אכזר על ידי ציות והרכנת ראש. שכנראה הדרך היחידה להפיל משטרים חשוכים היא סירוב לשתף פעולה עימם.

ואכן, לוחמים לשלום היא תנועה של סרבנים. אנשים אמיצים, לוחמים ולוחמות, שהחליטו לא לציית לחוקי הכיבוש, לעקוף את המחסומים ואף להתעמת עם החוסמים את דרכם לחיים נורמליים של שלום וידידות עם השכנים, לפרוץ את חומות האפרטהייד בדרכים לא אלימות אבל בנחישות. זאת מתוך הכרה שהשכנים המדוכאים אינם "הצד השני" אלא הם קורבן מעשי ידיהם של חברי התנועה הישראלים – אף הם קורבנות, קורבנות החינוך הישראלי מרעיל המוח (שהיטיב לתארו חבר לוחמים לשלום, אבנר וישניצר).

בפעולותיהם, לוחמים לשלום מזכירים לכולנו שהיהודים שבחבורה – אנחנו – לא הרוויחו עדיין את הזכות לבקש שכחה ומחילה. בסיפוריהם האישיים הן היהודים והן הפלסטינים ממחישים שאין כאב או סבל אישי במקום הזה שאינו נובע מסיבות פוליטיות. אם זה מותו של אודי פוגל מאיתמר או מותה של עביר עראמין מענתה. אך מוטי פוגל, בניסיון להציל את זכר אחיו מהכפשה, מתריע: "שימוש בזכרם של מתים כדי להצדיק מלחמה ומותם של אחרים, אינו פסול יותר משימוש בזכרם כדי לקדם שלום ואין זה משנה מה עמדותיי הפוליטיות. איני יכול להשתמש במותו של אחי לקידום שלום".

אכן, אי אפשר לקדם שלום באמצעות מוות, אלא – כפי שהיטיבו להבהיר הלוחמים – באמצעות חיים משותפים של כבוד והתחשבות. אבל ברור לכולנו שאודי פוגל נרצח כי יש כיבוש, ואחיה של סיהאם ובתו של בסאם נרצחו כי הכיבוש התיר את דמם. ועם זאת, המלה "כיבוש" נשמעה רק מפי הדוברים הפלסטינים.

יש לקוות שלקראת הטקס של השנה הבאה יפנימו לוחמים לשלום את המסר של פידא זאידן, שהבהירה כי שני אחיה, חללי מלחמות ישראל, אינם אלא קרבנות מימוש החזון הציוני שהפך אותם לפיונים שלו. יש לקוות שיפנימו את המסר שהתבקש מסירובם של שלטונות הכיבוש לאפשר את השתתפותו של יו"ר פורום המשפחות השכולות ואת השתתפותם של חברים פלסטינים נוספים: כל עוד נציית – אם בהתגייסות לצבא, אם בתשלום מסים להתנחלויות ולמלחמות, אם בהתרפקות על כוונותינו הטובות, אזרחותנו הטובה ונסיונות האמפטיה שלנו "עם האחר" – לא נגיע למיגור שלטון הרע.

אולי אף יחליטו הלוחמים לשלום – הפועלים בכל שטחי הכיבוש ללא מורא וללא משוא פנים – להעביר את כל הטקס כולו מתל אביב שאין בה כל זכר לכיבוש לשערי בית עומאר, לשייח ג'ראח, לרמאללה, ואולי לג'נין – לשערי תיאטרון החופש; לא כי שלטונות הכיבוש ירשו להם, אלא כי כך צריך ולו במחיר מאות משתתפים ויוני רכטר שהיה מוכרח להדגיש "מן הלב" שהוא אוהב את מדינתו.

ואולי במקום יוני רכטר, אפשר יהיה לשמוע פעם אחת נוספת את ישראל גוריון בשירו של חנוך לוין "אבי היקר":

הכותבת היא מרצה לחינוך לשוני, כלת פרס סחרוב לזכויות האדם ולחופש המחשבה שהוענק לה מטעם הפרלמנט האירופי בשנת 2001, ואמו של אליק אלחנן, ממייסדי "לוחמים לשלום"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    יש אנשים, לא מעט כאלה, שחושבים שהם השפויים בחברה של משוגעים. מדובר בסוג של בני אדם שקיים בכל חברה וחברה, בכל העולם. הפרופיל המוכר הוא אדם שאינו מצליח לשכנע את הציבור, ולכן משכנע את עצמו שהציבור שטוף מוח. בשבילו, הבעיה היא לא שטיעוניו פשוט אינם משכנעים, הבעיה היא ששטיפת המוח יותר מדי חזקה. זה מעין שכנוע-עצמי, כל-כך עמוק (מה שלא יכול לנבוע אלא מיהירות עצומה) שכל מה שלא מסתדר בשורה עם האמונה המסוימת שלו חייב להיות מפורק בצורה זו או אחרת, חייב להיות מתורץ.

    כאשר מדובר בבני אדם בודדים, הם יחיו את חייהם עם אמונתם בצידה, חיים דיי אומללים בד"כ. לא תהיה לכך השפעה על אף אחד למעט סביבתם הקרובה.
    כאשר מדובר במחנות פוליטים שלמים (גם אם מאוד-מאוד קטנים), ההשפעה של זה יכולה להיות הרסנית, על המחנה עצמו, כמו גם על כל מה שהוא מסוגל להשפיע עליו.

  2. לנורית פלד-אלחנן תודה

    יש "עמיתים", שחושבים שהם "השפויים" בחברה שהשתגעה – בימין בקיצוני. לכן הם ממהרים למלא את האתר בשטויות מפרי עטם.
    האמת היא שאין לפלסטינים בשטחים הכבושים שום צורך לחגוג את "חג העצמאות" של כהן עמית. הוא אמנם לא היחיד שטוען את טיעוניו, אבל מה לעשות שבעולם "האנטישמי" שעבר "שטיפת מוח" הרוב חושב ממש הפוך. אכן, אנחנו השפויים מהשמאל האמיתי הננו מיעוט קטן בארת של המאמינים שהם "נבחרו" בידי האל, ושלכן להם זכות –ולא סתם זכות– אלא זכות מונופוליסטית, בלעדית על "הארץ המובטחת".
    צודקת נורית פלד-אלחנן: הדרך היחידה להפיל משטרים חשוכים היא סירוב לשתף פעולה עימם. זאת הוכיחו לאחרונה לנו גם מליוני ערבים "שטופי מוח" ו"מטומטמים" שלאחר שנות וכיבוש דיקטטורי בידי בן-עלי בטוניסיה וידיד ישראל הכובשת חוסני מובראכ, שלחו את הדיקטטורים לטיז לחמאר. האם יוכלו אזרחי ארה"ב לפרוץ את הקיר שבקיר – את WALL STREET, ותושבי הארץ את קיר האפרטהייד – בדרכים לא אלימות אבל בנחישות? – ברור שזה לא יהיה קל – נאחל להם בהצלחה!

  3. דרור ק

    הפלסטינים שהיו אמורים להגיע לתל-אביב אינם אזרחי ישראל ואף אינם תושבים בישראל. הם ביקשו להיכנס משטח שנמצא לכל הדעות מחוץ למדינת ישראל (גם אם היא מנהלת/כובשת את השטח) אל תוך שטח מדינת ישראל. כלומר מדובר בהפעלת מדיניות הכניסה לישראל, שאמורה להתקיים עם הכיבוש או בלעדיו. אפשר לטעון שהמדיניות לא-נכונה, ובמקרה הזה אני נוטה להסכים עם טענה כזאת. יש רק בעיה אחת – אין לעניין קשר לכיבוש או לעצם הסכסוך.

  4. אסף

    לא שיש איזה מי יודע מה שמאל בישראל, אבל לוחמים לשלום עשו נסיון – לא מושלם – לדבר בשפה אחרת משפת השכול והניצחון שמעצבת את 99% מהשיח בישראל. כמובן שנורית צודקת, אבל מה התועלת בלהיות צודקת כאן כשבפועל מדובר בהתנגחות פמינית בין פעילים בודדים בתנועה שגם ככה היא שולית. מה שעמית ניסה להגיד, אם אני מבין, זה שההתנגחויות האלה בסופו של דבר רק מחלישות את כולם.

  5. דליה

    ממש לא מסכימה. הטקס נערך ביום הזכרון לחללי צה"ל,שלא הוזכרו כלל.ישראלים שמעלימים את הכאב שלהם ביום הזכרון מפני הכאב של חבריהם, לא מכבדים את עצמם ולא מכבדים את חבריהם הפלסטינים. הייתי שם חמש פעמים והפעם הרגשתי זרות וניכור. גם מתינו קיימים בעולם הזה, במיוחד ביום הזכרון.

  6. גרי רשף

    הפסקאות הראשונות ונוסח המודעה גורמים לי להזדהות, למרות שאני לא בדיוק "שמאלני", ולזכותם של המארגנים יאמר שהם לא חיפשו פרובוקציות ואשמים אלא צעדים כנים בוני אמון.

    מכיוון שבהמשך סטית מהקו הזה ועברת להתקפה על ישראל (וכמובן- שום מילת ביקורת על הפלסטינאים) – גרמת לי לפקפק בכנות שלך.

    אני מנחש שהערתך על "החינוך הישראלי מרעיל המוח" כוונה לחינוך שאני קיבלתי או נתתי, ולא לזה שבנך קיבל ממך.

  7. לדרור ק

    זה חלק מלב הבעייה. הפלסטינים בשטחים חיים תחת רודנות. אין להם מעמד של אזרחות ואפילו לא של תושבות ולכן כל פעולות השלטון כלפיהן כמו מדיניות הכניסה הן לא לגיטימיות ויש למרוד בהן

  8. גלי

    ולקרוא להפסקת ההרג בשם הכיבוש שמתחפש לציונות או להגנה מפני "האוייב".

    סחתיין וכל הכבוד לכם!

  9. איזי גור

    אף שלא ישירות לעניין הנדון בכתבה, אורשה להביע תמיהה.
    היחס מצד ממשלת ישראל והעומד בראשה אל העניים, אל החולים, אל הרופאים,
    אל החייל החטוף ואל העם בכלל,(לבד מהשועים ואבירי ההון) נתון, כמה שנדמה, לביקורת מקיר לקיר.
    אז איך זה שאפילו במצב ארור זה מנבאים הסקרים ניצחון לאדון נתניהו ולמזדנביו?!
    איזה מין עם זה היושב בארץ ישראל. (שהרי המילים מדינת ישראל מוקצים…)

  10. דרור ק

    כלומר, בגדה וברצועה צריכה לשרור אנרכיה? ישראל מקיימת שלטון זמני בגדה וברצועה על-פי החוק הבינלאומי. יש הרבה ביקורת על אופן היישום של השלטון הזה, בפרט סוגיית ההתנחלויות, שהן לענ"ד בלתי-חוקיות גם מבחינת החוק הישראלי (למעט מז' ירושלים שמעמדה הוסדר בחוק הישראלי). אבל לטעון שכל פעולות השלטון הן בלתי-לגיטימיות זו אמירה לא-רצינית בלשון המעטה. לגבי מעמד הפלסטינים – יש להם מעמד של תושבים בשטחי הגדה והרצועה. נושא האזרחות טופל באופן חלקי ע"י הקמת הרשות הפלסטינית, אם כי הוא עדיין בעייתי. תושבי מז' ירושלים קיבלו מעמד של תושבי קבע בישראל (עקרונית, הם יכולים לבקש אזרחות מלאה, אלא שהם לא מבקשים ובכך מאפשרים לישראל להימנע מגיבוש מדיניות יותר מסודרת כלפיהם).

    כך או אחרת, כאן מדובר על אישורי כניסה לתוך ישראל של אנשים שאינם אזרחים וגם לא רוצים להיות אזרחי ישראל. אפשר להתווכח על מדיניות הוויזות ואישורי הכניסה, אבל אי-אפשר להתכחש לעובדה שזו זכותה של ישראל לקבוע אילו זרים ייכנסו לשטחה הריבוני ובאילו תנאים. כשארה"ב כבשה את עירק, לא הייתה גישה חופשית לעירקים אל תוך ארה"ב. כשבעלות-הברית כבשו את גרמניה בין 1945 ל-1949 לא היה חופש כניסה לגרמנים אל ארצות בעלות-הברית.