• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

תראו כמה אנחנו בסדר

התנגדות לכיבוש וציות לחוקיו בעת ובעונה אחת אינם אפשריים. מחשבות בעקבות טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני של לוחמים לשלום
נורית פלד-אלחנן

תנועת 'לוחמים לשלום' ערכה זו השנה השישית ברציפות, טקס זיכרון ישראלי-פלסטיני משותף (…) 'לפני כחודש הגשנו בקשה לאישור כניסה חריג לישראל בערב יום הזיכרון עבור קבוצה של פלסטינים, בני משפחות שכולות ופעילים בלוחמים לשלום', אמרו המארגנים. 'אלא שהשנה, בניגוד לשנים קודמות, החליט המנהל האזרחי שלא לאפשר לנציגים הפלסטינים להיכנס לתל אביב על מנת להשתתף בטקס. פנינו ללשכת ראש המינהל האזרחי… צמצמנו את הרשימה ל-12 אנשים בלבד… ביקשנו אישור רק עבור אלה שהצבא הגדיר כבלתי מסוכנים בעליל' (וואלה, 08.05)

ציטוטים אלה מעידים כאלף עדים שהתנגדות לכיבוש וציות לחוקיו בעת ובעונה אחת אינם אפשריים.

המינהל האזרחי לא אישר, הצבא לא נימק, הוטל סגר. כאילו היו כל המוסדות האלה מחוצה לנו. כאילו לא היו בין היהודים הרבים שבאו לטקס מי שעושה למילואים, או מי שעומד להתגייס ולהיות המוציא לפועל של אותו סגר – מרכיב מכריע במשטר הכיבוש. משנענו בסירוב גורף פנו לוחמים לשלום לא רק לחברת הכנסת הכי שמאלנית, זהבה גלאון (שאיש לא הגיב לפנייתה) אלא גם לחבר הכנסת הכי ימני, בני בגין (שכמובן לא הגיב. למה ציפיתם?). ואחרי כל זאת (איך אפשר?) לא גמלו להם השלטונות כפי שראוי לגמול לאזרחים נאמנים וצייתנים! אז עכשיו הם אומרים אותם לעיתונות, כראוי במדינה דמוקרטית.

המסר הברור ביותר מהתנהלותם של לוחמים לשלום "מול" שלטונות הכיבוש הוא: תראו כמה אנחנו בסדר. ביקשנו בזמן, הורדנו את מספר האנשים כדי לא להפחיד אתכם, צמצמנו אותם רק לכאלה שלא מרגיזים. למשל, אף על פי שהאירוע נעשה בשיתוף עם פורום המשפחות השכולות למען שלום, לא מחינו על אי-מתן אישור עבור יו"ר הפורום חאלד אבו-עוואד, הנצור בבית עומאר למעלה משנה מכיוון שבנו מוהאנד כלוא כבר שנתיים ללא אשמה וללא ביקורים – ודודתו ה"מנועה" סיהאם שלחה דרך המסך מסר של פיוס וסליחה, מתוך אמונה שהיא מדברת עם אנשים שאינם מצייתים לחוקי הכיבוש.

הזמנה לטקס של לוחמים לשלום. אולי בפעם הבאה בג'נין?

"במרכזו של הטקס שאנו עורכים עומדים הכאב והשכול האנושיים, המשותפים לשני העמים. ביום הזה אנו מתאחדים עם הכאב והסבל. נוכחותם של הנציגים הפלסטינים הינה סמל לאפשרות של שני העמים לשלב ידיים, להניח את משקעי העבר, לסלוח, להגיע לפיוס ובכך לשים קץ למעגל הדמים", אמרו בתנועה. מי בדיוק יכול ורשאי לשלב ידיים? מי יכול ורשאי להניח את משקעי העבר של מי – אלה שהעבר הוא היסטוריה בשבילם או אלה החיים אותו עדיין יום-יום ושעה-שעה? אנשי רחביה או אנשי שייח ג'ראח? ילדי תל אביב או ילדי בית עומאר וסילוואן הנחטפים ממיטותיהם בלילות בידי קלגסים חמושים? אמהות שכולות או אמהות המנסות לחטוף בחזרה את בניהן מזרועות חיילים-שוטרים יס"מניקים/מג"בניכקים/שב"כניקים וצועקות "אני בצלם, אני בצלם!" מבלי לדעת בעצם מה הן צועקות; שהרי הן מתכוונות למצלמות שבידיהן, בעוד שצעקתן מזכירה ליסמגבשכבניקים מה שהתחנכו לא רק להטיל בו ספק, אלא להכחישו בשלילה מוחלטת – שגם הן וילדיהן נבראו בצלם.

ואולי הכוונה להניח את משקעי העבר של עזה? המסקנה האחת שמתבקשת מן הטקס התרבותי, היפהפה, האמיתי והלא-מתחשבן הזה, לא נאמרה – שאי אפשר למגר שלטון של כובש אכזר על ידי ציות והרכנת ראש. שכנראה הדרך היחידה להפיל משטרים חשוכים היא סירוב לשתף פעולה עימם.

ואכן, לוחמים לשלום היא תנועה של סרבנים. אנשים אמיצים, לוחמים ולוחמות, שהחליטו לא לציית לחוקי הכיבוש, לעקוף את המחסומים ואף להתעמת עם החוסמים את דרכם לחיים נורמליים של שלום וידידות עם השכנים, לפרוץ את חומות האפרטהייד בדרכים לא אלימות אבל בנחישות. זאת מתוך הכרה שהשכנים המדוכאים אינם "הצד השני" אלא הם קורבן מעשי ידיהם של חברי התנועה הישראלים – אף הם קורבנות, קורבנות החינוך הישראלי מרעיל המוח (שהיטיב לתארו חבר לוחמים לשלום, אבנר וישניצר).

בפעולותיהם, לוחמים לשלום מזכירים לכולנו שהיהודים שבחבורה – אנחנו – לא הרוויחו עדיין את הזכות לבקש שכחה ומחילה. בסיפוריהם האישיים הן היהודים והן הפלסטינים ממחישים שאין כאב או סבל אישי במקום הזה שאינו נובע מסיבות פוליטיות. אם זה מותו של אודי פוגל מאיתמר או מותה של עביר עראמין מענתה. אך מוטי פוגל, בניסיון להציל את זכר אחיו מהכפשה, מתריע: "שימוש בזכרם של מתים כדי להצדיק מלחמה ומותם של אחרים, אינו פסול יותר משימוש בזכרם כדי לקדם שלום ואין זה משנה מה עמדותיי הפוליטיות. איני יכול להשתמש במותו של אחי לקידום שלום".

אכן, אי אפשר לקדם שלום באמצעות מוות, אלא – כפי שהיטיבו להבהיר הלוחמים – באמצעות חיים משותפים של כבוד והתחשבות. אבל ברור לכולנו שאודי פוגל נרצח כי יש כיבוש, ואחיה של סיהאם ובתו של בסאם נרצחו כי הכיבוש התיר את דמם. ועם זאת, המלה "כיבוש" נשמעה רק מפי הדוברים הפלסטינים.

יש לקוות שלקראת הטקס של השנה הבאה יפנימו לוחמים לשלום את המסר של פידא זאידן, שהבהירה כי שני אחיה, חללי מלחמות ישראל, אינם אלא קרבנות מימוש החזון הציוני שהפך אותם לפיונים שלו. יש לקוות שיפנימו את המסר שהתבקש מסירובם של שלטונות הכיבוש לאפשר את השתתפותו של יו"ר פורום המשפחות השכולות ואת השתתפותם של חברים פלסטינים נוספים: כל עוד נציית – אם בהתגייסות לצבא, אם בתשלום מסים להתנחלויות ולמלחמות, אם בהתרפקות על כוונותינו הטובות, אזרחותנו הטובה ונסיונות האמפטיה שלנו "עם האחר" – לא נגיע למיגור שלטון הרע.

אולי אף יחליטו הלוחמים לשלום – הפועלים בכל שטחי הכיבוש ללא מורא וללא משוא פנים – להעביר את כל הטקס כולו מתל אביב שאין בה כל זכר לכיבוש לשערי בית עומאר, לשייח ג'ראח, לרמאללה, ואולי לג'נין – לשערי תיאטרון החופש; לא כי שלטונות הכיבוש ירשו להם, אלא כי כך צריך ולו במחיר מאות משתתפים ויוני רכטר שהיה מוכרח להדגיש "מן הלב" שהוא אוהב את מדינתו.

ואולי במקום יוני רכטר, אפשר יהיה לשמוע פעם אחת נוספת את ישראל גוריון בשירו של חנוך לוין "אבי היקר":

הכותבת היא מרצה לחינוך לשוני, כלת פרס סחרוב לזכויות האדם ולחופש המחשבה שהוענק לה מטעם הפרלמנט האירופי בשנת 2001, ואמו של אליק אלחנן, ממייסדי "לוחמים לשלום"

כנראה שיעניין אותך גם: