אחות לנו קטנה

הרשימה הזאת פורסמה ב"העיר" זמן לא רב אחרי מותו של ישעיהו ליבוביץ, בדיוק לפני 17 שנה. גם אז דיברו על הקמת מדינה פלסטינית, וגם אז היתה כמובן בהלה נוראה. היא מופיעה כאן כלשונה
יהודה מלצר

פרופסור ליבוביץ, תמיד כשהוא מגיע לשיא הזעם הרטורי שלו על המדינה ועל משרתיה המתחזים לשליטים, על הכסילות ועל הרשע, תמיד נמצא לו בקהל מישהו שנדהם, איזה מאזין חדש שפתאום לא מאמין למשמע אוזניו, ואז באה השאלה: אז מה בכלל נתנה לך מדינת ישראל? ליבוביץ, שכבר איזה חמישים שנה יודע שהשאלה באה, תבוא, כמו שחקן פינג פונג מנוסה הוא דווקא מתרכך, ומנחית: "מה זאת אומרת, נתנה לי המון: תעודת זהות!" מי שלועג לדגלי הלאום ומכנה אותם סמרטוטים מרופטים ורואה בכל שימוש, ולו ברמז, בביטויי קדושה בכל מה שנוגע למדינה וכל צבאה – עבודה זרה וחילול, כמה מלמד לשמוע אותו חוזר שוב ושוב ברצינות: "תעודת זהות!" את זה, נדמה לי, הוא לא אמר מעולם בציניות.

לפני כך וכך שנים הובהל ליבוביץ פתאום לבית החולים בשל עניין שנתברר, לשמחתנו, כמשהו לא רציני. יצא לי איכשהו להיות שם, וכשהוא מגיע לחדר מיון, מן האשנב אני מגיש לפקידת הרישום את תעודת הזהות שלו. היא, הראש כלפי מטה, אומרת "ליבוביץ מה?" הרופא הצעיר שלידה מרים לה עם האצבע את הסנטר ונוזף, "ישעיהו ליבוביץ מותק, מה זה ליבוביץ מה". והיא מסתכלת עלי, "ואתה מי, מי אתה בשבילו?" ואני כמובן שאין לי מושג מה אני יכול להגיד, אני לא אגיד לה אני הנהג טקסי שהביא אותו, אבל היד שלי עם תעודת הזהות עוד תלויה באוויר בדרך לעיניים שלה, אז אני עם כל הצניעות, ובמידה גדולה של התרגשות ולא בלי דאגה, אני אומר לה את הדבר היחיד שאפשר בלי לשקר: "אני זה המדינה."

נו, אז תהיה מדינה פלסטינית או לא תהיה? כמובן, חוץ מפוליטיקאים המשועבדים אצלנו לכללי התנגחות והישרדות, אדם נבון לא יכול לשאול עוד את השאלה הזאת ברצינות. צילום הדרכון הפלסטיני הראשון שהופיע בעיתונים השבוע הוא הביטוי הסמלי המובהק למציאות החדשה, ועל כך אפשר להתווכח עוד פחות מאשר על השאלה אם ברחנו מעזה, או שמא לא ברחנו אלא רק "ביצענו ביצוע משימה כמו שאנחנו תמיד מבצעים משימות שעל ביצוע המשימתיות שבהן מופקדים ביצועי צה"ל המבַצע" וגו'. כיוון שאנחנו חיים יותר ויותר באמריקה, צריך לזכור שאנחנו, כמאמר השגור לעייפה, לא יותר מניו ג'רזי. ומהי המדינה הפלסטינית? אנחנו מבחינת הכדורסל, כל הקבוצות יחד, מגליל עליון דרך מכבי-הפועל-ת"א ועד אילת, אנחנו בערך (נניח) הניו ג'רזי נֶטְס. מבחינת הזיהום – ניו ג'רזי היא המדינה המטונפת ביותר בארצות-הברית, ותביעות הנזיקין על הלכלוך הכימי שם בלבד מערערות את קיומו של ענק הביטוח העולמי לוידס. אולי החלק הזה של ניו ג'רזי הוא מה שמייעדים לעזה ואחר כך ליריחו, כולל ה"עיבוי" של יריחו?

photo: cc by-gnuckx

המדינה הפלסטינית כמזבלה. מבחינת מה שהשארנו שם כתשתית, זה בערך מה שיש. אין בדיוק כמויות של זיהום תעשייתי כמו בניו ג'רזי, אבל גם אין התשתית המודרנית המדעית והתרבותית שיש שם, ויש סוגים אחרים של הזנחה וחוסר תקווה. הישראלים שמדברים על מדינה פלסטינית כעל אסון שלצערנו אי אפשר כבר להתחמק ממנו, חושבים כנראה, פחות או יותר, לפי המודל הזה. החולמים מפנטזים כל מיני מודלים אחרים. אחרי הכול, אי אפשר לדעת מה יהיה כאשר, ובעוד כך וכך שנים, וכו', ועל כן: המדינה הפלסטינית כסינגפור? כמונקו? עם קצת מזל מאלוהים, או מאללה, למה לא המדינה הפלסטינית כאבו-דאבי? ועם הרבה מזל רע מאותו מקור, וממקורות אנושיים מטורפים, המדינה הפלסטינית כאיי ביקיני שבאוקיינוס – אתר להתפוצצות נוראה?

אין שום סיבה שאחד מן המודלים האלה אכן יתקיים בעתיד הנראה לעין במציאות. ומה שאכן יהיה בשטח הוא לא משהו שצריך להיות נביא גדול כדי לראותו: המשטרה שלהם תהיה יותר ויותר יעילה, וגם מושחתת, השב"כ שלהם יהיה יותר יעיל ויותר מושחת, מערכת הבריאות שלהם תהיה יותר ויותר מודרנית ופחות ופחות שוויונית, המאבק בין החילוניים והדתיים שלהם יעוות הרבה מן המערכות שלהם, במשפט, בחינוך, היחסים שלהם עם התפוצה בארצות-הברית ובשאר העולם יהיו יחסי תלות חולניים, בכסף ובתרבות וברגש, הפערים בין המנכ"לים ובין העובדים הסוציאלים שלהם יגדלו, הסוחרים בבורסה שלהם ירמו, וכמובן, כמו ערפאת נשיאם, המנהיגים שלהם ישקרו חופשי, קודם את העולם החיצוני, ואח"כ את בני עמם.

כלומר – עם כמה הבדלים בשפה, בדת, בנפח, וכמובן בפיגור של שנים ארוכות, הם יהיו די דומים למשהו שאנחנו מכירים יפה. מסוג אחד של השחתה הם פטורים, וזה יתרון עצום שיש להם עלינו: הם לא עם כובש, אלא עם משתחרר. אבל לעומת היתרון הזה מצפות להם גם לא מעט מכשלות. הם יצטרכו להתגבר על הטראומות הראשונות של ניפוץ החלומות לנוכח המציאות הבנאלית של ניהול מדינה, וייקח להם קצת זמן עד שדור הפלמ"ח שלהם יעבור מן העולם. נראה אותם אחרי כמה הלוויות ממלכתיות וימי זיכרון שנתיים.

אלא שבתוך כל זה אנחנו הישראלים כמובן נוכל לעשות עוד לא מעט טעויות. והטעות המרכזית היא לשאול עוד האם אכן תקום מדינה פלסטינית, ולחפש כל מיני "ראיות" לכוונותיהם אצל עורכי-דין נוסח יואל זינגר, או אצל מומחים לטקסטים מוסלמיים כמו פרופסור משה שרון. אנחנו צריכים להסתכל, ולהגיד: אם אמנם זה המצב, אז שתהיה המדינה הזאת כמה שיותר מוצלחת וכמה שיותר מהר. שאם לא כן, חס וחלילה יקרה לנו מה שקורה לרבים מעשירי ניו ג'רזי ליד הזיהום התעשייתי, ולעשירי לוס אנג'לס ליד הזיהום האנושי: הם רוצים לעזוב. בעולם הרצונות, באמת צדקו מתעתעי הטרנספר: אם לא טרנספר, אז מדינה על אמת.

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור ק

    ליבוביץ' היה ציוני נלהב, גם אם ביקורתי מאוד. על מדינת ישראל אמר שהיא גאלה את העם היהודי משעבוד ומחרפת הגלות. מי שלוקח בדיחה אחת שלו ומסכם בכך את הגותו ומשנתו הפוליטית גורם לו עוול עצום. הנה דברים שאמר ב-1980 ומופיעים כאן http://213.8.106.62/leibowitz/leibarticles.asp?id=67

    "מדוע 'שלמות הארץ' היא בלתי אפשרית וחלוקתה היא דבר בלתי נמנע? משום שהמצב הקיים הוא תוצאה של היסטוריה של אלפיים שנה […] כתוצאה מהיסטוריה זו, שאיננה ניתנת לשינוי ואיננה ניתנת לתיקון, קיימים כיום שני עמים אשר כל אחד מהם מודע בכל לבבו ובכל נפשו לכך שהארץ הזו היא ארצו. הדיבורים על 'זכויות היסטוריות' הן הבל ואינן רלוואנטיות. עובדה היא שקיימים שני עמים, שכל אחד מהם מודע בכנות ובעומק נפשו לכך שהארץ הזאת היא ארצו. […] האלטרנטיבה [למלחמה חורמה בין ישראל לכל מדינות ערב] היא חלוקת הארץ בין שני העמים, ללא כל טיעונים אם זה פתרון 'צודק' או 'לא-צודק', אם הוא 'הגיוני' או 'לא-הגיוני', אם הוא 'טוב' או 'לא-טוב'; זו היא האלטרנטיבה היחידה לאותה מלחמה, ורק היא מחסלת את היחס של שליטים ונשלטים בין שני העמים. אין אני משלה את עצמי ואיני מתכוון להשלות אתכם בסיכוי שמיד ייכונו יחסי שלווה ושכנות טובה בינינו, אבל יחסי שלווה ושכנות טובה אינם קיימים היום גם בין הגוש המזרחי והגוש המערבי, אשר קו החלוקה של גרמניה מפריד ביניהם, והם עומדים זה מול זה מתוך תחושת איבה תהומית, חשדות הדדיים וחששות הדדיים, אבל הם מתקיימים במצב זה כבר 35 שנים, ואין מעזים להפר אותו."

  2. איזי גור

    חבל מאוד שלוי אשכול לא הציע לפלשתינאים תמיכה ועזרה בהקמת מדינה משלהם.
    הכל היה נראה אחרת.

    חבל מאוד שנתניהו עדיין איננו מבין שמדינה פלשתינאית תקום על אפו ועל חמתו ולא יהיה לראשיה ולאזרחיה ולנו דבר וחצי דבר, מלבד איבה וזכרונות כואבים.

    חבל.

  3. אלי א.

    קודם כל המאמר הזה מזכיר לי נשכחות, את הסגנון הניו-ז'ורנליסטי, היעני לא מתאמץ של העיר בשנות ה-90. אני גדלתי על זה ושכחתי שכבר כתבו ככה. אין שון דבר על הרשת. הכל נעלם בדפוס. מבחינות מסויימות, נדמה לי שהצעירים היום בבלוגים כותבים יותר טוב. פחות יעני לא מתאמצים. וזה בלי לפגוע במלצר אישית, נדמה לי שככה כתבו כולם שם.
    דבר שני איזו אופטימיות נינוחה, "תהיה להם מדינה. ואיזו מדינה היא תהיה, עם משטרה, בורסה" וכו' וכו'. מי בשנות ה-90 האמין שנהרות דם כאלה עוד יזרמו, שפתרון המדינה הפלסטינית, באמת, כבר יהיה כל כך רחוק ולא מציאותי. הקונפליקטים התחדדו מאז והשמאל (כמעט כולו) היה עיוור להרבה דברים. בכל מקרה, גם אם היום סגנון הכתיבה נראה פחות מגניב, באופן אובייקטיבי, אלה היו שנים יותר טובות בישראל.

  4. פוניו דב

    בויקיפדיה היום ליד הערך "ציונות" כתוב: לא ברור מה היו מטרות הציונות וביחוד מה הן היום.( תבדקו).
    אני מכיר הרבה שגונבים את קופת המדינה, מקצרים תורים, מעגלים פינות אבל מקשטים את בתיהם בדגלי לאום ענקיים-ובזה תמה תרומתם לבניית הארץ. זה פתח לויכוח ארוך, מיהו ציוני.
    גדולת המאמר, שלפני 17 שנה האיר את צמיחתם של עשבים שוטים והם מאז גדלו, התעבו
    עד כי סוגרים היום את האופק. אופק מדיני, מוסרי, תרבותי. אפילו אופק ציוני.

  5. י.ל.

    כשהוא כתב "קיימים כיום שני עמים אשר כל אחד מהם מודע בכל לבבו ובכל נפשו לכך שהארץ הזו היא ארצו" הוא טעה. לייבוביץ המדען היה אמור להבחין שאין "עם יהודי". על-פי ההגדרה המקובלת אצל סוציולוגים ומומחים למדעי המדינה, שמסתמכת על קריטריונים מדעיים, אין "עם יהודי". כי אין למי שמגדיר עצמו כ"בן דת משה" טריטוריה משותפת, שפה משותפת ואפילו אין כולם חברים בקבוצת הדתיקן האורתודכסי.  

  6. דרור ק

    ליבוביץ' התייחס פעם לשאלת עובדת קיומו של העם היהודי. מי שטוען שאין עם יהודי, הוא אמר, אין לנו אלא לצטט באוזניו את הפסוק הראשון בשיר השירים.

  7. דרור ק

    אני חושש שאתה מפרש לא-נכון את עמדתו של ליבוביץ'. ליבוביץ' התייחס למדינת ישראל באופן פונקציונלי. הוא טען שמי שמייחס למדינה (כל מדינה) משמעות ערכית הוא פשיסט. המדינה, ובכלל זה מדינת ישראל, היא הסדר חברתי כמו חוקי התעבורה, הא ותו לא. מצד שני אין פירוש הדבר שאפשר לחיות בלי חוקי תעבורה, וגם אי אפשר לחיות בלי מדינה. הצורך במדינה יהודית נובע מכך שהיהודים נרדפו וביקשו לעצמם חיים של ביטחון ורווחה. מבחינה זאת, מדינת ישראל היא חשובה מאוד, אבל אין בה קדושה, והיא גם לא מייצרת זהות. ליבוביץ' ראה עצמו כיהודי. עולם הערכים שלו נמצא ביהדות. מעמדו כישראלי היה עניין חשוב, אבל טכני מעיקרו, כי בעיניו לא הייתה לו משמעות ערכית.

    את כל זה אני מבסס על קובץ המאמרים שלו "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל". אני אוסיף עוד הערה: ליבוביץ' הפך למושא הערצה של אנשי שמאל, אפילו שמאל רדיקלי. רובם לא הבינו את הגותו ואת עמדותיו. גם כאן נראה לי שממהרים לצטט את ליבוביץ' בלי להיכנס לעומקם של דברים. התוצאה היא טעויות מביכות.

  8. י.ל.

    שיר השירים אשר לשלמה: ישקני מנשיקות פיהו, כי-טובים דדיך מיין. לריח שמניך טובים, שמן תורק שמך; על-כן עלמות אהבוך. משכני אחריך נרוצה. הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בך, נזכירה דדיך מיין, מישרים אהבוך. שחורה אני ונאוה, בנות ירושלים; כאהלי קדר, כיריעות שלמה. אל-תראוני שאני שחרחרת, ששזפתני השמש… "אזרח" מצא אכן תשובה נאותה לשאלה שנשאל לייבוביץ "מהי אזרחות ישראלית", שבה לייבוביץ מוציא ת.ז. מכיסו, מראה למצלמה, ואומר [בזלזול] זוהי האזרחות הישראלית [ותו לא]…

  9. דרור ק

    ליבוביץ' היה אדם פרובוקטיבי אבל גם מנומס. במקום להשתמש בביטויים עממיים, הוא העדיף לשלוח רמז עבה דרך הפסוק בשיר השירים.

    בסופו של דבר הכוונה הייתה: תגידו מה שתגידו, מבחינת היהודים יש עם יהודי וזה מה שחשוב. זה אגב נכון גם לגבי העם הפלסטיני.

  10. רמי

    כמו סכסוך גירושים מתמשך ומדמם, כך הסכסוך האלים בין היהודים והערבים בארץ הזו ישאיר – אם וכאשר יסתיים אי פעם – את שני הצדדים מפורקים ודוויים לשנים רבות, אולי לכל ימי חייהם. ולא רק הם אלא גם ילדיהם והדור השלישי ניזוקים נזק פרמננטי. וכמו בגירושים יש גם שופטת והוא העולם והאו"ם והנשיא המתחלף בארץ הציניזם שמדרום לקנדה. תרומת השופט/ת למערכת ההרסנית היא צדיה, דעות קדומות וסחבת נוראה, ממש כמו בתיקי "תמש" הנדונים במקומותינו. אני בהחלט מבין ללבם של מי שבמצב כה נואש מתפללים לאל לא קיים ומשטטחים על "קברות צדיקים", אבל מי שבאמת חפץ חיים, מוטב שיעיין בפתרון שמצאו עשירי ניו ג'רסי.