מה בין הים לנהר

האם ניתן בכלל לדמיין מדינה אחת בין הים לנהר, מתוך כבלי הפרדיגמה של גבולות 67'? כנס שיתקיים השבוע באוניברסיטת תל אביב מבקש לקיים דיון באפשרות, על מגוון הביקורות שהיא מעוררת
יואב קפשוק

מטרתה של רשימה זו היא להזמין אתכם/ן לכנס "מדינה אחת בין הירדן לים – חלומות באספמיה או מציאות מתהווה" שמארגן כתב העת "המרחב הציבורי". אני מעדיף לא לכתוב יותר מדי על הצפוי בכנס, גם משום שאני לא בדיוק יודע מה יהיה בפי הדוברים/ות, וגם מפני שהם יעשו זאת בוודאי טוב ממני.

מדינה אחת בין הירדן לים - איך מחזירים את הגלגל לאחור

ברשימה קצרה זו אבקש לשאול שאלות הנוגעות למהות הכנס, להעלות לבטים ודילמות, וגם לדון בביקורת, כמו גם בביקורת עצמית. אני מבקש להבהיר שכל מה שנכתב כאן הוא עמדתי בלבד. הכנס הוא פרי יוזמה של חברי המערכת של "המרחב הציבורי" עמם אני נמנה, המחזיקים בעמדות שונות על הפתרון הרצוי במרחב שבין הים לנהר. עם זאת, כולנו מסכימים על כך שחשוב להעלות את הנושא לדיון, ועל כן החלטנו לקיים את הכנס.

הרעיון לכנס עלה כשהשיח הציבורי על אודות המדינה האחת הגיע בשנה האחרונה משני כיוונים מנוגדים. כיוון אחד הוא של אנשי ימין כדוגמת משה ארנס שכתבו שצריך לשקול לספח את הגדה המערבית ולתת (ויש שכתבו שלא לתת) אזרחות ישראלית לתושביה הפלסטינים. מהכיוון השני היו אלה בכירים ברשות הפלסטינית, דוגמת סאיב עריקאת, שאיימו להפסיק לפעול למען אופציית שתי המדינות ולהתחיל להיאבק למען מדינה דו-לאומית. נכון שכיום בכירי הרשות מתרכזים במאמץ להביא להכרזה על הקמת מדינה פלסטינית בחודש ספטמבר באו"ם, אך כלל אינני בטוח שהכרזה מסוג זה תביא שינוי מהותי של המצב.

רעיונות אלה בדבר הקמת מדינה אחת מהים לנהר אינם חדשים, כמובן, וכמעט לאורך כל שנות הסכסוך הישראלי (יהודי) – פלסטיני היו שהגו במדינה אחת משותפת בדרך זו או אחרת. הסיבה לכנס ולצורך לתת מקום לביטוי רעיונות שונים על אופן החלוקה או השיתוף של יהודים ופלסטינים במרחב, היא התרבות הפוליטית של מדינת ישראל, שהיא לדעתי תרבות פוליטית של שקר.

הדיבורים הרווחים מתייחסים לשתי מדינות, אך המעשים מעידים אחרת. לא ארחיב על כך, רק אציין שההבדל הזה בין הכוונות למעשים הוא מציק. זהו אולי אחד המניעים לקיום הכנס: לדבר על המצב – ולשאול – האם באמת יש כאן כיוון של שתי מדינות? או שהדיבורים באשר לפתרון זה נעשים תוך הבנה שלמעשה הדרך היא אחרת, רק שאין צורך להכריז עליה באופן רשמי.

דברים אלה מביאים אותי לנקודה אחרת והיא הניסיון לבחון את הכנס באופן ביקורתי, כשאני רוצה לטעון שגם את כיוון הביקורת ניתן לקבוע על פי מידת התמיכה במדינה אחת או שתיים או במילים אחרות: על פי יחידת הניתוח. המצדדים בישראל בגבולות 67', דהיינו ברוב יהודי (וגם המצדדים במדינה יהודית לא דמוקרטית), לעומת המצדדים במדינה אחת מהים לנהר, דהיינו, בתפישה הרואה את היהודים והפלסטינים כשתי קבוצות החיות במשותף יחד בצורה זו או אחרת.

מהכיוון שלנו, מארגני הכנס, ניתן למתוח ביקורת עצמית על כך שעצם פעולותנו לא יכולות להתנתק בצורה מוחלטת מכך שגדלנו על תפישת מדינה בגבולות 67' או מדינה יהודית. אמנם, מצד אחד אנו רואים את חשיבות הדיון על המדינה האחת ומכאן שחלק מהדוברים בכנס תומכים באופציה זו. לפיכך בצד האידיאולוגי יש עניין לבחון את יחידת הניתוח מהים לנהר ואת מידת הרלוונטיות שלה להיום.

הצד השני, המעשי, מעיד אמנם על הזמנה של דוברים בעלי עמדות שונות, אולם זהות הדוברים מלמדת על אי-יציאה מתפישת מדינה בגבולות 67', משום שבכל אחד משלושת המושבים יש רק משתתפ/ת אחד/ת לא יהודי לעומת ארבעה יהודים. גם ההזמנה לכנס כתובה בעברית וכך הכנס כולו כמו גם כתב העת. זאת אומרת, נקודת המוצא שלנו, המשותפת לרוב החברה היהודית בישראל היא של הפרדה, נקודת מוצא של ישראל בגבולות 67'. למרות זאת, אני מאמין שהכנס ותכניו עשויים לקרב ולתת ביטוי לדרך חיים אחרת או לפחות לאופן חשיבה אחר.

בחינת עמדות הדוברים מעלה גם היא ביקורת משני צדדים. מצד אחד, אנשים התומכים בישראל בגבולות 67' (או במדינה יהודית בחלק או בכל השטח) יטענו שהכנס כולל הרבה עמדות שנמצאות בשוליים של השיח היהודי-ישראלי הדומיננטי, ושיש בו ביטוי מועט לעמדה הציונית הקלאסית של תנועת העבודה (עמדה שלמרות שתנועת העבודה כבר אינה דומיננטית בפוליטיקה המפלגתית, עדיין משפיעה מאוד במקומות רבים, אחד מהם הוא האקדמיה). מצד שני, דעת התומכים במדינה מהים לנהר מוכיחה שיש בכנס די איזון לכל העמדות, אולי למעט העמדה הקוראת להקמת מדינה אחת מוסלמית על כל השטח.

ביקורת מסוג שונה עשויה לטעון כי מדובר בכנס שאינו מחובר למציאות. מה שמעניין הוא שכאן יכולים להזדהות עם ציטוט זה שני צדדים מנוגדים לגמרי. הצד אחד הוא שוב הזרם המרכזי בחברה היהודית-ישראלית התומך (לפחות על פי הדיבורים) באופציית שתי המדינות. צד זה, כאמור, יטען שרעיון המדינה האחת נמצא בשוליים הקיצוניים של החברה, שמדובר ברעיון מדומיין ותלוש מהמציאות, ועל כן הכנס שולי ולא רלוונטי.

אולם, הצד של השמאל הלא-ציוני (ואולי קבוצות נוספות, כמו "ארץ שלום" שהקים הרב מנחם פורמן) יטען שהדיון "לא מחובר למציאות" משום שדיון על המדינה האחת הוא שיח אליטיסטי, אוניברסלי, אשכנזי, מערבי, שעוסק בדמיוּן פתרונות במקום בעוולות והפשעים הנעשים יום יום נגד קבוצות חלשות פוליטית על כל השטח של ארץ ישראל/פלסטינה המנדטורית – הכיבוש ברצועת עזה ובגדה המערבית, ההדרה והנישול מהם סובלים אזרחי ישראל הפלסטינים, היחס למהגרי העבודה ולפליטים, הקיפוח של המזרחים במיוחד תושבי הפריפריה, היחס לעולים מאתיופיה, הפגיעה וההסתה כלפי החרדים והדתיים, וכו'.

אין אלה טיעונים מופרכים, ובהם בדיוק טמונה, לדעתי, החשיבות בקיום הכנס. אני מקווה שהעלאת העמדות הביקורתיות הללו יקבלו ביטוי ביום שלישי הקרוב באוניברסיטת ת"א. אני מקווה שבמקביל לדיון על איך תיראה או לא תיראה המדינה האחת, יתקיים דיון שיעסוק בעצם השיח על אודות הרעיון, בחשיבותו, בסכנותיו, כמו גם בפחדים שהוא מעורר. פחדים כאלה מתעוררים כאשר אנחנו מאפשרים לעצמנו לחשוב על דברים יצירתיים, שונים, אחרים. הזר והלא מוכר הוא מפחיד, ודווקא משום כך הוא חשוב, כי הוא נושא בחובו תקווה לשינוי.

יחד עם זאת, חשוב להבין את הפחדים, השייכים במיוחד לצד בעל העוצמה. הדיון אותו מבקש הכנס להפרות מזכיר עקרונות ותיאוריות של פיוס, ובמיוחד עקרון הצדק המעברי המייחס חשיבות לחתירה לצדק שאינו אבסולוטי, המתחשב גם בעוצמתו של הצד החזק. או במילים אחרות, מתעקש על כך שקבלת האחריות וההכרה בעוולות העבר לא יתממשו תוך קיום עוולות ואי-צדק חדשים.

על כן, חשוב שדיון מסוג זה יתקיים ביום שלישי תוך מודעות הן לסכנות שיש בו, הן לפחדים שהוא מעורר והן לביקורת הנמתחת מהצדדים השונים. אני חושב שדיון מסוג זה יכול לגרום לפחות לחלקנו להכיר רעיונות חדשים ויצירתיים ולשנות, ולו במעט, את דפוסי החשיבה הקיימים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

כתב העת 'המרחב הציבורי', שעורכיו הראשיים הם פרופ' יואב פלד ופרופ' מיכאל קוצ'ין, יוצא לאור במסגרת החוג למדע המדינה באונ' ת"א. לפרטים על כנס "המדינה האחת" ולקריאת מאמרים

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. סמולן

    מנקודת ראות פלסטינית, מדינה דו לאומית היא קבלה של הציונות במובן מסויים, ואפרט.

    הבעיה הידועה של הציונות כמרכיב זהות נעוצה לא כל כך בתוכן של הזכות היהודית לפוליטיקה, משהו שעקרונית נתפס כמוצק תיאורטית, אלא בשימוש הציוני באלימות.

    צידוק האלימות הציוני לדורותיו לא היה – כמו במקרים של סורל ופאנון – צידוק של אלימות לשמה. "ברוח ובדם נפדה את פלסטין" הוא ליבת המיינסטרים הפלסטיני ההיסטורי, אבל לא ליבת הציונות ההיסטורית. כלומר, את המהלכים האלימים של הציונות ניתן לתאר – ואכן הם לעתים קרובות מתוארים ככה – בתור תגובה או מניעה של אלימות קטלנית מהצד השני. וכך הוא ממלחמת השחרור, דרך מלחמת ששת הימים (עמוס עוס וטליק: האויב ביקש את המלחמה, האויב יקבלנה אחת אפיים), וכן הלאה והלאה. יש כמובן מעשים אחרים וצידוקים אחרים, אבל הליבה הקשה של הבעיה הפלסטינית, המעשים שיצרו להם את הכיעור הממוקם במרכז המרחב הערבי-אסלי, ניתן לצידוק כהתגוננות או מניעה, כלומר על שלילת אלימות פלסטינית כנגד יהודים ציונים. או נגד יהודים בכלל, בפרטנציה של תקיפת ציונים.

    מדינה דו לאומית היא מהבחינה זו בעיה קשה. משמעה היא שניתן לפלסטינים לחיות עם ציונים באותה מדינה, ועל כן שסבא וסבתא שגו שגיאה מוסרית חמורה כאשר תקפו אותם במטרה להרוג (אני מניח שאנחנו עדיין לא מכחישים את העניין הזה). נדלג על שיתוף הפעולה עם היטלר, ונתמקד בשלילה הגורפת של החלטה 194 של האום: סבא וסבתא, ומנהיגי ערב כמעט ללא יוצא מן הכלל, התנגדו לשיבת הפליטים הרוצים לחיות בשלום עם שכניהם, בגין ה"משמעות" של העניין הזה. המשמעות היתה הכרה בישראל או משהו, והמשמעות היתה שהם עשו רע כאשר בחרו אחרת.

    זו לא דילמה פשוטה לערבים, ולא רק לערבים. חיים משותפים עם יהודים יהיו בהכרח קביעה מאד נחרצת בדבר הרוע המוסרי שבבחירותיהם של מנהיגים והמונים ערבים לדורותיהם. צידוק מלא וישיר של הרבה מאד ציונות. אני בספק גדול, עצום ורב אם החברה הפלסטינית בשלה לזה.

    את אותו דבר אפשר לומר על שוחרי הטוב של השמאל הישראל האנטי ציוני. כל עוד הם מתנגדים להרג יהודים באופן חסר אבחנה כמקובל במאבק הפלסטיני מזה דורות, הם שוללים את הליבה שלו. וזה לא דבר קטן.

  2. נתן.

    זה מה שיהיה ,אמנם לא בטווח מידי אבל בטווח של מאה שנה אני לא רואה מצב שבין הים לירדן יהיו שתי ישויות נפרדות ,עם כל הצער שבדבר עבורי כציוני,
    התקוה היחידה שזה יהיה בדרכי שלום.

  3. קין

    ניתן בהחלט להתגבר על הקושי הזה אחרי כמה דורות.

  4. עמית

    רק תזכירו לעצמכם מפעם לפעם: הכל כאן וירטואלי, זה לא יתרחש בחיים. המיינסטרים היהודי, מה לעשות, לעולם לא יוותר ללא-אלימות על המדינה שהשיג, אלא יפעיל אלימות מהסוג הזה שלא ישאר כאן הרבה אחריו. זו לא התלהמות, זו המציאות. אז בואו נקווה כולנו שלעולם לא נגיע למצב כזה.

  5. מאור

    כדי לפסול או לתמוך באחת מהן, יש למלא אותן בתוכן. למשל, האם "המיינסטרים היהודי, שייאבק על המדינה שהשיג", יימנע בכוח זליגת פלסטינים מהמדינה הפלסטינית למדינה היהודית, סליחה- מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית? לא בטוח. פורמלית, מובן שמצב שתי המדינות לא יהיה יציב (אוכלוסיה פלסטינית תשאף מסיבות כלכליות ולאומיות להגר לישראל), וסופו שייקרוס למדינה דו-לאומית או לטרנספר.

  6. שור

    מדינה ערבית עצמאית לחלוטין (כמו לדוגמא סוריה) בלב הארץ לא תביא לשלום. יהיה לה חיל אוויר, יהיה לה חיל תותחנים, יהיו לה טילים המכוונים לגוש דן, היא תנסה להקים כור גרעיני. כן, ממש כמו אחותה הגדולה סוריה (שמבחינתה "פלשתין" זה דרום סוריה, כמו שלבנון זה מערב סוריה).
    כבר היום גרים בשטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים למעלה מ-600 אלף יהודים, בשכונות מזרח ירושלים, במעלה אדומים, באריאל בביתר, בקריית ארבע/חברון ובעוד עשרות יישובים.
    כבר נטען בעבר שמדובר במצב בלתי הפיך, ואנחנו בדרך למדינה דו-לאומית.
    ויש מגוון של פתרונות מדיניים לרעיון של מדינה אחת בה גרים שניים או יותר עמים. כמו קונפדרציה (שוויץ), כמו מדינת לאום עם מחוזות אוטונומיים (ספרד). היום זה נשמע דמיוני. אולם לאחר עוד עשרות שנים של חיים ביחד ושל הבנה שהטרור והאלימות לא יסלקו אותנו מכאן, ייתכן שהזמן יעשה את שלו.
    לבנתיים, כלכלת ישראל הולכת ופורחת, ישראל הצטרפה לאחרונה לארגון המדינות המפותחות, היצוא הישראלי גדל בקצב מרשים ופורץ לשוויקם חדשים באסיה ובדרום אמריקה, התרבות העברית פורחת ותוססת, ומאז 1990 עלו לכאן מיליון וחצי עולים והציונות מממשת את עצמה בגדול.
    ובדיחה לסיום, למה לשמאלנים יש אצבע קצרה ? כי כבר 40 שנים הם מדי שנה דופקים עם האצבע על השולחן ואומרים שבשנה הבאה המימשל האמריקאי ילחץ עלינו וניסוג מהשטחים….

    שור