הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
קרב מאסף נגד ההיסטוריה
"אם תרצו", שומרי החותם מטעם עצמם של הפטריוטיות הישראלית, מפתחים סוג של מסורת מעיקה וגם השנה, הם בחרו לציין את יום הזיכרון והעצמאות בפרובוקציה סרת טעם. בשנה שעברה זה היה נוסח אלטרנטיבי לתפילת יזכור, השנה, הם חברו לאראל סג"ל, ובמפגן של אנינות פרסמו את אסופת ההבלים נכבה חרטא. באם תרצו מודעים לטעם הרע שנודף מהזלזול המופגן והמוחצן של הטקסט שהנפיקו. לכן נכתב בהקדמה "שלא תטעו בנו. איש אינו טוען שערביי ארץ ישראל לא חוו אסון בסוף שנות ה-40, איש לא מבקש לקחת מהם את כאבם הסובייקטיבי". לא טועים בהם, כבר התרגלנו.
על מידת הרצינות של טענותיהם כבר הרחיב הבלוגר יוסי גורביץ. אבל הדבר שבאמת מעורר סקרנות זה הצורך הנפשי של מחנה הימין לזעוק "הצילו-הצילו", לכתוב ניירות ו"מחקרים" ולהתחפש למחבלים או לחיילים בהפגנות כדי להגן על נרטיב שולט והגמוני בחברה הישראלית. נרטיב שכל ילד מגיל ארבע שומע בגן מהגננת.
אם תרצו שרוצים להציל את "האמת" מתעלמים מהפיל בחדר, מעובדה אחת ששומטת את הקרקע מתחת למסע ההתקרבנות שלהם: בישראל שולטת קואליציה ימנית קיצונית. מה לעשות, את ההחלטה לסיים את הכיבוש לא יקבלו בפודיום של החוג למדע המדינה באוניברסיטת בן גוריון. גם לא על בימת התיאטרון הקאמרי, בטח שלא במשרדי בצלם. אולי זאת החלטה שתתקבל בכנסת – ושם לימין יש רוב מוצק. "אויבי הציונות" באוניברסיטאות, בחוגי התרבות והאמנות ובארגוני החברה האזרחית לא שולטים במדינה.
אבל גם אם יש להם רוב בכנסת (וכנראה לפי שעה גם בציבור) יודעים בימין שזה נגמר. מחר יעלה לדוכן הנואמים בכנסת עוד ראש הממשלה מהימין, וכמו ראשי ממשלה שהיו שותפיו לסיעת הליכוד (אריאל שרון ואחר כך אהוד אולמרט) הוא ידבר על מדינה פלסטינית. יותר משלושה עשורים אחרי שגולדה שלפה תעודת זהות מנדטורית ובצדקנותה המפורסמת קראה "אני פלסטינאית", יודה עוד ראש ממשלה ימני בתבוסה אידאולוגית. נכון, הוא לא מתכוון לזה, נכון הוא ינסה למשוך את הקץ, לרבע את המעגל, לקבוע גבולות זמניים, או טנטטיבייים. אבל העם הפלסטיני שבתחילה הוכחש גם על ידי מנהיגים ממפלגת העבודה יזכה להכרת ראש ממשלת ישראל. אז עם פלסטיני כבר יש. גם נכבה היתה.
וגם הכיבוש ייגמר. עוד לא ברור איך, עוד לא ידוע מתי, אבל זה הסוף מתקרב. הקרב שאם תרצו מנהלים הוא קרב מאסף נגד ההיסטוריה. דמוקרטיה וכיבוש לא יכולים להתקיים בכפיפה אחת, ובלי השתייכות לקבוצת המדינות הדמוקרטיות (גם אם הדמוקרטיה בה היא חלקית, בעייתית ובעיקר פרוצדורלית, ישראל היא עדיין דמוקרטיה) אין קיום למדינת ישראל. גם בימין מבינים שישראל עומדת על על קו פרשת המים: או כיבוש, או דמוקרטיה.
ההבנה שזה נגמר היא זאת שנותנת לכל הקמפיינים של אם תרצו את הטון ההיסטרי והיבבני, נימת קול דון קישוטית של מי שנלחם באויב מדומיין ולא רלוונטי. אבל הפחד מהכרה בכך שיש נרטיבים שונים הוא פחד לגמרי אמיתי. זו הבנה משתקת, שללא פרויקט הכיבוש אין להם מה להציע לחברה הישראלית. לכן, במקום לדבר על מה יהיה העתיד הם נלחמים על העבר, משכתבים את ההיסטוריה. לפני שלושים שנה אפשר היה להכחיש את הנכבה, היום זה בעיקר מיותר. כי בין אם מכירים בנרטיב הפלסטיני ובין אם לא, האנשים שהנכבה היא הפצע ההיסטורי שלהם חיים לידנו ובתוכנו.
כיצד הזלזול וגסות הלב כלפיהם משפרת את היחסים איתם?
אז לימין הישראלי ש"אם תרצו" היא אחד הנציגים החוץ פרלמנטריים הבולטים שלו יש טקסט חדש שמסביר למה ועל מה, כביכול, נהרגנו ולמה נמשיך למות. הצעה כיצד נמשיך לחיות עדיין אין.
—————
לקריאה נוספת:
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
מדינה פלסטינית בגבולות 67' פלוס-מינוס נמצאת כבר בקונצנזוס. הויכוח על הנכבה הוא על דמותה של ישראל בתוך קווי 67'.הפלסטינים אזרחי ישראל לא מציינים את "יום הנכבה" כדי להביא למדינה פלסטינית מעבר לקו הירוק, אלא כדי להביע רצון לחזור לכפריהם. אישית, איני חושב שאמפתיה והבנה ישפרו את היחסים איתם- הם אשכרה רוצים את האדמה שלהם חזרה.
האם יש לכם דרך לסתור את העובדות ש"אם תרצו" הביאו, במקום לכנות אותם "אסופת הבלים"?
האם "להילחם נגד הכיבוש" אומר להילחם ע"י דריסת אנשים במשאית ברחובות תל אביב? האם "להילחם בעד הדמוקרטיה" אומר לשלול את זכותנו למדינת לאום יהודית?
כרגיל, אתם בהיסטריה-אתם מסרבים להודות בכך שהציבור לקח ימינה ובענק. מבחינתכם זה רק "לפי שעה"-אך מעשי הפלסטינים והקריאות שלהם לחיסול ה"פרויקט הציוני בפלסטין" כבר אומרים שהפסדתם-ותמשכו להפסיד בקרב על דעת הציבור, שקולט טוב טוב במה מסתכם ה"מאבק בכיבוש" שאתם קוראים לו-בנהרות של דם.
קרב מאסף נגד ההיסטוריה – העוקץ / רועי ילין
1. 'אם תרצו' לא חזקים בעובדות. הם יותר בקטע של תעמולה, וזה בסדר. יש להם דיעה פוליטית מוצקה והם רוצים להפיץ אותה ולשכנע.
אז לא ממש חייבים להתייחס לטיעונים שלהם ברצינות.
2. זה שה"ציבור" לקח ימינה, זה גם בסדר. רק מה שרועי כותב זה שזה לא יעזור לו. מה לעשות, "הציבור" יצטרך להתאים את עצמו למציאות. המציאות, כדרכה, מאז 1967, לוקחת שמאלה יותר ויותר כל שנה.
3. בוא נירגע. אף אחד כאן לא תומך בלדרוס אנשים. גם אין שום איום ממשי מאחורי הדחליל של "עצם קיומנו". העצם הזאת מובטחת, ובטח לא הפלסטינים יכולים לאיים עליה. גם לא מדינות ערב המפוררות. גם הלילה, אפשר לישון בשקט ולסמוך על זה שישראל עוד תהיה כאן כשנקום.
4. אם מסכימים למס' 3 – אז אפשר גם לגלות קצת נדיבות ואמפתיה כלפי אנשים שיום ששוננו הוא יום אסונם. קוראים לזה נדיבות של מנצחים. תנסה את זה פעם. זה מרגיש טוב.
כמו יהודי גרמניה והקומוניסטים היהודים אוהדי סטלין, שסירבו לראות את חלומם נשבר וביאושם הפכו פסיכוטיים, כך השמאל הישראלי נוטש לכיוון הלאומנות הפלסטינית ומקבל את הנרטיב הפלסטיני ללא כחל וסרק. תקוות הללו היא שהפלסטינים יישאו אותם על כפיים. אלא שאירועי היום, ושלל הקריאות הקצובות לטבח ביהודים על ידי רבבות מפגינים פלסטינים, מוכיחים כי השמאל בשבר עצום. זהותו היהודית ממנה הוא מנסה להמלט זה מאה שנה שוב מכה בו. הניסיון לחלק בין אדמות 48 ל67 מתמוסס. שוב הוא מושם באותו סל עם האוסט יודן השנואים עליו דוגמת דניאלה וייס או אריה דרעי. גם אותו רוצים להשמיד. אוי. אבל הוא התעטף בדגלי פלסטין וזעק שהוא לא כמוהם, הציונים. נו, אז צעק.
שום התייחסות לעובדות, סתם כתב הכפשה והשתלחות. זה השמאל החדש? אין פלא שהימין בשלטון
מתן: אני אשער ש"לכם" מתייחס לשמאל. אם תקרא טוב את הפוסט של יוסי גורביץ:
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=2362 ואת הפוסט הזה:
http://amihay.wordpress.com, תראה שהכותבים השיבו לרוב הטענות של אם תרצו. הם גירשו – לא רלוונטי, אלא אם אתה טוען שכל הערבים הם אותו דבר. הם חברו לנאצים – יוסי גורביץ כבר הראה שגם יאיר שטרן רצה לעשות את זה, ככה שזה במינימום צבוע להשתמש בהאשמה הזאת. "מאז ומקדם" – יהושע פורת כבר הפריך את הקשקוש הזה די מזמן:
http://www.nybooks.com/articles/archives/1986/jan/16/mrs-peterss-palestine/?page=2
גם, כמובן, הוגים ציונים רבים הודו שהארץ לא היתה ריקה. אחד העם למשל. "הם נטשו" – יש סיבה שהכותבים לקחו את חיפה כמשל. חוקר אמיתי מנסה להפריך את טענתו, לא לאשש אותה. שיבדקו בלוד ורמלה. נכון שרבים מהפליטים אכן נטשו (ומהי נטישה בסיטואציה כזאת?), אבל רבים גם גורשו. נשארנו עם הטענה ש"הם התחילו". בהנחה שאנחנו לא בגן, זה לא ממש רלוונטי. בקיצור, 2 טענות נסתרו, 2 לא רלוונטיות. לא רע בשביל דמגוגיה.
אני חייב להודות שאני מופתע לטובה מהספרון הזה. כמה קטעים הם התעקשו להיות בוטים בשביל הדאחקה (אבל זה לא טריק שלהם, האידיוטים מ"השמאל הלאומי" עשו את זה קודם), אבל חוץ מזה היה דווקא מעניין. תודה על הלינק.
ולצורך העניין: אין מה להתווכח יותר מדי עם העובדות/טענות שלהם. הוויכוח הוא לא באמת על צדק היסטורי ועל הדרך הכי הכי נכונה לתאר את הדברים, הוויכוח הוא על מה לעשות עכשיו. ועכשיו צריך לסיים את הכיבוש.
אז הם כותבים שבחיפה לא היה גירוש? נכון. במקומות ובזמנים מסויימים היה גירוש, באחרים בריחה. אז הם כותבים שחלק מהפליטים הפלסטינים בעצם היגרו לכאן בעשורים שלפני המלחמה? לא סגור על המספרים שהם זורקים, אבל אני בטח לא בעד גירוש מהגרים. גם אשתי מהגרת וגם אבא שלי, ואפילו את השכנים הסודנים שלי פה בדרום ת"א אני לא רוצה לגרש.
ולגבי ההתעלמות של ההיסטוריונים מגירוש יהודי ערב – פה דווקא מאוד הזדהיתי. ויהודה שנהב כתב את זה קודם. רק שהוא הוסיף על שיתוף הפעולה של המדינה עם הרשויות בעיראק, על בסיס קחו להם את הרכוש תביאו לנו את הראשים.
קודם הם רושמים:
"ערביי א"י חוו אסון, הנכבה בלשונם ואין שום טעם ושום סיבה לטשטש עובדה זו"
וכמה פסקאות אחרי זה:
"מיתוס הנכבה הינו הונאה חסרת תקדים ועזת מצח שמהותה ומטרתה: שכתוב ההיסטוריה. "
חבורת חרטטנים בעצמם…
בהחלט לא מדובר באוסף של הבלים , ובכל מקרה הכותב הנכבד לא הצליח וגם לא ניסה להראות אפילו הבל אחד.
למעשה מה שקרה כאן נקרא בלשון הכדור-עף "הרמה להנחתה".
קשה מאד לימין להתווכח עם העובדה המוצקה שהשלטון הישראלי בשטחים שנכבשו ב67 הוא לא חוקי, לא מוסרי, לא צודק ונגוע במאפינים בולטים של משטר אפרטהייד גזעני.
אבל לשמחתם מרגע שהשמאל פתח חזית חדשה שמטרתה להוכיח שכל המפעל הציוני הוא מפעל של גזל, גנבה ,שוד ורצח ומבוסס על קולניאליזים אכזרי , (טענות שקל מאד לסתור אותם ) הימין האידאולוגי קפץ על כך כמוצא שלל רב והחל לנהל את כל הויכוח בנושא הזה.
האם מישהו שמע לאחרונה איש ימין שמסביר שההתישבות בגדה המערבית היא צודקת? בדרך כלל הטיעון הוא כזה:"אם זה לא מוצדק אז כל הציונות לא מוצדקות".
ואידך זיל גמור.
שישבו בבית ובחרו שלא להצביע בבחירות האחרונות דומה למספר האזרחים שהצביעו לאחת משתי המפלגות הגדולות – הליכוד או קדימה. האנשים האלה ישבו בבית (לעניות דעתי) כיוון שלא מצאו למי להצביע. הימין לא מקובל עליהם, אבל בשמאל אין שום דבר. מה שרואים היום ב"שמאל" זו בעיקר לאומנות פרו-פלסטינית ששוללת את הרעיונות שעומדים ביסוד מדינת ישראל. קשה לקרוא ללאומנות פרו-פלסטינית שמאל. שמאל הרי סולד מלאומנות. ההתחזות של הלאומנים הפרו-פלסטינים לשמאל, כמעט הביאה לחיסולו. האנשים שכותבים באתר הזה פועלים ללא לאות להקצנה הולכת וגוברת ולריסוק מה שעוד נותר מהשמאל הישראלי. אם יצמחו תנועות שמאל אמיתיות ושפויות, הן יזכו לתמיכה רחבה בבחירות הבאות. אם לא, נראה עוד ועוד אנשים נשארים בבית ביום הבחירות.
כאשר תעמוד בפני הימין בארץ הברירה בין דמוקראטיה להתנחלויות ולשטחים יעדיפו הם את השטחים ולעזאזל הדמוקראטיה
נכון שניסוח הכותרת יוצר אנטגוניזם במח של איש השמאל המצוי וניתן היה לנסח כותרת מדוייקת יותר.
עם זאת, הטקסט מדוייק ומבוסס ומטיל צל כבד על טענות הפלסטינים למיניהם.
תמהני על סמך מה התיזה שלך מבוססת. לאיזה "ימין" אתה מתייחס? הסכם אוסלו, למשל, עבר ברוב זעום של 61 ח"כים, כולל ערבים, ולזכרוני אף מפלגה לא עירערה על חוקיותו.
צודק מאור מלחי (תגובה ראשונה). הפלסטינים רוצים לחזור לאדמותיהם. הם מעולם לא הסתירו רצון זה.
עד כמה שהדבר יישמע תמוה, נתניהו שנאם היום, כמו גם רונן שובל, מודעים הרבה יותר לצרה הצרורה לראייתם, מה שהם מכנים סכנה למדינה היהודית:
"הסכסוך הערבי-הישראלי הוא סכסוך כפול: סכסוך צבאי וסכסוך על הצדק. אם בסכסוך הצבאי עד כה ניצחנו, בסכסוך על הצדק אנחנו מפסידים. אם נמשיך להפסיד במלחמה על הצדק, הרי שבסופו של דבר נפסיד גם בסכסוך הצבאי, משום שהניצחון הצבאי הושג קודם כל בזכות האמונה העמוקה בצדקת הדרך. ללא אמונה זו, הכוח הצבאי סופו לקרוס".
מתוך: רונן שובל | השלום וכזבי הנכבה
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1228009.html
גם את נתניהו היה תענוג לשמוע היום. כמנהגו מימים ימימה, הלך עם עדרו וצאנו וצעק – כמימים ימימה – זאב זאב: "הדבר המעניין ביותר הוא מה שקרה בבילעין שלשום, שם יצא המרצע או המפתח מהשק. בתהלוכה בבילעין הלכה ילדה קטנה שהחזיקה בידיה מפתח גדול וסמלי. כל פלסטיני מבין על איזה מפתח מדובר – מפתח לבתים שלנו ביפו בחיפה ברמלה. שורש הסכסוך מעולם לא היה היעדר מדינה פלסטינית אלא הסירוב להכיר במדינה היהודית", אמר נתניהו.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1228092.html
אלא שלא האמינו לו. לא ציפי לבני, הסבורה עדיין כי ניתן להערים על הפלסטינים בעוד מו"מ מיותר, ולא כותב המאמר, הסבור כי מטרתם של אם תרצו ושל נתניהו היא ניהול קרב מאסף נגד ההיסטוריה.
אין שום קרב מאסף נגד ההיסטוריה. יש קרב מאסף על הלגיטימיות של הציונות. על לגיטימיות של משטר שבשל דבקותו בערכי הציונות גירש ודיכא לדורות עם שלם וגזל מרבית מאדמותיו על מנת להבטיח בכח הזרוע את הפריוילגיות של מה שמכונה היהודים בשיח הציוני.
הפלג המכונה השמאל הישראלי מנהל בעצמו קרב מאסף נגד ההיסטוריה. מוליך עצמו בכחש כאילו הבעייה הציונית (המכונה הבעייה הפלסטינית בשיח הציוני) תסתיים עם מה שמכונה בשפתם הכיבוש. במקום לאמץ בחום את תנועת אם תרצו ולהתעקש להציג אותה כמייצגת הבלעדית של הציונות, במקום להודות לרונן שובל (ולליברמן) על העלאת נושא הנכבה לסדר היום הציבורי, באים ושופטים אותם בשעת צערם.
הנה אחת היודעת להכיר תודה: "מי שהיה ער לדיון הציבורי והתקשורתי בשבועות האחרונים ראה שלא הייתה תקופה בה השתמשו כל כך הרבה פעמים במונח נכבה, המונח המוכר בכל העולם למאורע הזיכרון הפלסטיני. בשבועות האחרונים למדו התלמידים הערבים יותר על הנכבה מאשר יכלו ללמוד מכל הספרים שמשרד החינוך לא אישר".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1228088.html
והנה עוד אחד: אסעד גאנם | תודה, נתניהו
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1194769.html
האויב אינו מדומיין וכן רלוונטי. הוא פשוט אינו אוייב. ראה כאן:
Return is coming
http://weekly.ahram.org.eg/2011/1046/re6.htm
גם הפחד אינו נובע מההכרה בכך שיש נרטיבים שונים אלא מההשלכות של קבלת הנרטיב הפלסטיני בכל הנוגע לצדקתה של הציונות. זו זו ההבנה המשתקת – ללא פרויקט הציונות אין להם מה להציע לחברה הישראלית-יהודית, ואילו קבלת הציונות מובילה בהכרח לדה לגיטימציה של המדינה הציונית. לציונים ולתומכיהם אזכיר את דברי עדי אופיר: "החטא אינו בכך שישראל גרשה את הפלסטינים במהלך מלחמה עקובה מדם, כשאיום ממשי נשקף ליישוב היהודי, אלא שירתה למוות באנשים שביקשו לחזור לבתיהם, שלא הרשתה לפליטים המובסים לשוב לכפריהם הנטושים ולקבל על עצמם את השלטון החדש, כדי להיות אזרחיו, כפי שעשו הפלסטינים שלא ברחו". אזכיר גם את דברי זחאלקה, שהזכיר כי רק אחרי הגירוש ישראל הכריזה על עצמה כעל דמוקרטיה. אילולי הגירוש היה כאן משטר אפרטהייד, ולא מה שמכונה דמוקרטיה בשיח הציוני.
מעשה באישה שבן זוגה התנפל עליה להכותה ואולי לרוצחה נפש, אבל לצורך המשל- היא הייתה אלופה בקראטה, ולכן לא הוכרעה כדרכו של עולם, השיבה מלחמה שערה, וזרקה את בעלה למעון לגברים מוכים.
כעת הוא בא ומיבב כדלקמן:
1. היא גירשה אותי מהבית.
2. היא לא נותנת לי לחזור.
3. מה זה משנה מי התחיל? אנחנו לא ילדים!
4. הבית כולו שלי, צריך להוציא אותה משם.
המשל כמובן אינו מתאים במלואו לנמשל: הדעות חלוקות למי שייך הבית, גם האשה עשתה במהלך 63 השנים שעברו מאז דברים רעים, ועוד.
עדיין השאלה מי התחיל כנראה בלתי נמנעת, וב-29/11/1947 הערבים פתחו במלחמה בשעה שהיהודים חגגו את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה להם.
אם טענתך שזכותם הייתה לפתוח במלחמה כי הציונים פלשו לארץ מאז סוף המאה ה-19 או מפני שההחלטה לא הייתה הוגנת ו"כולה שלהם" – אזי אנחנו חלוקים בקשר ל"זכויות" ול"צדק".
את מה שהם יכולים לקבל היום בקונצנזוס בינלאומי (גבולות הקו הירוק עם תיקונים קוסמטיים ובלי זכות השיבה) – יכלו לקבל לפני 63 שנים.
אם אתה סבור שכאז כן עתה- הכל מגיע להם- טוב שנדע על מה הוויכוח.
זו לא התעסקות בעבר? לא עדיף לקדם חזון של שתי מדינות, על פני קיום של ויכוח עד באשר לצדקותו של הנרטיב הפלשתינאי?
דרור, קראתי את הציטטה שלך מאת עדי אופיר. מחד הוא טוען שהמשטר הציוני ב 48 גירש את הפליטים, ואילו מדבר על מה שנקרא ערביי 48 שכן נשארו:"אלו שלא ברחו". אז הם גורשו או ברחו? לא ברור לי.