בכפרנו הרם

מבין כל הכפרים הדרוזים, בבית ג'אן יש הכי הרבה חללים שנהרגו בשירות צבא ההגנה לישראל. תושבת הכפר פידא זידאן מפורום המשפחות השכולות מסבירה איך מצאה לבסוף זהות בתוך התהום הזאת
פידא זידאן

שמי פידא זידאן, מן הכפר בית ג'אן, כפר פלסטיני שבגליל העליון. עד לפני כ-60 שנה התאפיין הכפר בעיקר בענבים שלו ובמעיינותיו. אני הקטנה במשפחתי, אבי כמאל ואמי סלמה, אחיי הם פואד, סאלח ויאמן ואחותי שמה נג'וה. נולדתי ב-89', לכן לא זכיתי לראות את פואד כי הוא הלך לצבא, ומאז 20.03.96 ראיתי את סאלח רק ארבע פעמים בחלומותיי*.

והנה שנים חלפו להן וכפרנו הרם שממוקם על אחת הפסגות בין הרי الزابود والجرمق حيدر جبلة عروس والديدبه מוכר כיום בתור "הכפר הדרוזי שיש בו מספר החללים הכי גבוה מבין כל הכפרים הדרוזים". וככל שמספר החללים גדול נהיה הכפר מוכר יותר ואף בטוח, יפה ומשגשג. לא מזמן הבחנתי בסתירות בחיינו אלה; בית ג'אן הוא כפר שאם תבקרו בו תראו כל מה שתוכלו לראות גם בכפרים ערביים פלסטינים אחרים, אך החללים של בית ג'אן נהרגו בשירות צבא הגנה לישראל. משום מה זה לא משתלב יחד, לפחות בעיניי.

אזור בית ג'אן. חיים מלאי סתירות. צילום: uzi yachin, cc by-nd

בהתחלה חשבתי שזו רק התלבטות ושעלי לבחור מי אני ולאן אני משתייכת – לאיזה לאום, לאיזו שפה או באיזה צד אני, כי ככה אני זוכרת שהדברים התנהלו אם בבית הספר ואם בשכונה: האחד מגדיר את עצמו כדרוזי, השני כערבי, האחר כדרוזי-ערבי ולהפך, או דרוזי ישראלי וכו'. למזלי דבר אחד היה ברור לי, והוא שמי. כיום אני יודעת שזה שם שמסמל נאמנות למולדת, אך בטח לא לזה התכוונו הורי כשנתנו לי אותו.

משפחתנו חברה בפורום המשפחות השכולות למען שלום, ארגון של משפחות ישראליות ופלסטיניות שאיבדו את יקיריהן כתוצאה מהסכסוך. ארגון זה פועל להפסקת ההרג בשני הצדדים, למען פיוס, הידברות ודיאלוג. הורי הצטרפו לפורום בשנים הראשונות להקמתו ואני דור שני בפורום. ב-2007 נסעתי לברלין מטעם הפורום, במשלחת שבה  נפגשנו עם צעירים מגרמניה, פולין, רמאללה וג'נין. לא חשבתי שבמקום רחוק זה מחכה לי התשובה או השאלה שתוביל אותי לחשיבה וחיפוש אחרי עצמי. אבל זה מה שקרה.

מישהו אמר לי: "אני לא מבין איך אחיך שהוא ערבי יכול להרים נשק על אחיו הערבים ולירות בהם?" את אחיי אני מכירה, את שניהם, ובחינוך של הורי אני בטוחה. אחיי חונכו על אהבת חיים וכבוד לזולת, כבוד ואמונה, גורל והשלמה. הם שירתו את מדינת ישראל בנאמנות, עד כדי כך שכשסאלח נפטר עוררה הידיעה על מותו רעש תקשורתי ועיתונאים ישראלים רצו לביתנו לחפש את הכותרת הכי מעוררת רחמים והכי עצובה.

אני זוכרת את אחת השאלות שהופנתה לאבי: "מה תרצה להגיד למשפחה הלבנונית שבנם פוצץ את עצמו והרג את סאלח?" תשובתו של אבא היתה: "אני רוצה לנחם אותם… הבן שלהם לא הכיר את סאלח אישית ולא התכוון להרוג את סאלח מבין כולם, זו מלחמה ואנחנו משלמים את המחיר".

אני חושבת שזה לא מה שהעיתונאים ציפו לשמוע, ומקווה שהם לפחות נהנו מהנוף ושאר הדברים שבית ג'אן והגליל בכלל יכולים להציע למבקרים. אני, ברגע ששמעתי את השאלה "אני לא מבין איך אחיך שהוא ערבי יכול להרים נשק על אחיו הערבים ולירות בהם?", הרגשתי שעצב ממלא אותי. נלחצתי, נחנקתי ולא יכולתי לענות,.בכיתי, נעלבתי, התעצבנתי וכעסתי. בסוף עניתי שאני בטוחה שאחיי בחיים לא עשו דבר כזה. אך מהר מדי התעוררה בי אותה שאלה – איך באמת?

חזרתי מברלין. וכמובן אי אפשר שלא להזכיר את העיכובים בשדה התעופה שסיבתם היא שמי היפה. למרבה הצער, לרוב המעכבים מבטאים את שמי בדיוק כפי שאני מבטאת אותו. הבנתי שכדי לדעת אני צריכה לסמוך רק על עצמי, לא על מה שלימדו אותי בבית הספר. שאינני יכולה להסתמך על תכנים ומברים המכוונים על ידי אינטרסים פוליטיים, או על מה ששמעתי בחברה שלי שעצמו לה את עיניה בתנאים נוחים – או מי יודע, אולי זו היא העוצמת את עיניה?

אחרי דפדופים, מעברים מספר לספר, קריאת עיתונים ומאגרי מסמכים מ-1948 ועד לתקופתנו, הצלחתי לפחות בעיני עצמי לצאת מן התהום. אני ערבייה פלסטינית, אחיי הם עוד קורבן של מימוש החלום הציוני. לא הגעתי לכאן כדי להביע דעה פוליטית. הפוליטיקה לא מעסיקה ולא מעניינת אותי. אני מדברת על האמת שאנשים לא רואים, לא רוצים לראות, האמת שלא נותנים לנו לראותה. אני מדברת על המציאות.

זכותה של כל נפש להרגיש שייכות ואפילו לבחור את שייכותה, ויחד עם זאת לקבל את הערכים של תרבותה ואת תולדותיה כפי שהן ולא להיות ניזונה מלימוד המכוון לשמש ליצירת דור חדש של בורים, שאינם מכירים את המציאות שלהם ולא את מה שקדם לה וכפופים למציאות כפי שרואים אותה השולטים עליהם.

כבר שנים שאינני משתתפת בימי הזיכרון הנערכים בכפר. אלו טקסים המתוכננים כל כך יפה, שיש בהם זמן לדבר, אחר כך לירות, אחר כך זמן לתפילה, ועוד פעם יריות וגם  ישנו זמן שמיועד לבכי.  בשנים אלה רק הייתי עולה לקברים של אחיי כדי שהורי לא ירגישו שעוד מישהו חסר (דרך אגב, אצל הדרוזים אסור לעלות לקברים אך ביום הזיכרון כן עושים זאת). על כן, גם לכאן התלבטתי אם להגיע או לא וגם באיזה שפה לדבר – ערבית? עברית? לבסוף, למרות הכאב הגדול והכעס שלא קל להתמודד איתו, לא נתתי לגורמים אלו ולא לגורמים חיצוניים להשפיע על אמונתי ואהבתי לחיים, ולשלום בין בני האדם.

אני כאן כדי להעצים את המטרה האנושית של ערב זה. לזכור כל נפש שהלכה לעולמה כקורבן לאלימות בשלל סוגיה. להזכיר שיש אנשים שאוהבים את החיים ורוצים לחיות בעולם שקט, לא רוצים לראות ולשמוע על עוד קורבנות ואלימות, על עוד כיבוש של אדמות או על עוד כיבוש של רוח האדם.

* נאום זה נישא בטקס יום הזיכרון היהודי-פלסטיני של לוחמים לשלום בשיתוף פורום המשפחות השכולות

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. בעד האווחה והשלום בינינו - כאן ושם

    כתבת: "אחיי הם עוד קורבן של מימוש החלום הציוני". כאשה דרוזית שחיה בכפר שבו כמעט אין פיתוח – רק קצת יותר מאשר בחורפייש – לא היה לך קל. גם לא לרוב תושבי הכפר. רבים הדרוזים שנאלצים לחפש עבודה במקום היחיד שבה הם מוצאים עבודה ב"ביטחון", במג"ב, בשב"ס, במשטרה. לעובדה הזאת יש סיבה "כי כך רצה השלטון". לכן בית ג'אן הוא "הכפר הדרוזי שיש בו מספר החללים הכי גבוה מבין כל הכפרים הדרוזים". אבל כאדם שלו חברים בדאליה, עוספיה, יארקה ועוד אני מודע לעובדה שאין ביניכם לבין יתר תושבי ישראל הפלסטינים הבדל חוץ מצורת הפיתה, מצבע הכפייה ורקמת שמלות הנשים, ואולי העובדה שבכפרים שלכם מסתובבים כלי-רכב צבאיים וחיילי חובה וקבע נושאים נשק – וזה לא לכבוד לדרוזים שלוחמים מלחמות לא צודקות.

  2. איפה עמית כהן?

    ואין להם זמן לעסוק בבעה שמעלה פידא.

  3. אסף

    או שהנסיבות בוחרות בשבילך את הזהות? אולי, אני מציע, עצם האפשרות לבחור בין זהות ישראלית לזהות פלסטינית היא מיוחדת – אפילו אם היא מדומיינת ומלאה בקשיים שהוערמו במהלך השנים. עצם השאלה שלך היא מאוד דרוזית – לא נראה לי שאף ישראלי יהודי או ערבי פלסטיני יכול לשאול אותה בכלל. היא מזכירה לי קצת שאלות זהות שיהודים בחו"ל מעלים כשהם לא בטוחים מי הם. ברוכה הבאה…

  4. מאור

    תנחומיי על אובדנך. הלוואי וכל תושבי האזור ייקבלו את חזון אי- האלימות. אם אני מבין נכון, אחיך סאלח נפל בלחימה מול החיזבאללה. למותר לציין כמה ארגון זה רחוק מחזון זה, כולל "הרמת נשק בידי ערבי על אחיו הערבים". ב-2006 החיזבאללה הרג יותר פלסטינים ישראליים משנהרגו באירועי אוקטובר. בשם ה-"חלום הציוני" נלחמים גם מלחמות צודקות.

  5. טל ילידת איראן

    איך ערבים בעיראק הורגים אחד את השני? איך בסודן ערבים רוצחים את אחיהם? איך עיראקים ואיראנים טבחו אחד בשני? איך קדאפי ואסאד טובחים בעמם? איך אסד האב רצח אלפים מבני עמו? איך קין רצח את הבל? זאת השאלה…

  6. סאפי

    שאלותייך במקומן ,הקונפלט שאת עברת ,נחשפים אליו רובנו(דרוזים) אך מעטים היכולים להתמודד אתו ואף להחליט את החלטותייך הנכונות.
    הרוב לצערי מחליטים לא להתמודד להיכנע למציאות המרה והמסוכנת לנו כדרוזים .
    תבורכי תבורכי תבורכי ושירבו כמותך בינינו