ארכיאולוגיה לגויים

הידיעה המשמחת על פתיחת גן ארכיאולוגי בחורפיש אוצרת בתוכה את כל המחלות של ארכיאולוגיה ישראלית השבויה בבלי דעת במלכודת זהויות, ומשליכה על העבר תפיסות לאומיות מן ההווה. עם אתרי מורשת בתוך יישובים יהודיים קל להסתדר: הם יהיו "מתקופת מלכי יהודה", "בית שני" או "המשנה והתלמוד". הם יכללו ממצאים מחממי לב כמו מקווה טהרה או מנורה חקוקה באבן. והם ייכללו מיד ברשימת אתרי המורשת של ביבי נתניהו וגדעון סער.

אך מה עושים כאשר רוצים להעניק מתנה ארכיאולוגית לכפר דרוזי? מי היו הדרוזים הקדומים? הפיתרון פשוט! נמצא אתר מהתקופה הרומית (בגליל, היהודים חיו בתקופת "המשנה והתלמוד", בעוד שאר העולם היה שרוי בתקופה הרומית), ובו, הפלא ופלא, קברים של "נוכרים" – בדיוק כמו הדרוזים! כי רק יהודים יכולים להיות באמת בני המקום, וכל השאר – אורחים זמניים, לא שורשיים. אפילו המטבעות שלהם באים מכל מיני ערים רחוקות ונוכריות: צור, אנטיוכיה, אלכסנדריה, ועכו – עיר נוכרייה משלנו. ובאיזה מין אתר נברך את הגן הארכיאולוגי של הדרוזים? מקווה? לא לעניין. קבר? לא נעים. גת? גם הם סוג של מוסלמים, לא? יש! בית בד! מה יותר דרוזי מפיתה עם לבנה ושמן זית!

הנה, כך זה נראה ב"מקור ראשון":

הכותב הוא ארכיאולוג וחבר בקבוצת עמק שווה