• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

עיניים גדולות

ישראל עשתה מאמצים רבים לקבע את שיח הסכסוך סביב 67', מתוך עמדה שסיפור 48' תם ושלאחריו נוצרה מציאות בלתי הפיכה. את הנחרצות הזאת מערערים ללא הרף תאבונם הגדול של המתנחלים בירושלים המזרחית וההתגייסות של הממסד להשביעו
אורלי נוי

מראה אלפי הפליטים הפלסטינים שצבאו ביום הנכבה על הגבול הצפוני, ובחלקם אף הצליחו לחדור בעדו, עורר חרדה עמומה בלב ישראלים רבים: בעודנו מתפלפלים אם מותר או אסור לבטא את השם המפורש, הפכה הנכבה – ולו ליום אחד – מסמל מושתק למציאות ממשית שלא ניתן להתעלם ממנה עוד. ובעוד ישראל עסוקה בהתחמקות ממשא-ומתן על בסיס קווי 67', חוזרת תיבת הפנדורה של 48' להידפק על דלתה, תובענית, נחושה ונוכחת.

ראיון עם האזרח הסורי חסן חיג'אזי:

ואולם למרבה האירוניה, מי שפותחת במהלך השנים שוב ושוב את התיבה הזאת ומוציאה מתוכה שרצים לרוב היא דווקא מדינת ישראל עצמה, והיא עושה זאת במקום הרגיש ביותר בסכסוך – ירושלים. מאז סיפוחה של ירושלים המזרחית, מאפשר המחוקק הישראלי ליהודים לתבוע רכוש שהיה בבעלותם לפני 48', כאשר האפוטרופוס הכללי נחלץ לעזרתם ו"משחרר" עבורם את הנכסים, מהלך שכרוך כמעט תמיד בפינוי תושבים פלסטינים מהנכסים. כך קיבלו ועד כנסת ישראל וועד העדה הספרדית נכסים בשכונת שייח ג'ראח (ומיהרו להעבירם לידי עמותות מתנחלים).

אך האפוטרופוס לא מסתפק ב"שחרור" נכסים עבור בעליהם המקוריים, אלא יוזם הפקעות אף במקרים בהם הבעלים המקוריים לא תבעו כלל את נכסיהם, ואפילו במקרים בהם הבעלים המקוריים מוכרזים כ"נעדרים" על-פי הצהרת האפוטרופוס עצמו, ובלבד שהנכס היה רשום אצל האפוטרופוס הירדני על נכסי אויב, דהיינו עדות לכך שמדובר בנכס יהודי במקור. וכן, גם הנכסים האלה מוצאים איכשהו את דרכם לידי המתנחלים. כך בסילוואן (בית מיוחס) וכך במוסררה הערבית בסמוך לשער שכם, שם הולכת וצומחת התנחלות נוספת הודות לחריצותו של האפוטרופוס הישראלי.

במהלך השנים, עשתה ישראל מאמצים רבים לקבע את שיח הסכסוך סביב 67' מתוך עמדה נחרצת שסיפור 48' תם ונחתם ושלאחריו נוצרה מציאות חדשה, בלתי הפיכה, שאיננו מוכנים לדון בה – לא רק משום ההשלכות האפשריות על סימון קווי גבול עתידיים אלא גם משום חוסר נכונותנו לתת דין וחשבון, אפילו לעצמנו, על מה שקרה במלחמה זו ובעקבותיה. עמדה זו זכתה במהלך השנים להצלחה לא מבוטלת, אך היא מתערערת שוב ושוב בגלל תאבונם הגדול של המתנחלים בירושלים וההתגייסות של הממסד להשביעו.

"We make your home come alive", הפגנת יום הנכבה במחנה הפליטים קלנדיה, 15.05.11. צילום: מתי מילשטיין

אם יש צדק כלשהו בשמו מפונות משפחות פלסטיניות מבתיהן בירושלים המזרחית מפני בעלויות יהודיות טרם 48', הרי שצדקת תביעתם של הפליטים הפלסטינים זועקת שבעתיים. שכן בניגוד אליהם, חלק ניכר מהיהודים שאיבדו את רכושם ב-48' בירושלים כבר פוצו על האובדן, ומעמדם של המתנחלים שעוברים להתגורר בבתים הפלסטינים המפונים בוודאי איננו כשל מעמד הפליטים הפלסטינים במקום גלותם. אם חוש הצדק ההיסטורי הישראלי מגיע לסילוואן ושייח ג'ראח, אין כל סיבה לא לדרוש שיסלול את דרכו גם עד יפו, עכו וחיפה.

כנראה שיעניין אותך גם: