תשובות לנכדיי

אלו פנים יהיו לנו בחקירות ההיסטוריות של הדורות הבאים? איך נשיב על שאלותיהם ביחס לתפקיד שמילאנו במשטר הנוכחי? הרהורים בעקבות סרט המוצג בפסטיבל דוקאביב
אמיר הלל

"היסטוריה של אהבה" הוא סרט דוקומנטרי המתאר נשים שהן בנות ונכדות לנאצים מאוסטריה, וכיצד הן מתמודדות עם הניגוד בין זיכרונות הילדות מסבא וסבתא לבין הגילוי המאוחר על חלקם האיום במשטר הנאצי – עינויים, אלימות, גזענות. אין פה ספוילר, כולנו יודעים איך הסרט הרע הזה נגמר.

אני תוהה על הסרט שיעשו נכדיי עליי ועל בני דורי. נאמר בעוד 40-50 שנה, כשיגלו שסבא שלהם, כלומר אני, הייתי חלק ממשטר שבעוד 50 שנה ייראה כמשהו ש"צריך להתמודד איתו", כחלק פחות חינני של "העבר". כמו בסרט האוסטרי, בוודאי גם נכדיי ישאלו את עצמם איך יכול הייתי לקחת בזה חלק? איך שירתתי בצבא, איך יכולתי להוות חלק מהמערכת?

צאצאיות לשושלת נאצית על מדרגות האקדמיה לאמנויות בווינה, מתוך הסרט "היסטוריה של אהבה". צילום: יח"צ

אני כותב זאת כי אני רוצה לנסות לענות כבר עכשיו לשאלות שישאלו נכדיי בעוד 50 שנה, בסרט דוקומנטרי שישתתף בתחרות הסרטים של פסטיבל דוקרמאללה, למשל.

השאלות יהיו בוודאי אותן שאלות שעלו בסרט האוסטרי, שאלות שכולנו שואלים את הדור ההוא, של מלחמת העולם השנייה באירופה. לא ידעתם? לא ראיתם את הסבל? לא ראיתם שמדובר בבני אדם? לא התנגדתם? למה לא התקוממתם?

כן, ידענו! אבל העדפנו לא לדעת! העדפנו לא לראות את הסבל! העדפנו לחשוב שמדובר בבני אדם "אחרים", שונים מאיתנו, בכל דבר ודבר ראינו בהם קצת פחות בני אדם. כל דבר, רק קצת פחות. קצת פחות כואב להם אם יורים בהם, קצת פחות קשה להם אם מטרטרים אותם, קצת פחות נורא להם אם ממררים את חייהם (בסגר, במחסומים, בעוצר).

ולמה לא התנגדנו ולא התקוממנו? כי להתנגד פירושו לקחת סיכון שניפגע: שניפצע. שנאסר. שנואשם. הפחד בשילוב עם האנוכיות והנוחיות, גרמו לי, כמו ל-99.9% מבני דורי, ללכת עם העדר, לשחות עם הזרם. רצינו פשוט לחיות, לאפשר לעצמנו את הנאות החיים הקטנות, מבלי להסתכן.

זו האמת.

היסטוריה של אהבה (Love History), אוסטריה 2010; במאיות: סימון באדר וג'ו שמייזר

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. דרור ק

    התחלנו מזה שציונות זה רע, עברנו לומר שציונות זה פשע, בכינו בכי תמרורים על סבלם של הפלסטינים בעבר ובהווה, ביטלנו את יום העצמאות ובמקומו לבשנו שק וזרקנו אפר על ראשינו. עכשיו הגענו למסקנה שאין הבדל בין ישראל לגרמניה הנאצית. אפשר לסגור את האתר, לא? הרי מה תכתוב מחר? שישראל והציונות הם כמו הווֹגוֹנים (בספרו של דגלס אדמס) שהשמידו את כדור הארץ? יש בכלל עורכים לאתר הזה?

  2. איזי גור

    לא ידידי, עדיין לא. עוד לא ניפצנו את זגוגיות החלונות של בתי העסק בנצרת, ביפו ובכפרי הגליל.
    עוד לא שרפנו את משכן הכנסת.
    עוד לא שמנו את כולם במחנות ריכוז- בינתיים רק כמה אלפים- ועוד לא בנינו משרפות.
    אך אין מה לדאוג. תנו לליברמן ולבן ארי את הכוח וגם זה יגיע.
    כל עוד בלבב…

  3. מאיה

    ועל הפוסט הזה סבתא שלי, שגם נמלטה מגרמניה הנאצית וגם הקדישה לא מעט למען דו קיום ונגד הכיבוש, הייתה אומרת: "נו באמת".

  4. יניב

    לייק!
    (וגם על סבתא שלך).

  5. נפתלי אור-נר

    מהנוחות הכרוכה בהתעלמות מדיכויו של העם הפלשתינאי והתחיל לפעול לסיומו של הכיבוש הארור המדכא עם אחר וגורם לרקב פנימי אצלנו

  6. למאיה

    סייג לחוכמה – שתיקה.

  7. דניאל

    אני עדיין שואל את עצמי, היום שהגענו למדינה ואנחנו חיים ברווחה עם עתיד לשלום עם שכנינו הפלסטינים. נותרות בי התחושות העמוקות והשאלות הבלתי פתירות לגבי התנהלותם של אבותי באירופה: כיצד הם נתנו יד לרצח של עוללים למטרת הכנת מצות לפסח? כיצד הם יכלו לשבת מנגד כשיהודים תכננו להשתלט על העולם בעזרת המימון של משפחת רוטשליד? מדוע הפיצו מגפות כמו דבר ואבעבועות שחורות? היום יותר מתמיד קשה לי לחיות כיהודי עם חטאי העבר.

  8. רתם

    כן, נכון, הפחד שנפגע בוודאי. אבל, ועל זה לא מרבים לדבר, ישנו גם הפחד מהחלוקה מחדש
    (redistribution)מקוה שכתבתי נכון.
    הרי התביעה לחלוקה מחדש של הקרקע והמרחב, יושבת שם שותקת. אם ברצוני בפיוס ובשלום צודק, האם אני מסכימה שבחצר שלי יוקם בית למשפחה פלסטינית? לא סתם איננו מדברים על כך. האם קיבוץ דורות, למשל, רק לדוגמה, מוכן לחלק מחדש את אדמתו עם פליטי אל הוג' שכיום הנם פליטים מצטופפים בעזה? אני אכן מציעה שבשמאל יפתח דיון בנושא החלוקה מחדש הנגזרת מהתביעה של העם הפלסטיני
    להכרה במה שקרה לו בארבעים ושמונה ומאז

  9. דניאל

    רותם, זה שהפלשתינאים תובעים לשוב לאדמותיהם זהה לתביעה שלנו לא"י השלמה, משני עברי הירדן. שתיהן לא הגיוניות, לא ריאליות ובלתי ניתנות ליישום. לא אני לא מוכן לבנות בחצר שאין לי שום בית בשביל שום משפחה פלשתינאית כשבכל מקרה בו היינו מפסידים ב-48, מצב משפחתי לא היה יותר טוב משל דג.

  10. .ש.ח.

    אמיר בן הלל אחיו התאום של מיכאל בן ארי ואיתמר בן גביר שלא להזכיר כלל את אביו מולידו ברוך גולדשטיין ודודו ברוך מרזל נאמר בפשטות.מה שונה במשפט האחרון מקביעתך שאנחנו בני דודים של הקלגסים הנאצים.באמת שאשמח מאד לתשובה הגיונית מנומקת.זה ממש מחיה את הנפש להיות דמגוג פסאודו -אולטרה -מוסרי השאלה מה זה תורם לעצם הבעיה: "כיצד פעלת נגד "נוער הגבעות"".