כובשות ונכבשות (א')

תחילת ההיכרות שלי עם פלסטינים מן השטחים – אז מרצות/ים צעירות/ים וסטודנטיות/ים מאוניברסיטת ביר זית, הייתה עם אכיפת המנהל האזרחי בשטחים, בתחילת שנות ה-80, במסגרת פעילותי בוועד לסולידאריות עם אוניברסיטת ביר זית. ביקורי סולידאריות, כנסים והפגנות בשטחים אשר פוזרו בגז מדמיע, לימדו אותי כבר אז שעצם קיום שותפות ישראלית-פלסטינית מסוכנת בעיני השלטונות, בשל החשש שחלילה נגלה שאכן יש בקרב העם הפלסטיני שותפות/ים אמיתיות/ים למשא ומתן, לפתרון מוסכם לקונפליקט.

במסגרת המפגשים הפוליטיים, החלו להירקם גם קשרים אישיים וחברתיים אשר נקטעו עם פרוץ האינתיפאדה בדצמבר 1987. ההתקוממות העממית דוכאה ביד חזקה על-ידי הצבא הישראלי: לא עוד ביקורים בסינמטק בירושלים, לא עוד ארוחות ערב ומסיבות, כאן או ברמאללה. בעוד מרבית הקשרים האישיים דעכו, האינתיפאדה הראשונה גרמה להתעוררות פעילות פוליטית של נשים פלסטיניות ויהודיות.

רבות נכתב – בעיקר על ידי חוקרות פמיניסטיות מחו"ל – על תנועת הנשים נגד הכיבוש, שהוקמה בשנה הראשונה לאינתיפאדה. עם זאת, לא ברור לי עד כמה האקטיביסטיות הצעירות היום מכירות את ההיא/סטוריה של תנועת נשים זו.

הראשונות להגיב פוליטית לאינתיפאדה היו פעילות ותיקות מן השמאל הרדיקלי ונשים פמיניסטיות. בירושלים הוקמה משמרת שבועית של "נשים בשחור" על-ידי פעילות "די לכיבוש" ובתל אביב הוקרנו ברחוב שקופיות על הדיכוי בשטחים. תוך שלושה חודשים הוקמו 11 משמרות של נשים בשחור, ובהמשך עמדו מדי יום שישי בשעה קבועה, נשים יהודיות ופלסטיניות (מישראל) ב-31 מקומות שונים ברחבי הארץ, בתביעה לסיום הכיבוש. בשנים האחרונות קיים מספר קטן מאוד של משמרות נשים בשחור בארץ, המתמידות במחאתן וחוזרות ומזכירות לחברה הישראלית את קיום הכיבוש. עם זאת, נשים בשחור הפכה לתנועה בינלאומית של נשים נגד מלחמה, מיליטריזם, אלימות, כיבוש ואלימות נגד נשים.

באותה שנה, 1988, הוקמו גם שנ"י – נשים נגד כיבוש, נשים למען נשים אסירות פוליטיות, המתמידות, גם היום, בפעילותן למען זכויות ושחרור אסירות פוליטיות פלסטיניות. בתום שנת פעילות ענפה הוקמה נשים ושלום – הקואליציה הארצית הראשונה של נשים נגד כיבוש. למסגרות הפוליטיות החדשות הצטרפו מאות נשים אשר לא היו פעילות פוליטית עד אז. משגילו שהגברים בחייהן, המשרתים בצבא, מדכאים התקוממות עממית, לא יכלו עוד להתמיד בשתיקתן ולהמשיך בהכחשתן. הן יצאו למחות על הכיבוש ונסחפו לפעילויות פוליטיות מגוונות אשר כללו סיורי לימוד בשטחים, הרצאות, חוגי בית, הפגנות וכנסים.

על בסיס יחסי אמון וחברויות בין נשים פלסטיניות לבין נשים מן השמאל הרדיקלי, כבר בשנה הראשונה לאינתיפאדה התקיימה שותפות ישראלית-פלסטינית של נשים במסגרת הפעילות הפוליטית של שנ"י, אשר שמה דגש על העלאת תודעה פוליטית בחברה היהודית. במשך הזמן התרחבו מעגלי השותפות בתיווך בינלאומי, במעורבותן של נשים איטלקיות.

באוגוסט 1988, נכשלה היוזמה לשגר משלחת של 68 נשים הפעילות ב–Casa delle Donne, Centro di Documnetazione di Donne Associazone per la Pace לכנס נשים איטלקיות-ישראליות-פלסטיניות נגד הכיבוש. הן גילו שחציית גבולות לאומיים בעת קונפליקט הנו מורכב וכי בסיס פמיניסטי בשילוב עם התנגדות לכיבוש בלבד, אין בהם די לקיום שותפות מעין זו. בנוסף, שני כנסים נפרדים התקיימו בירושלים המזרחית, כך שלכנס הנשים הישראליות-איטלקיות הגיעה משלחת בלתי רשמית של נשים פלסטיניות, ביניהן נשים משלושה פלגים באש"ף (פת"ח, מפלגת העם, החזית הדמוקרטית ונשים עצמאיות). בסופו של דבר, צעד פוליטי זה היה משמעותי בהרחבת היקף הפעילות המתואמת בין נשים ישראליות לבין נשים פלסטיניות בהמשך.

השיא היה ב-1989, שנה לאחר הקמת נשים ושלום, בתהלוכה בה צעדו כ-5,000 נשים פלסטיניות, ישראליות ובינלאומיות מירושלים המערבית אל מזרחה, בתביעה לסיום הכיבוש, למשא ומתן עם אש"ף ולהקמת שתי מדינות בגבולות 67'. הגם שרבות בקרבנו עדיין דוגלות בפתרון של מדינה דמוקרטית חילונית, באותם ימים נראה היה שפתרון של שתי מדינות אפשרי ובר יישום. מקרב הפלגים באש"ף, רק הנשים בחזית העממית סירבו לקחת חלק בפעילות מתואמת על בסיס פשרה פוליטית זו.

מדי חודש בחודשו נפגשנו בירושלים המזרחית, פעילות נשים ושלום עם נשים מוועדות הנשים באש"ף לדיון ותכנון פעילויות. ההתעוררות הפוליטית של נשים בישראל, עוררה תקווה באשר לאפשרות של שינוי עמדות בקרב הציבור בישראל, שיוביל להכרה באש"ף כנציג העם הפלסטיני, לקיום משא ומתן לשלום ולהקמת שתי מדינות בגבולות 67'. הנשים הפלסטיניות לקחו על עצמן לנסוע ברחבי הארץ, לקיים מפגשים, כנסים וחוגי בית כדי לדון בהיבטים השונים של הקונפליקט, החל מן החיים תחת הכיבוש וכלה באפשרויות לפתרון פוליטי של הסכסוך. אנרגיה רבה הושקעה במפגשים, בהם התקיימו דיונים כואבים, לא פעם מתסכלים, לפעמים פוריים ואף מרגשים.

תפקיד זה לא היה להן קל. הייתי עדה למחיר הרגשי-פוליטי אשר היה כרוך בכך. לעתים קרובות נאלצו הנשים הפלסטיניות להתגונן מול האשמות של הנשים היהודיות ולטעון שהעם הפלסטיני אינו עם של טרוריסטים. עת הצטרפתי לחברה פלסטינית לחוג בית יכולתי לחוש בכובד המשא. עצם הנסיעה מירושלים המזרחית, לאורך כביש החוף על אדמות פלסטין ההיסטורית, בה מעל 500 כפרים נהרסו ב-1948, עוררה זיכרונות קשים.

במפגשה עם נשים מן החברה הכובשת לא היה ספק שהשאלה הראשונה בה תיתקל תהיה על טרור, ואכן כך היה. לא כאן המקום לדון במלכוד האלימות של החברה הכובשת והנכבשת, אך חשוב לציין שכמו אז, גם עכשיו לרבות/ים מאתנו עדיין קל יותר להשליך את האלימות שלנו – החברה הכובשת – על החברה הנכבשת ובכך להוריד מעלינו את האחריות למעגל ההרסני המתגבר של האלימות והאיבה.

דלתות ומחסומים בין נשים פלסטיניות לבין נשים יהודיות החלו זה עתה להיפתח, אולם עוד לא החלו לצמוח שורשים של ממש לאמון הדדי בקרב המעגלים המתרחבים של הנשים הפעילות. הקשרים הפוליטיים והפעילות המתואמת כללו עתה לא רק נשים מן השמאל הרדיקלי, שתחושת הסולידריות הבלתי מתפשרת שלהן עם הפלסטינים הייתה תמיד מרכזית בקרבן. בשנה הראשונה הצטרפו לפעילויות נשים ציוניות, ללא ניסיון קודם בקיום קשרים עם נשים פלסטיניות, אשר הביאו עמן גם מטענים של חששות, חוסר אמון ואי הסכמות על בסיס לאומי.

השונות עולה אל פני השטח

כבר במלחמת המפרץ הראשונה, בינואר 1991, נתגלעו בקיעים במארג החדש. אז צפה על פני השטח השונות הברורה במסגרת ההתייחסות הפוליטית של הנשים הפעילות משני הצדדים. בעוד שמסגרת ההתייחסות של רוב הישראליות/אשכנזיות הייתה המערב, וחלקן אף תמך במלחמה, מסגרת ההתייחסות של הנשים הפלסטיניות הייתה המזרח התיכון והעולם הערבי. הן, כמו גם מיעוט בקרב הנשים מישראל, התנגדו למלחמה וחשו הזדהות עם סבל העם העיראקי. בכך, הביאה מלחמת המפרץ לירידה באנרגיה הפוליטית המחפשת התקרבות לצורך בניית דיאלוג של נשים לפתרון פוליטי מוסכם ולשלום.

הסכמי אוסלו (ספטמבר 1993) היוו את הנדבך האחרון בהתרחקות זו, והדברים ידועים. מעבר למסך הכבד של "שיח שלום", המשיך להתקיים הכיבוש תוך כדי שיתוף פעולה בין "כוחות הביטחון", שמשמעו תיאום מיליטריסטי מחד ושל בעלי ההון להעמקת הניצול הכלכלי ואובדן זכויות העבודה המעטות ממילא, של פועלים פלסטיניים מאידך. כאן צמחה ההתנגדות הפלסטינית לכל סוג של שותפות שמשמעה תמיכה בנורמליזציה, אשר עלולה ליצור שיתוף פעולה עם המצב הדכאני הקיים ולקיחת חלק אקטיבי בהכשלת פתרון צודק ומוסכם לקונפליקט.

בה במידה, האכזבה מתוצאותיה הפוליטיים של הפעילות להעלאת תודעה בקרב החברה היהודית בישראל, הובילה את שלוש ועדות הנשים הפלסטיניות לסגת מכך ולהשקיע את האנרגיה שלהן בפעילות פנימית בחברה הפלסטינית, למען זכויות נשים ולמען הקמת תשתית פמיניסטית במדינה שבדרך, כמו גם, כמובן, המשך ההתנגדות לכיבוש.

עם זאת, הפעילות המתואמת בין נשים יהודיות לבין נשים פלסטיניות, בשיתוף עם נשים בינלאומיות, הניבה ב-1994 את הקמת הג'רוזלם לינק, על-ידי רשת נשים לקידום השלום ושלוש ועדות הנשים באש"ף. מסגרת פוליטית זו כללה שני מרכזי נשים עצמאיים: The Jerusalem Women's Center –JWC הפלסטיני ובת שלום הישראלית, אשר אף היו מאוגדים ביניהם גם בהנהלה ישראלית-פלסטינית. שיא הפעילות שלהם היה ב- Sharing Jerusalem ב-1997, אך בכל שנה, עם ההתדרדרות במצב הפוליטי, היה קשה יותר ויותר לקיים פעילויות משותפות.

על אף המשברים הפוליטיים, הן הצליחו לקיים משמרות מחאה, להגיע להסכמות פוליטיות, לקחת חלק בכנסים בינלאומיים או לקיים פרויקטים שונים כמו קבוצות דיאלוג של צעירות. אך המחסומים הפוליטיים באפשרויות של שותפות ישראלית-פלסטינית, גרמו להפחתה משמעותית באנרגיה פוליטית זו.

בעוד ש ה-IWC – International Women's Commission שנוסד ב-2005 הנו הארגון הפורמלי היחיד בו מתקיימת פעילות פוליטית מתואמת, גם כאן ההמשך בימים אלו, לוטה בערפל. פעילותן העיקרית, עד כה, נסבה על השתתפות נשים במשא ומתן לשלום ובקבלת החלטות, על בסיס החלטת האו"ם 1325, כמו גם יישום כל החלטות האו"ם לפתרון הקונפליקט.

שותפות בהכנת הכנס הבינלאומי של נשים בשחור

המעורבות האחרונה שלי בפעילות פוליטית מתואמת בין נשים בישראל ונשים פלסטיניות הייתה בשנת 2005, עת שהתנועה הבינלאומית של נשים בשחור תבעה שהכנס הבינלאומי, אשר התקיים בירושלים, יאורגן על-ידי נשים ישראליות ופלסטיניות כאחד. כמובן, שתיאום מעין זה לא שיקף את מצב היחסים הפוליטיים בין שתי התנועות. עם זאת, בשיתוף עם קואליציית נשים לשלום שהוקמה ב-2000, ומרכז ירושלים לנשים הפלסטיני, הצלחנו לקיים כנס מרתק שבו כ-700 נשים מרחבי העולם למדו על מציאות החיים תחת הכיבוש. בכך חוזקו קשרים עם בנות ברית ותיקות ברחבי העולם ואף רבות הצטרפו להיות בנות ברית לנשים הפלסטיניות כמו גם לפעילות היהודיות נגד הכיבוש.

מפגשי ההכנה של תת ועדת התיאום הישראלית-פלסטינית היוו עבור המשתתפות הפלסטיניות והיהודיות גם יחד התנסות חיובית. לשם כך, נדרש מן הנשים הישראליות שלקחו חלק בוועדה זו להכיר בהעדפותיהן של הנשים הפלסטיניות, ולקחת חלק בהתמודדות עם המגבלות הפוליטיות המוטלות על פעילות פלסטיניות החיות בחברה פטריארכלית תחת כיבוש.

בהתקיים הכנס במרחב פלסטיני, בירושלים המזרחית, הנשים הפלסטיניות לא הסכימו להצעתנו לקיים סדנה על פעילותן של נשים לסביות למען צדק ושלום. הצעתן האלטרנטיבית לקיים סדנה על פוליטיקה של מיניות אמנם התקבלה על-ידי כלל המארגנות הישראליות, לאחר מספר ימים של ויכוחים מרים, אך בסופו של דבר הורדה מסדר היום של הכנס בשל לחץ פוליטי פלסטיני.

לסביות ולחץ פוליטי

בהיותנו הכובשות ביחסים אלו, נדרשנו לגלות רגישות ללחץ החברתי-פוליטי המוטל על הנשים הפלסטיניות. הסכמת תת הוועדה הישראלית לדרישת הנשים הפלסטיניות, גרמה לביקורת חריפה מצד אקטיביסטיות לסביות וסטרייטיות בישראל ובעולם. בשיחות הרבות עלה, כמובן, הכאב הכרוך בדיכוי הלסבופובי, כמו גם תחושות עלבון של בנות ברית לסביות מסורות לעם הפלסטיני, שאין באמת מקבלים אותן, כמות שהן ועל כן, שוב, אנחנו נאלצות להסתיר חלק מן הזהות שלנו ולהחביאה עמוק בארון. בסופו של דבר, הנשים מן התנועה הבינלאומית היו הראשונות להבין את קבלת העמדה הפלסטינית על-ידי הנשים היהודיות בתת ועדת התיאום ואף לתמוך בה.

כמובן, שנפקדות הסדנה הלסבית, בכנס הנשים הבינלאומי, הייתה נוכחת מאוד בשיח של הכנס, תוך חשיפת הכאב שבדיכוי על רקע נטייה מינית, דיכוי נשים, כמו גם הדיכוי שבחיים תחת כיבוש. אם כן, מעז יצא מתוק. אמנם, קיום סדנה של לסביות הייתה מבטאת קבלה ומידה מסוימת של חופש בחירה, כמו גם מסגרת בה לסביות סוף סוף יכולות להרגיש בבית, מבלי להסתיר את עצמיותן. אולם במצב הפוליטי הנתון, במידה רבה, השיח הפוליטי היה עלול להיתחם למסגרת הסדנה בלבד.

אלא שכאן, הדיכוי הכפוי הוציא אל מחוץ לארון שיח חשוב על דיכוי מיני ונטייה מינית כמו גם הקשר בין הדיכויים השונים. פעילות אסוואת, ארגון הנשים הלסביות הפלסטיניות, שנוסד ב-2003 בחיפה, לקחו חלק פעיל בכנס והיו חלק מן הקהילה המגוונת של נשים אקטיביסטיות לסביות, מכאן, שם ובכל מקום.

קבוצות מעורבות

בשנים האחרונות, הפעילות הישראלית-פלסטינית המגוונת נגד הכיבוש, אינה מתקיימת בהנהגה של נשים, הגם שבקבוצות מעורבות שונות, מתקיימת נוכחות נשית אקטיביסטית משמעותית. השותפויות בארגון המחאה השבועית המתמשכת נגד הגדר ובירושלים המזרחית מתוכננת בעיקר על-ידי גברים, אם כי גם בהשתתפות אקטיביסטיות צעירות מישראל. מאוחדים בהתנגדות לכיבוש, הם משקיעים את האנרגיה במחאה משותפת נגד עוולותיו.

בקרב הפעילות הצעירות אנו מוצאות מנהיגות מרשימות, מסורות, בעלות מודעות פמיניסטית ותחומי אחריות מגוונים. הן לוקחות חלק פעיל בשותפות שבה הגברים, משני הצדדים, הם אלו אשר מנהיגים את תרבות הפעילות. לא פעם תהיתי איך הן מרגישות עם התהליך ומהם יחסי הכוח בין הפעילות לבין הפעילים. האם קיום של תנועה פמיניסטית מזה כ-30 שנה ותנועת נשים נגד הכיבוש, מזה כ-23 שנה, יצר שינוי ביחסי הכוח ובתפקידי ההנהגה בקרב הדור הצעיר?

כמובן, שקיימת שונות בקרב הקבוצות והארגונים השונים בנושא זה, כמו גם שונות בקרב שתי החברות. איך מרגישות הפעילות עם התרבות הארגונית הגברית? באילו מן הקבוצות ישנו ניסיון להטמיע תרבות ארגונית פמיניסטית? האם מצליחות הפעילות להשפיע על התרבות הארגונית המשותפת? ואם כן – באיזה מחיר?

במסגרת פורום המשפחות השכולות, בנוסף לפעילות המעורבת, מתקיים גם פורום נשים. במסגרות שבהן קיים תכנון של מחאה שבועית לא התפתחה, במקביל, פעילות ייחודית רק לנשים. למשל, הגם שיחסים ידידותיים התפתחו בין נשות שייח ג'ראח לבין הפעילות הצעירות, אשר מקדישות ימים כלילות בפעילות בשכונה, לא ידוע לי שמתקיימים, במקביל למפגשי התכנון המשותפים, גם מפגשים נפרדים של נשים בלבד. אף לא ידוע לי על קיום מפגשים מסוג זה בכפרים הנאבקים, בשותפות עם ישראלים, נגד הגדר.

דיונים של נשים בלבד היו יכולים להעלות על סדר היום הפוליטי סדרי עדיפויות של נשים, כמו גם לייצר תרבות מחאה נשית ייחודית. מפגשי נשים היו יכולים גם ליצור הבנה בדבר אפשרויות ההצלחה של המאבקים הנפרדים והמשותפים שלנו נגד הכיבוש, ואף להוסיף שיח ייחודי של נשים למגוון הקולות למען צדק ושלום.

גיל המעבר

במקביל למחאה ולפעילויות הסולידאריות הקבוצתיות, נשים יהודיות חוצות את חומות האפרטהייד תוך אי ציות שקט במגוון רחב של פעילויות. יש כאלו אשר לעתים קרובות מסיעות משפחות פלסטיניות, בסייען להם לחצות את הקווים לישראל, למילוי צרכים בסיסיים. הן מסייעות אף בהתמודדות עם נבכי הביורוקרטיה כמו גם עם השהות בבית חולים. הן מסיעות משפחות פלסטיניות חסרי אישור כניסה לישראל. רק לאחרונה, סייעו מספר חברות לאם פלסטינית לשהות עם תינוקה היונק בבית חולים בישראל, למרות שרק האב קיבל אשרת ליווי לתינוק הזקוק לניתוח. זו דוגמא אחת מני רבים.

כשלעצמי, נתתי עד היום לחומה להיכנס אל תוך חיי. כמי שחיה בירושלים המערבית, הגם שחופש התנועה נתון בידי, עוד לפני הקמת החומה, הרגשתי שאני חיה בתוך גטו. אני בקושי פוגשת בחברותיי הפלסטיניות מן השטחים. לעתים קרובות אני מרגישה שחומת האפרטהייד מבטאת אף את הפיצול בין חיי הפוליטיים לבין חיי הפרטיים.

הגם שאין אנו נפגשות, הן נמצאות אתי באופן מתמיד. אני חושבת עליהן לעתים קרובות. הגענו לגיל המעבר. אני מתארת לעצמי את מאבקן, עוצמתן, הכאב שלהן ומחויבותן. אני תוהה איך הן מתמודדות עם המציאות המאיימת שבה האי נורמליות של החיים הפכה למצב ה"נורמלי". אני מנסה לדמיין את מידת הטראומה והסבל אתם הן צריכות להתמודד – באופן אישי ובעבודתן הבלתי נלאית. כיצד הדבר משפיע על בריאותן, רגשותיהן ותחושת הרווחה האישית שלהן. אז אני נזכרת בהומור שלהן בהתמודדותן עם המצבים הבלתי אפשריים של הכיבוש.

בחלק מן הנשים הפלסטיניות הפעילות לא פגשתי מאז תחילת הסכמי אוסלו. המצב הפוליטי מדרדר, תלאות היום יום מתגברות ולא פעם אפסה התקווה לפתרון פוליטי מקובל. הקשר ניתק. אך האם הן יודעות על פעילויות בנות הברית שלהן בארץ? האם מתקיים עוד קצה של אמון בכך שאמנם מיעוט שולי אנחנו – אך את המסירות לא זנחנו?

את חלקן אני פוגשת לעתים רחוקות בכנס או בהפגנה זו או אחרת ואפילו בבילוי ערב משותף בבית קפה. אז האישי והפוליטי מתמזגים בשיחתנו. הן חולקות אתי, בין היתר, את ההתנסויות שלהן בשותפויות שונות ואת המחיר שהחברה הפלסטינית משלמת על עבודה משותפת עם ישראלים בעלי כוונות טובות או עם פעילים בינלאומיים. בעוד שהחברה הפלסטינית מוקירה תודה לכל המביעים סולידאריות ואף נוצרות בריתות וחברויות מרגשות, מתקיימים גם מערכות יחסים, אשר בעצם מחלישות את החברה.

מסתבר שאין זה די להיות נגד הכיבוש. כאשכנזיות/ים (כאן) וכמערביות/ים (הבינלאומיים), עלינו גם ללמוד להשתחרר מהפנמה של עמדות קולוניאליסטיות, אחרת – גם אם מתוך סולידאריות – אנחנו עלולות לשחזר את יחסי הכוח בין כובשים-נכבשים.