בעיה או אויב?

על האופן בו אנחנו ממסגרים סוגיות חברתיות ומיקומן בשדה הפוליטי
יריב מוהר

ישנם שני מיסגורי-על יסודיים ככל שזה נוגע לסוגיות חברתיות, כלומר שתי דרכים עיקריות בהן ניתן להציג ולהבין את המציאות האקטואלית: בעיה או אויב.

מחד ניתן להבין את הסוגיות האקטואליות כהתמודדות עם אויב או קבוצה של אויבים, כשלרוב גם מעורבת גזענות בעניין ("לרוסים האלה יש מנטאליות של פשע"). מאידך ניתן לראות סוגיות אקטואליות כהתמודדות עם בעיה חברתית הנובעת מנסיבות מסוימות, ולא מאנשים בעלי טבע רע או בעייתי ("עוני והדרה מובילים לפשיעה").

לכן המיסגור של תופעה כבעיה חברתית לוקח אותנו למקום של הבנת הנסיבות שהולידו את הקושי עימו מתמודדים וטיפול בהן; ואילו מיסגור הדברים כהתמודדות עם אויב מביא אותנו במקרה הטוב למקום של הסתגרות מפני ה"אויבים", במקרה הרע למקום של ראיית הדברים כמשחק "סכום אפס" בינינו לבין ה"אויבים" ובמקרה הנורא לשנאה יוקדת, אפליה ודה-הומניזאציה.

תהליך של אפליה ושנאה (והנה מיסגור הדברים "כבעיה" בפעולה) מעודד לרוב שנאה ודה-הומאניזציה הופכיים; מעין "קאונטר-גזענות". זו דינמיקה סוציולוגית רווחת: לכן, היסטורית, יהודים רבים ורבנים באירופה ראו בגויים שהפלו אותם בגדר בהמות ומי שחסרים נשמה אנושית; לכן שחורים מסויימים בארה"ב דוגלים בעליונות שחורה לנוכח השנאה והאפליה שחוו מלבנים; לכן מוסלמים מסויימים נמשכים לתפישה של עליונות מוסלמית פונדמנטליסטית, שצמחה כזרם פוליטי בעיקר לאחר הקולוניאליזם.

התופעות ה"לא-נחמדות" הללו שצומחות בקרב מיעוטים לא מובנות לרוב כבעייה חברתית רווחת וטבעית (גם אם מצערת) המתפתחת בנסיבות של אפלייה מבנית. כשהמיסגור השולט בקרב החברה הדומיננטית הוא של התמודדות עם אויב/ים, תופעות אלו הן "הוכחה" לכך שהאויב הוא אכן אויב השונא אותנו פשוט מעצם היותנו (היהודים באירופה נתפשו כשונאים את הלאום ומנוכרים לו; הערבים לא רוצים להשתלב פה כישראלים, השחורים שונאים אותנו הלבנים ורוצים להקים פה אפריקה). יש כאן מידה של האשמת הצד המופלה והמוחלש באי-נחמדותו. אין צורך, חלילה, להפוך את אותם קאונטר-גזענים מקבוצות מיעוט לצד הצודק (וכך לסמן את החברה הדומיננטית כאויב), רק לצאת מראיית הדברים בצורה של סימון אויבים ולהבין מה מצמיח את שורשי הגזענות.

צילום: מיכאל, cc by-nc-nd

הייתי רוצה לטעון שהשמאל נוטה יותר למיסגורי הדברים כבעיה ואילו הימין נוטה יותר למיסגורם כהתמודדות עם אויב/ים, אבל זו טענה דחוקה. כיום, אם לומר את האמת, שמאלנים רבים עסוקים יותר בלהבין מי לא משלנו ולכן מוסריותו פגומה ויש לסמנו (ע"ע הפוסט החשוב של עפרי אילני על ההוקעה). מאידך השמרנות בזרמיה השונים מכילה את מיסגור הדברים כבעיה בצורה אולטימטיבית, כשהיא גורסת שלאדם – לכל אדם – פוטנציאל רע מטבעו ולכן חייבים מסגרות חברתיות שירסנו נטייה זו (אם כי ניתן בהחלט לטעון שכל זה הופך למיסגור האדם כאויב כשהמסגרות המוצעות הן דיכוי האישה, חינוך נוקשה לציות, דיכוי בוטה של המיניות וכן הלאה). בכל אופן, החלוקה שמאל-ימין אינה ברורה דייה בהקשר הזה, מה שמאפשר לנו להימנע מלמסגר ימנים כאוייבי האנשים שוחרי פתרון הבעיות החברתיות.

מה שכן ניתן לומר במידה גדולה יותר של ביטחון הוא שככל שהנטייה הציבורית היא לעבר מיסגור הדברים כהתמודדות עם אויב/ים, כך טוב יותר לימין ורע יותר לשמאל. וככל שהשמאל משתמש במאבקיו הרעיוניים עם הימין (או עם שמאלנים שאינם מספיק שמאלניים) במיסגור של התמודדות עם אויב, כך הוא מחזק את הנטייה הכללית והיסודית של ראיית המציאות החברתית כהתמודדות עם אויב/ים. כלומר ככל שהשמאל מוקיע ימנים ושמאלנים-לייט, כך הוא מחזק את התחושה הבסיסית של היות מוקף אויבים, ובעצם מחזק את מיסגורי הימין.

אם ניקח כמקרה מבחן עניין מאתגר ביותר, את סוגיית המתנחלים, הרי שאפשר להודות כי הללו הפכו להיות לאויב האולטימטיבי המאחד את מרבית הזרמים בשמאל (עד בואך לזרמי מחשבה כמו של יהודה שנהב). אבל האם המתנחלים כקבוצה הם "השטן" או שמא אקט ההתנחלות במסגרת משטר אפליה צבאי ואכזר הוא כשלעצמו הפגם המוסרי שיש להוקיעו? עד לאחרונה היה קושי לקיים הפרדה בין המתנחל לאקט ההתנחלות אלא כשעשוע אנליטי ומנותק מהשטח. אבל אפילו לפני שנכנסו לתודעתינו מתנחלים כמו הרב פרומן ואנשי "ארץ שלום", עדיין היו לא מעט אנשים בהתנחלויות הלא-אידיאולוגיות שהובאו לשם על ידי המדינה ולרוב בשל אילוצים סוציו-אקונומיים. האם הם האויב? האם מתנחל לשעבר שכיום מפגין בשייח ג'ראח הוא האויב?

על מנת שהרטוריקה שלנו כשמאל תהיה בתאימות למיסגורים שתורמים לנו אנחנו צריכים לחשוב מחדש אפילו על המתנחלים. הבחנה מועילה עשוייה להיות בין "מתנחלים" (כל מי שגר מעבר לקו הירוק) ל"מתנחליים" (אלו שמקדמים בפועל את משטר האפליה בשטחים). כבר צמצמנו את האויבים שלנו.

אבל בנקודה זו צריך להודות שלעתים קשה לחמוק ממיסגור הדברים כהתמודדות עם אויב – אויב שהשנאה והאלימות מושרשים בו עמוק, לפעמים עמוק מכדי לפרקם בדיאלוג. אבל אפילו היחס לכהניסטים שב"מתנחליים" צריך להיות כאל סוכניה של תפישה קיצונית הנובעת מנסיבות חברתיות, ולא כאל חבורה של פסיכופתים לשם שמים. הם אויבים רק במובן שהם מקדמים אג'נדה של שנאה, אפליה ואלימות. אם, כנגד כל הסיכויים, יחליטו לסגת מעמדתם זו, הרי שהם כבר לא סוכני הבעיה ולכן כבר לא אויבים. כלומר, גם כשנאלצים להשתמש במיסגור של התמודדות עם אויב, יש לצמצמו ולדייקו ולסייגו ככל הניתן ובצורה מפורשת. ואגב פסיכופטים, כיום אפילו היחס אליהם מובן במונחים של בעיה חברתית.

כל זה יכול להישמע מאוד מופשט ומסובך להבנה; נוגד את האינטואיציות שלנו ואת הצורך שלנו באויב מוחשי. אבל  התפישה הזו מחוברת לדברים מאוד יסודיים בחוויות היומיום הפשוטות שלנו. היחס שלנו לילדים הוא דוגמא מובהקת – אנו מייחסים את המעשים הרעים שלהם לחינוך שקיבלו ולנסיבות בהן גדלו ולא לרוע מובנה ומהותני. הרתיעה מ"פטרונות" פה היא בעוכרינו. אנשים מבוגרים – כולנו – הם במובנים רבים עדיין ילדים או יותר נכון תוצר של ילדותם. ובגלל שתכונה זו היא מאפיין קיומי של כולנו, אין לגזור מכך צורך "במנהיג חזק" ובוודאי שלא יחס מתנשא כלפי קבוצה מובחנת של אנשים (כפי שנהוג היה בקולוניאליזם הישן והרע). ההיקש ההיגיוני הוא דווקא הצורך בהבנה של הנסיבות בהם גדלו בני אדם, ותשומת לב המופנת להיבטים אלו. וכך זה עניין פשוט להפליא כשמפרקים אותו לדוגמאות מחיי היומיום.

לבלוג של יריב מוהר

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. abc

    היא התייחסות לבעיה חברתית. למשל כשהם אומרים אין לנו שום דבר נגד הפלסטינים, אנחנו מבינים אותם, יש לנו משהו נגד התופעה של "שנאה עצמית" בתוך העם שלנו. בעצם, ולא ברור פה הגבול בין השניים, הם מנסחים את השנאה לשמאלנים במונחים של בעיה פסיכולוגית או תרבותית.

  2. אורי

    לא ברורה לי האבחנה. למשל: החינוך בהתנחלות "אלון":
    [מתוך אתר הישוב]
    "ילדי בית הספר נהנים מהסעות מאורגנות לבית הספר הנמצא ביישוב הסמוך – כפר אדומים, שם לומדים תחת קורת גג אחת ילדים דתיים וחילוניים. בית הספר מנוהל על פי ההשקפה של חיים בצוותא. אנו מאמינים כי כך נוכל לחנך דור שניחן בסבלנות ובסובלנות, דור היודע לכבד את השונה מבלי לאבד את זהותו האישית."
    האם ההתנחלות הזאת [מ-1990] היא בעיה או אויב?
    המתנחלים ב"אלון" אינם בעלי "טבע רע או בעייתי".
    אבל האם ניתן להתייחס אליהם כ"תינוק שנשבה"?