פועל, זקוף גווך!

העבודה היחידה במחסני יעקבי שאותה אני שונא ממש, ושבה אני ממש לא טוב, היא "שרינק". שרינק (הידוע גם כניילון נצמד בגרסתו הביתית) הוא אחד החומרים החשובים ביותר במחסן. למשטחים עמוסים בקופסאות קרטון יש נטייה להתפרק, ללא קשר לאיכות ההעמסה, במיוחד כאשר משנעים אותם על מלגזות למרחקים של יותר מעשרה או עשרים מטרים. אי לכך צריך לעטוף אותם בשרינק (או "לעשות שרינק" כפי שהתהליך מכונה ביעקבי), שמוסר מהם בתחנה הבאה באמצעות סכין יפני.

"לעשות שרינק", אם כן, הוא אחד התפקידים החשובים ביותר של הסבלים ביעקבי (המכונים "בנים" או "בחורים", כיוון שזו העבודה היחידה שגברים צעירים עושים כאן). ביום הראשון שלי הושט לי גליל שרינק, כיוונו אותי לעבר משטחים מוכנים לשינוע והתבקשתי אחר כבוד לעשות להם שרינק, כאילו לא מדובר בעבודה שמצריכה כישורים מיוחדים. כך אכן נראה, למתבונן החיצוני על כל פנים.

האיכויות הפיזיקליות של השרינק גורמות לו להידבק לכל מצע שטוח שמעליו הוא נמתח, ויותר מכל ליריעות שרינק אחרות. לכן, לאחר שמעגנים את הגליל למשטח, כל מה שצריך לעשות הוא ללכת סביב המשטח, להחזיק את הגליל במאונך לרצפה ולתת ליריעה להידבק לקרטונים, תוך התקדמות הדרגתית כלפי מעלה בצורת סליל עד שמגיעים לשכבת הקרטונים העליונה.

אלא שבפועל זה לא כל כך פשוט. ראשית הבנתי שכדי שהשרינק יהיה יעיל, הוא צריך להיות צמוד. אם הוא לא נמתח היטב מעל דפנות הקרטונים, הוא מתקמט ונקרע. שרינק טוב הוא כמעט בלתי-נראה, כמו זגוגית דקה. כדי להגיע לאפקט כזה, כך הבנתי, צריך ללכת אחורנית, להישען לאחור ולהניח למשקל הגוף למתוח את היריעה (אך לא בהגזמה, כדי שלא תיקרע). בנוסף, כדי להימנע מאובדן המתח, צריך לתת קונטרה לגליל המסתובב עם הידיים, שתקועות בשני קצותיו כל הזמן.

את כל זה הבנתי תוך שבוע, לאחר שהתבקשתי לעטוף מחדש כמה משטחים שהתפרקו. השתמע מכך ששרינק טוב הוא חתיכת משימה קורעת: אתה מתחיל כפוף כשאתה הולך לאחור מהר ומסתובב בפינות, מתיישר רק בהדרגה ומתכופף שוב כדי להוסיף שכבה שנייה (משטח עמוס תקני הוא בגובה של 1.75 מטרים, כך שרוב הזמן אתה כפוף). הקונטרה שצריך לתת לגליל, שמסתובב מהר, שורפת את האצבעות. בכל פעם שעשיתי שרינק ליותר ממשטח אחד ברצף, נותרתי עם סחרחורת, כאב גב וצריבה בידיים. לא כיף.

אז עשיתי את מה שהיה עושה כל עובד ישר: נמנעתי ככל יכולתי משרינק. לא עזר לי יותר מדי, כיוון שרוב הזמן אני "הבן" היחיד בחדר שבו אני עובד, ונשים לעולם אינן עושות שרינק. אז התאמצתי גם להבין אם אני מפספס משהו. למדתי שיש הבדלים משמעותיים בסגנון השרינק: נראה שלכל בחור יש טכניקה משלו. חלק מעגנים אותו לתחתית המשטח (יציב יותר אבל מצריך יותר זמן ועומס על הגב), וחלק פשוט דוחקים אותו בין שני קרטונים (קל יותר, אבל עלול להשתחרר). יש שנותנים ליריעה להשתחרר בצד הפנימי של הגליל, ויש שמעדיפים להפך. חלק דוחפים כוסות פלסטיק בקצוות כדי להגן על אצבעותיהם מהשפשוף.

אבל התובנה החשובה ביותר חמקה ממני עד הרגע שבו ציפיתי לה פחות מכל. את רוב החודש הראשון ביעקבי ביליתי על אותו פס ייצור, שבו עבדתי כחלק מצוות יציב למדי. מאז יש פחות עבודה על הפס הזה, אז מעבירים אותי בכל פעם ממקום למקום, מגייסים את הצוות ממקומות גלותו כדי לעבוד עליו. הפס מחייב שני בחורים, בכיר וזוטר; אני הזוטר כמובן, והבכיר – בואו נקרא לו אלכס – משמש לי כמעין מנטור ביעקבי.

כך שבאחד מקיבוצי הגלויות הללו, בשבוע שעבר, כשהצוות כולו נכנס לאופוריה קלה כתוצאה מהאיחוד המרגש, המתקתי עם אלכס את סודי: אני שונא לעשות שרינק. אין בעיה, הוא אמר, אני אעשה את השרינק. לאלכס, שעובד ביעקבי זה יותר משנה, יש את טכניקת השרינק היפה ביותר שראיתי. הוא טס מסביב למשטח כמו טורנאדו, מגיע לפוזה אקזוטית עם הגליל מעל לראשו בראש המשטח (הוא קצת נמוך), ואז מנתק את הגליל בפיתול אלגנטי. הוא לא מסתחרר לעולם, אפילו אחרי שעשה שרינק למשטחים רבים ברצף. זה דבר של מה בכך בשבילו להשתלט במקומי על המשימה הקטנה הזו, אפילו שכבחור הזוטר זה התפקיד שלי.

אך ברגע זה שטף אותי גל של גאווה פגועה. לעולם לא! החלק המאתגר ביותר של העבודה, למעשה החלקהיחיד בעבודה הזאת שמחייב טכניקה אינדיבידואלית כלשהי – והנה אני מתחנן בפני הבחורצ'יק הזה שייקח אותו ממני כי אני לא מצליח להתמודד? בושה. לא! אמרתי לאלכס. אני שונא את זה אבל אני אעשה את זה. עזוב.

האגו החבול שלי החל ככל הנראה מייד להזרים דם לחלקים רדומים של המוח, כי באותו רגע היתה לי התגלות. לא אומר שהיום אני רב-אמן בשרינק, אבל כן הבנתי מה לא עשיתי נכון. שרינק טוב הוא לא עניין של כוח הזרוע או של איפוק וקבלת הסבל הכרוך בו. בבסיס העניין יש טריק פשוט.

הפיזיקה ברורה מאליה, מרגע שחושבים על זה. אם אתה מגלגל את השרינק ובה בעת מצמיד אותו למשטח, בכל נקודה נתונה חוזקו יהיה תלוי במתח שהשגת בנקודה הנתונה הזו. זאת הסיבה שעד כה נאלצתי להישען לאחור בכבדות וללכת מהר ככל יכולתי תוך מתן קונטרה לסליל. אבל אם אתה מגלגל בזווית ביחס למשטח – וזה בדיוק מה שלא עשיתי עד כה – יש לך יותר חופש.

אתה יכול ללכת אחורנית בקצב רגע, פחות או יותר בעמידה זקופה, תוך שאתה דואג להחזיק מתח מינימלי. רק אז, אחרי שאתה עובר את הפינה, אתה תופס חזק את הגליל, נשען לאחור ומצמיד אותו בחוזקה לקרטונים בזווית שאתה צריך – הדוק הדוק. בלי סחרחורות, בלי כאבי גב, בלי שפשפת בידיים – שרינק מושלם.

השאלה התיאורטית המופשטת שמעניינת אותי בשלב זה היא למה לעזאזל אף אחד לא סיפר לי את זה. זה לא היה לוקח הרבה יותר מזמן ממה שלקח לך לקרוא את הפסקה הקודמת, וזה היה מונע את התלאות שעברו הגב והאצבעות שלי בחודש וחצי האחרונים (שלא לדבר על הכבוד העצמי שלי).

למעשה, זאת רק דוגמא אחת לתופעה שזיהיתי כאן פעם אחר פעם: אנשים לא ממהרים ללמד אחד את השני איך לעשות דברים. הם מעדיפים בהרבה לעשות אותם בעצמם, או לשלח אותך לעבודה ללא הוראות מתאימות ואז להתעצבן כשאתה מפשל. אפילו מצאתי את עצמי מתנהג כך, ביום חמישי שעבר כשהייתי צריך ללמד את המחליף שלי את העבודה שלי כשנאלצתי לעזוב מוקדם. למה אנחנו מתנהגים ככה?

התשובה הפשוטה היא התנגדות ל-de-skilling: כישוריו של עובד הם נכס נדיר, וככל שהוא מגביל יותר את הגישה לכישורים אלה, ככה הם שווים יותר. יכול להיות שיש בהסבר זה מידה של אמת, אבל הוא לא באמת תופס את המציאות ביעקבי. קודם כל, אין הבדל בשכר, יוקרה או כל מימד מוחשי אחר בין אלה שיודעים את הסוד ואלה שלא. עובדים בעלי כישורי שרינק מפותחים יכולים אמנם לגמור את העבודה מהר יותר, אבל לא יוצא להם מזה כלום – הם פשוט נשלחים לעשות משהו אחר.

לא לדעת לעשות שרינק זה מבאס (נראה לי שהנקודה על סחרחורות, כאבי גב ואצבעות משופשפות הובנה כבר), אבל אלכס לא סדיסט ואין לו שום אינטרס לגרום לי סבל. יתר על כן, עובדים מנוסים יותר בדרך כלל נדרשים לתקן טעויות של אחרים – מה שאמור להמריץ אותם דווקא לחלוק את כישוריהם בנדיבות ובתשומת לב.

אז למה, אם כן? אני חושב שדווקא ההפך הוא הנכון: העובדים לא רואים את עצמם כבעלי כישורים מיוחדים כלשהם שיש לחלוק עם אחרים. בנוסף, הם מרגישים שייתפסו כפוצים מתנשאים אם ינסו "להכשיר" אחרים לעבודה הבלתי-מקצועית שלהם עצמם – והם צודקים, ככל שזה נוגע לחוויה של הלומד. אנשים בדרך כלל מעדיפים להבין דברים לבד מאשר לקבל כמו אידיוטים הרצאות על משימות שאמורות להיות ברורות מאליהן.

לפעמים זה לא נכון, אבל אין שום דרך לדעת אם אתה מעליב את הקולגה החדשה או לא. כתוצאה מכך, אין ממש סיבה למצוא מלים כדי לפרט את הידע המגולם-בגוף, כפי שעשיתי כאן, וכך כמובן קשה יותר להעבירם הלאה. זה לא שאלכס לא יכול היה להסביר בעצמו איך עושים שרינק נכון, כפי שעשיתי לעיל. פשוט מעולם לא היתה לו סיבה לעשות זאת. וכך התהליך מנציח את עצמו.

אבל יש כאן נקודה נוספת שצריך לשים אליה לב. אולי לעובדים אין מה להפסיד, במקרים מסוימים, מהפצה של כישוריהם. אבל המרוויח העיקרי מכך לא יהיה העובדים, ותיקים וחדשים, אלא דווקא המעסיק. מבחינתו של ההון, המצב האופטימלי הוא כזה שבו כל עובד יכול להחליף כל עובד אחר. אילו יכול היה, היה ההון מוחק כל דבר שמייחד את פועליו זה מזה. התשוקה הזאת מורגשת בכל יום במקומות כמו יעקבי, שבהם אנחנו מטולטלים ממקום למקום ונדרשים לבצע כל מטלה שתוצב לנו, ללא כל התחשבות בכישורינו, העדפותינו או מגבלותינו.

אבל עובדים אינם יחידות מופשטות של כוח עבודה. אנחנו בני אדם. יש עבודות שאנחנו אוהבים ועבודות שאנחנו שונאים, עבודות שאנחנו טובים בהן וכאלה שאנחנו גרועים בהן; יש אנשים שאנחנו אוהבים לעבוד אתם ואנשים שאנחנו מתעבים, זמנים שבהם יש לנו מרץ לעבוד ושעות שבא לנו לנוח.

אנחנו מקבלים את האידיאולוגיה הקפיטליסטית השקרית שאומרת לנו שאנחנו "לא-מקצועיים", ולכן אין לנו שום דבר ללמד אחרים או להרגיש שמייחד אותנו, אבל אנחנו מפנים אותה נגד מעבידינו (ולפעמים נגד חברינו לעבודה): אנחנו מנידים בכתפינו, אומרים "סבבה" וממשיכים להפיק הנאה מיוחדת ופרטית בטכניקת השרינק שלנו או בשיטה הגיאומטרית שלנו לסידור משטחים (אובססיה מיוחדת שאני מפתח בעצמי בימים מסוימים). אין פה "בחירה רציונלית" ערמומית, אלא דרך קטנה, אולי קטנונית, להזכיר לעצמנו שאנחנו מיוחדים, ושאנחנו בני אדם.

נ.ב: לפעמים ויקיפדיה מצליחה לשכנע אותי שאכן יש לה פוטנציאל מהפכני. כשחיפשתי shrink wrap בעת כתיבת הפוסט, גיליתי לא רק שמדובר בטעות במינוח (מה שאנחנו משתמשים בו בעצם מכונה stretch wrap), אלא גם שיש כל מיני פתרונות ארגונומיים להיבטים הלא-נעימים של עבודת השרינק.

(למעשה, כפי שכתוב במאמר הזה שאליו הגעתי דרך ויקיפדיה, ניתן למכן את כל העבודה שלי!) מי היה מאמין. אני מניח שהסיבה היחידה שהשיטות הללו אינן מיושמות ביעקבי היא שכוח העבודה שלנו זול ולהנהלה אין שום אינטרס לחסוך בו. מצד שני, פתרונות כמו אלה הופכים טכניקות מהסוג שאלכס פיתח למיותרות לחלוטין – אז מי יודע אם הוא היה מקבל אותם בשמחה?

מתן קמינר הוא סטודנט לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניבסיטת תל אביב. בימים אלה הוא עורך עבודת שדה לקראת התזה באשדוד, ומתעד את חוויותיו ומחשבותיו ב"בלוג שדה"