מחתרת יהודית במעריב

ארנון סגל מבסס "תחקיר" נגד עמותת שמאל על דברי אם תרצו, אראל סג"ל מתלונן על ריחם של אנשי שמאל, ובכלל – הרכב רשימת הכותבים של "מעריב" והתנהלות עורכיו מעוררת את השאלה: מדוע שלא יתמזג עם ביטאון המתנחלים "נקודה"?
יזהר באר

שנים רבות, בעת שהיה "מעריב" עיתון מוביל, שכונה – כמה מביך לחשוב על כך היום – "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", בלטו ברשימת כותביו שמות כמו אפרים קישון, אדם ברוך, אורי אבנרי, אמנון אברמוביץ', משה נגבי, רון מיברג ורבים נוספים מאליטת בעלי העט בישראל. הסיבות לשקיעתו המקצועית והכלכלית הן רבות, אך עובדה היא שככל שמתחלפים המשקיעים מתרחבת שקיעתו. בשנים האחרונות (למעט הפוגה קצרה בימיהם של העורכים דורון גלעזר ורותי יובל) נראה שעורכי העיתון שמים את יהבם על הפלח הימני בדעת הקהל הישראלית, תוך זניחת המאמץ להציג התנהלות עיתונאית מקצועית. הרכב רשימת הכותבים של "מעריב" והתנהלות עורכיו כיום עשויה אף לעורר את השאלה מדוע הוא לא מתמזג עם "מקור ראשון" או עם ביטאון המתנחלים "נקודה".

הנה, חגי סגל למשל. סגל הוא כותב מוכשר. הוא כתב כמה ספרים, ביניהם "אחים יקרים", על קורות המחתרת היהודית, שבה היה חבר בשנות ה-80 ובגין הרשעתו בפגיעה בראשי הערים בשטחים נידון לחמש שנות מאסר. לאחר שחרורו הפך סגל לפובליציסט ולעיתונאי בולט. בין השאר שימש שדרן וראש מערכת החדשות בערוץ שבע, עורך "נקודה", ובעל טורי דעה בעיתונים מרכזיים, ביניהם "מעריב". לימים התמנה כמגיש התכנית "ראש בראש" בערוץ הכנסת.

היותו אסיר לשעבר, חבר במחתרת היהודית, לא פוסלת אותו מלפעול כעיתונאי. הטענה הזאת נכונה בשתי הסתייגויות עקרוניות: הצורך בשקיפות מלאה ומניעת ניגוד עניינים אפשרי בין תפקודו העיתונאי לבין היותו חגי סגל. כלומר, כל זמן שחגי סגל כותב מאמרי דעה, או משמש כסמן הימני של התכנית "ראש בראש" בערוץ הכנסת זה לגיטימי. אלא שקשה להאמין שעורך רציני היה מעלה על דעתו לשלוח את חגי סגל להכין כתבה עיתונאית חדשותית (להבדיל ממאמר דעה) לערוץ הכנסת או לאחד העיתונים המרכזיים המפרסמים את מאמרי הדעה שלו, על ראשי הערים בשטחים, למשל.

בית מעריב. לא סבורים שיש צורך להפריד בין העבודה העיתונאית החדשותית לבין זהותו הפוליטית של הכותב. צילום: naamanus, cc by-nc-nd

לא רק הוא, אלא גם ילדיו בחרו לימים בקריירה עיתונאית. בנו עמית סגל הוא עיתונאי בכיר בערוץ 2, ובנו האחר, ארנון סגל, כותב ברשת "מעריב" ובאתר nrg. ליתר דיוק, לארנון סגל יש עיסוקים נוספים הנעלמים מידיעתם של קוראי "מעריב" וכאן מתחילה הבעיה. סגל הבן הוא מתושבי עיר דוד, התנחלות שניטעה בלבה של סילואן הנושקת להר הבית – אחד האזורים הרגישים והנפיצים בעולם. סגל הוא גם משוחרי המקדש, וקורא לחידוש פרויקט המקדש על כל הכרוך בכך ("הר הבית בידינו. מותר כבר להעלות את האור, לא חייבים להישאר מחוסרי בית", הוא כותב באתר שוחרי המקדש "הר הבית שלנו"). אלא שב"מעריב" לא סבורים שיש צורך להפריד בין העבודה העיתונאית החדשותית לבין זהותו הפוליטית של הכותב. הנה מפרסמת רשת "מעריב" ב- 16.5.2011, כתבה חדשותית "כל האמת מאחורי עמותת השמאל עיר עמים", שהנושא שלה, לא להאמין, תחקיר על העמותה הציבורית שפועלת לחשיפת פעילותן של עמותות המתנחלים בירושלים המזרחית ובכלל זה ב"עיר דוד".

האופן שבו מוצגת הכתבה – לשון עיתונאית ניטראלית ומאופקת, לכאורה, בקשת תגובה מהגורמים הרלבנטיים, כמו משרד הביטחון ועמותת עיר עמים עצמה – יוצר מצג שווא של מקצועיות עיתונאית. אך די להתבונן בחומרי הבסיס שמהם בנויה הכתבה כדי לראות כמה בעייתי היה לתת דווקא לו לטפל בנושא הרגיש הזה. כך, למשל, מבסס סגל את "התחקיר" המלומד שלו על טענות שמעלה רונן שובל, יו"ר ארגון אם תרצו, עמותה ימנית שעושה את הונה הציבורי במאבק בעל אופי מקארתיסטי נגד ארגוני הקרן החדשה לישראל ונגד החופש האקדמי באוניברסיטאות. וכך, חמישית מהטקסט של סגל מבוססת על ציטוטים של שובל המנתח את הבעייתיות, לכאורה, בפעולותיה של עיר עמים עד שאי אפשר שלא לשאול, מי זה לכל הרוחות השובל הזה?

למה הדבר דומה? על מנת לחדד את האבסורד נדמיין החלטה של עורך בכלי תקשורת מרכזי בישראל לשלוח את "מרגל האטום" מרדכי ואנונו לבצע כתבת תחקיר על הסכנות הבטיחותיות של הכור האטומי בדימונה. השוואה מוגזמת? אולי. אבל אין ספק, עורכי "מעריב" הרחיקו לכת כשמצאו לנכון לפרסם "כתבת תחקיר" של פעיל פוליטי רדיקלי על נושא שיש לו בו עניין אישי ופוליטי ממדרגה ראשונה. בחירה כזאת מבטלת את האפשרות כי מהדבר הזה ייווצר משהו קרוב לכתבה עיתונאית מקצועית. אבל "מעריב" הלך צעד נוסף – הוא לא מסר לקוראיו את המידע הבסיסי על הכותב, זהותו, פעילותו ומקום מגוריו שכה רלבנטיים לנושא הכתבה.

העדר שקיפות כזה יוצר בעיה של ממש: הנה, מי שיכנס לערך "עיר עמים" בוויקיפדיה היום כבר ימצא את "כתבת התחקיר" של סגל כחלק מהותי מהסיפור של העמותה. הנה, גם כך יוצרים נרטיבים בעולם החדש שבו כל המידע נגיש, לכאורה, וכל כך קל להשגה ולעיבוד מניפולטיבי.

אולי הדברים נשמעים כהיטפלות קטנונית שאיננה מצדיקה להרחיב את הדיבור בנושא, אבל נראה שהשקיעה המקצועית של "מעריב" הפכה לאחרונה לקו מערכתי של ממש. יש לעיתון עוד עיתונאי שממלא את משבצת הרדיקל הימני (ואלה מתרבים ביחס ישיר להתדרדרות מעמדו הכלכלי והמקצועי של העיתון), אראל סג"ל שמו. סג"ל הוא בעל טור דעה ותיק במוסף סופשבוע של "מעריב". ב-2008 הורידו עורכי "מעריב" דאז, דורון גלעזר ורותי יובל, את טורו של סגל בטענות מקצועיות, דבר שהוליד עצומה של אנשי ימין שטענו כי מדובר באקט פוליטי של סתימת פיות. עורכי "מעריב" עצמם נאלצו לפרוש בהמשך וסג"ל חזר לעיתון בחסות העורך החדש. מאז הוא הספיק לכתוב, עם ארז תדמור, את "נכבה-חרטא" – עוד מניפסט מתלהם של אם תרצו שמביא את גרסת הימין הרדיקלי להיסטוריה של 1948. לא במקרה זוכה אם תרצו לאכסניה נוחה ב"מעריב"; אחרי הכל, "מעריב" היה כלי התקשורת המרכזי היחיד שהתייחס ברצינות לקמפיין הקונספירציה שלהם נגד הקרן החדשה לישראל.

הקמפיין של "מעריב" ממרץ האחרון. מביך להיזכר שפעם הוא היה "שכונה"

בשבוע שעבר נשלח סג"ל על ידי "מעריב" לסקר תחום חביב על פעילי ימין ותיקים – פעילות של ארגון שלום ישראלי. אם ארנון סגל בחר להתנפל על עיר עמים, אראל סג"ל בחר, בשליחות עורכיו, לטפל בעמותת לוחמים לשלום, ארגון המאגד פעילים ישראלים ופלסטינים שמאסו באלימות ומקיימים דיאלוג של פיוס. ביום הזיכרון האחרון, כמו בכל שנה, קיימו "לוחמים לשלום" ערב זיכרון אלטרנטיבי בשיתוף פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. צה"ל מנע מפעילי השלום הפלסטינים מהשטחים להגיע לכנס בתל אביב, אבל אראל סג"ל הגיע והתוצרת העיתונאית שהפיק היא מסמך שטנה בעל מאפיינים דר-שטרימריים עלובים, שכותרתו עלובי החיים (סופשבוע, 13.5.2011).

סגל מאפיין את משתתפי הטקס כיצורים נלעגים בעלי מאפיינים פיזיים דוחים, תיאורים המזכירים את הקריקטורות האנטישמיות הבזויות ביותר. כך למשל בחר סגל לפתוח את כתבתו: "אני עומד סמוך לתור בכניסה לרדינג 3, טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי של 'עמותת לוחמים לשלום', ונובחת עלי אישה לבנה יותר מהכלה של דרקולה. אני נותן לה 60 עם בוטוקס… שיערה צבוע אדום מכאיב ממש. אדום של פפריקה חריפה מרוח על שלפוחית מדממת".

אם לא די בזאת בוחר סגל להמשיך ולתאר את הנוכחים – רבים מהם ישראלים שאיבדו את יקיריהם במלחמות ישראל ובפעולות טרור – לא רק כעלובי מראה אלא אף כמדיפים ריח מבאיש ממש. כדבריו של סגל "איש נמוך מתקרב אלי, הוא מזדהה כדן יהב, פעיל שמאל… הוא מדבר קרוב מדי, צמוד מדי ואופף אותי בהבל פיו. אני מוצף בניחוח רקוב של יער טרופי גוסס". גם מי שמאמין באמונה שלמה בחופש הדיבור ובריבוי דעות יתקשה לעכל כתב שטנה כזה, שמתפרסם ככתבה עיתונאית מקצועית. ניתן לשער אילו תגובות היו מתעוררות בישראל או בקרב ארגונים יהודים בעולם אם סגנון דברים כזה היה מופיע בכתבה על יהודים בכלי תקשורת בחו"ל.

למען השקיפות, בשבוע שעבר כתבתי לעורך "מעריב" בעניין כתבתו של סג"ל, אך כמו שאומרים בשפת העיתונות – עד לשעת סגירת הגיליון לא הגיעה תגובה.

הכותב הוא מנכ"ל קשב – עמותה הסוקרת את תפקוד התקשורת הישראלית

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. מאור

    עיתונאים הם בני אדם. יש להם אג'נדה. ימין או שמאל. קפיטליסטית או סוציאליסטית. מיליטרליסטית או הומניסטית. יש כאלה צמחונים ואחרים קרניבורים. כאלה שאוהבים צבע כתום ואחרים מעדיפים ירוק. כאלה שהולכים לפסיכולוג וכאלה שעושים כושר. בקיצור נמרץ: אין חיה כזו עיתונאי אובייקטיבי. ואם הייתה, היא נכחדה.
    זה, אגב, קטע מהבלוג של מיה בנגל
    http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=40ecb18afb385d5f501a9ef268691483&id=692

    אז נשאלת השאלה האם לא ראוי שהציבור ידע באופן מפורש מהן עמדותיו של העיתונאי שכותב בעמודי החדשות או שאתם מעדיפים שהוא יסתתר מאחורי דיווח לכאורה אובייקטיבי? מצחיק, כי אם התשובה שנתתם על כך היא חיובית, אז אתם כנראה אנשים שמעדיפים לשקר. בעיקר לעצמם.

  2. טל

    התקווה האחרונה , הסיכוי האחרון של מעריב לכבוש שוב את לב ההמונים הוא להפוך לעיתון רודף סמולנים

  3. עמוס

    והוא די מזוהה עם צד מסויים לא? גם לו בדקת את נושאי הסיקור…?

    ובאמת זה נורא ואיום. מעריב בוחר באג'נדה ימנית. בושה וחרפה. איך הם לא רואים את הפקינג אור? בחייאת רבאק.

  4. איריס חפץ

    תודה לך, יזהר באר, על העובדות וההקשרים שהבאת כאן.
    חבל רק שהדוגמא שבחרת כדי להאיר את חומרת עבודתו הכאילו עיתונאית של סגל, היא מרדכי ואנונו.
    גם אתה נפלת למרבה הצער בפח שאתה מלין עליו: ככה נוצרים נאראטיבים משובשים. ואנונו הוא לא מרגל. מרגל עובד בשביל מדינת אויב, קלינברג למשל או אלי כהן בכיוון הפוך. ואנונו פעל בשבילנו ולא למען מדינה אחרת. מרגל מקבל כסף או שכר על עבודתו, ואנונו לא קיבל כלום, אלא 17 שנים בכלא, 11 מהן בבידוד ושלילת חירותו עד היום.
    ואנונו עשה את המעשה שלו כדי לתת לאנשים מידע שיכול להציל את חייהם של יהודים, מוסלמים וכל מי שאתרע מזלו לגור באיזור הכור בדימונה. סגל נותן מידע כדי להמשיך את הפריבילגיות של יהודים בירושלים, על חשבון המוסלמים והנוצרים שחיים בה. לואנונו אין אינטרס אישי בכור בדימונה ולסגל יש אינטרס אישי במזרח ירושלים כמו שהארת את עיננו.
    חבל שכדי "לחדד את האבסורד" בחרת באבסורד אחר.

  5. אורלי נוי

    לגבי הכתבה של סגל הצעיר על עיר-עמים, מדובר בחומרים שגורמים בעלי עניין מנסים לפמפם לתקשורת כבר הרבה זמן ללא הצלחה. לא מפתיע שבסופו של דבר מצאו כתב חצר, מתנחל מעיר-דוד, שעשה בשבילם את העבודה.

  6. הפתרון - להחרים - ברעכען כמו שאמר ז'בו

    על סגולותיהם של המסוגלים כתב יזהר באר. הם יוצרים גם "נרטיבים", מהסוג של "למען ישראל השלמה מותר לשקר" אמר יצחק שמיר – ראש הממשלה היחיד בעולם שפקד לרצוח מתווך או"ם – את השבדי פולקה ברנדוט שהציל רבבות יהודים מהצורר הנאצי.

  7. Spironucleus Hexamita

    הדרך להכות את "מעריב" זה לפגוע "בכיסו". לא לקנות את העיתון, לא לפרסם בו… בקיצור להחרים!
    MONEY MAKES THE RIGHT WING PROSPER. אמנם יש להם כסף משוד הנדל"ן הפלסטיני, אבל השטירמר היהודי הזה כבר נמצא בקשיים כלכליים. 

  8. עמית

    ובין החגי מטר-ים, לחגי סגל-ים, מהמטר-ים יש יותר. כולל במעריב. את השמות (בחלקם) כבר הזכירו בתגובות הקודמות.

    בקיצור, לא ברורה הטענה שלך. עיתונאים שהם פעילים פוליטים זה לא עניין חדש. למעשה, אני מתקשה לחשוב על עיתונאי שהוא לא כזה. זה לא מוריד מהצורך להתעמת עם הדיווחים של העיתונאים, ולשפוט אותם לפי מהותם. לא על פי השיוך הפוליטי שלהם, (לכולם יש כזה), ולא על פי "מי שפמפם להם את המידע" (שיהיה זה איסמעיל הנייה, אלא אם אפשר להוכיח שהם לא בדקו אותו בעצמם, אין כל ערך לניסיון לעשות דה-לגיטימציה לדיווח).

  9. גם הוא ב"סגל-ים"

    וזה מקובל ב"מעריב".

  10. מגיב מנוסה מהשמאל

    גם שם –במדור התגובות ב"עיתון לאנשים חושבים"– הדמוקרטיה אינה אלא קליפה ריקה. יש שם "הצהרה" שאוסרת תגובות גזעניות וכו וזו מופרת כל הזמן. אתן לכם דוגמאה על תגובות ששלחתי ו"צונזרו":
    ••• אתם שהאזנתם או קראתם בעיון את נאום אובמה, ודאי הבחנתם שיש "דמוקרטיות ערביות" שלא הוזכרו בנאום: שום "ממלכה" או אמירות לא הוזכרה: לא סעודיה, לא ירדן, לא מרוקו, לא בחריין – מהמלכים והאמירים לא דורש "הדמוקרט" אובמנה מאומה. כמו שלא דרש מבן עלי בטוניסיה ומהדיקטטור המצרי מובראכ.  ••• ארה"ב היא "מעצמה שמוכנה לצאת למלחמה של ממש בעבור רעיונות נשגבים" — כמו נפט — ולכן עוסקת ב"בניית אומה" בעיראק, ולאחרונה בסוריה כ"אמצעי חיוני ליציבות" שלטונה במזרח התיכון. לכן ארה"ב אינה יכולה להתכחש לדרישת הפלסטינים.
    ••• דיאלוג עם הטליבאן – כן, עם ה"אחים המוסלמים" במצרים – בודאי, שיהיו שותף לגיטימי לשלטון [פרו מערבי]. אבל כשישראל מבקשת — ארה"ב איננה מסכימה להכיר בממשלה הפלסטינית [שבה שותף גם החמאס]. OKAY אז זה יתנהל בלי תמיכת ארה"ב, שתבודד מיתר העולם בשל טפשותה.
    ••• ••• ••• מדוע אובמה מלקק ל-KKK ?
    @ אילו היה לאובמה חוט שידרה @ הוא לא היה נואם בפני אייפא"ק @
    לא ניתן ללכת לקנוסה ולשוב כמנצח. תארו לעצמכם מה היה קורה אם נשיא ארה"ב היה נואם בפני כינוס של בכירי הטליבן, או בפני ה-KLU KLUS KLAN שהעלו שחורים באש. הרי אז היה הממשל עולה באש, ותמרות עשן היו משחירות את "הבית הלבן". ויקיפדיה הציונית לא מספרת דבר וחצי דבר על KKK. באידיש תמצאו: "אנטיסעמיטישע און ראסישע ארגאניזאציע אין די פאראייניקטע שטאטן"-ארגון אנטישמי-גזעני בארה"ב — רק ש-AIPAC גרוע יותר – זה ארגון ציוני שמאגד את כל שונאי השלום הצודק, ובפני חברי AIPAC סרבני השלום הולך אובמה לנאום…

    כך זה בדמוקרטיה של עמוס שוקן, שהוא הרבה יותר דמוקרט מאובמה ונהנתניהו גם יחד… אז מה נלעיז על "מעריב" הפשיסטי.

  11. יונתן

    לא חסרים אנשי שמאל ושמאל קיצוני בתקשורת גם בתפקידי כתבים ועורכים.

  12. דניאל

    מי שתומך בא"י השלמה מממש את חזון הסמול הרדיקלי למדינת כל אזרחיה. הימין הקיצוני הוא בסופו של דבר הזרוע המבצעת.
    מי שמטריד את רבים מהכותבים כאן זה לא אראל סגל אלא בן דרור ימיני שחושף את הפנים האמיתיות של אלו שמתקראים ארגוני זכויות אדם, אבל בעצם משתמשים בכסות זו כדי לקדם אג'נדה אנטי ציונית פלשתינאית פאשיסטית.

  13. באבא

    שהמידע שהביא ארנון סגל הוא אחלה כתבה שחושפת את עיר עמים.

  14. ירדנה אלון

    הקוראים את רשימתו זו ,שמר באר היה ואולי עודנו מנכ"ל "בצלם"וכותב ב"הארץ".
    אין כל רע בדבר,אולם חבל שלא ציין את העובדה הזאת בתחילת רשימתו ככה סתם בשביל הגילוי הנאות.

    אז מצד אחד הוא מלין על סגל הצעיר על כך שכעיתונאי יש לו אג'נדה ימנית,ועל כן רשימתו והעובדות כפי שהביא אותן במעריב לוקים בחוסר אובייקטיביות.

    אז ככה מהשרוול אני שולפת מטאפורה על הגמל והדבשת.

    מעבר לכך שאין לך אדם יהיה זה עיתונאי,ויהיה זה סנדלר בקצה סימטה אלמונית שאין לו אג'נדה ואין לו דיעה ושאם רק תינתן לו ההזדמנות הוא ימנע מלהביע אותה.
    לכולנו יש סדר יום כלכלי,תרבותי,פוליטי.ואנחנו לא אובייקטיבים לגביו,מהסיבה הפשוטה,אנחנו לא רובוטים,רובוט שמתפעלים אותו מתפקד ללא רגשות וללא דעות,ואין לו אישיות,
    לבני אדם גם אם הם מאוד מהללים ומפארים את ה-"רציו"יש רגשות,ויש דעות ויש אישיות שאותה הם מביאים לעולם בתקווה מי יותר ומי פחות שדעותיהם ורגשותיהם יקבלו הכרה ותמיכה,ושיתייחסו אל האישיות שלהם ויקבלו אותה כמכלול.

    כל נסיון על כן לדרוש מאדם כלשהו ולא משנה מה סדר היום שלו ימין או שמאל להיות"אובייקטיבי"זה בעצם דרישה ממנו למחוק את האישיות שלו,מחיקת אישיות היא סוג של דיכוי ומצטערת אך דיכוי לא הולך אנגז'ה עם שמאל או לפחות עם הצהרת הכוונות של שמאל.

    ובאשר לרשימה של סגל במעריב
    נשאלת השאלה האם העובדות כפי שמציג אותן סגל הן נכונות ?ראשית לכל.
    אם הן נכונות,אז אלה הם חומרים שמהם יכול כל אדם לקחת ולהכין את התבשיל שהוא מעוניין לעשות מהחומרים האלה
    כלומר לפרש את העובדות על פי ראיית העולם הבלתי אובייקטיבית שלו,כלומר המאוד מאוד אישית ואינדבדואלית שלו.
    עשיתי שכונה ובררתי,מסתבר שאצלנו בשכונה נהוג לכנות זאת
    "חופש המחשבה" וזה עומד בניגוד מוחלט למה שנקרא "משטרת מחשבות"

  15. מתחזק למראית עין ולמראית התגובות

    של פלגים אינפנטיליים שהמושג לוגי לא נולד עמם.
    כאשר עיתונאי מטיף ליודונאציזם,כאשר האדם הפשיסט פוגע במעשיו ,התנהלותו ,מקום מושבו ,אורחות חייו באוכלוסייה אחרת,פגיעה פיסית ממשית ,קטלנית,הרי שיש למגרו.
    ברית הבריונים או מחתרת יהודית או תג גבעות הם ארגוני השמדה מטעם רבנים דת וממסד פשוניצי של מפלגות אל פאגניות והם שוטפים את דעת הקהל הלא מודע,המי אפסיים של הנקם והשנאה העיוורת חינם,בשמועות שווא בכדי לגבות את רצחנותם.
    מי שמגן על בריות אלו,המגבים את המגועל-דם יגעל,ג'ק המרטש הסדרתי טייטלבאום,רב המרצחין גולדשטיין בן רוחני שלכהנא אבי אבות כל בריתות הדם והקוקלוקסקלאן היהודיים,וכהנה וכהנה טובחים רוצחים ובני שופכי דמים להנאה סדיסטית-גזענית-אנטי מיעוטית ,
    יודואגוצנטרליסטית,אפרטהיידית המוחקת צלם אנוש מדמות המדינה ואזרחיה,הוא בעצמו רוצח שפל בן רוצח מלידה.
    כעת לצאת במקהלה "לרצוח את השמאלני"לא בתעתיק התהומות האנאלפאביתי שלכם.

  16. יניב

    העיתון הזה נוסד עם קום המדינה על-ידי רוויזיוניסטים פורשי ידיעות אחרונות. בשנים הראשונות היה העיתון כלי תעמולה גרידא בידי עסקני מפא"י, כאשר משה שרת, שר החוץ הראשון, היה עובר כל לילה על הכתבות וקובע את תוכניהן. לאחר מכן, עבר העיתון לידי עובד בן-עמי, ראש עיריית נתניה לשעבר, עבריין מושחת ואיש תנועת ארץ ישראל השלימה, אשר תרם רבות לימין ולהתנחלויות בישראל. לאורך השנים עבדו בעיתון עיתונאים אשר היו קרובים לאליטת הליכוד כגון אורי דן, מקרובו של אריק שרון, ואלי לנדאו, ראש עיריית הרצליה וממקורבי שרון ואולמרט. גם אביו של בן כספית, הפוץ הנפוח הזה שמשמש פרשן בעיתון כיום, היה איש ליכוד ומקורב לאנשי העיתון.יעקב נמרודי שרכש את העיתון היה גם כן איש של שרון ואולמרט.
    מי שמעוניין לקרוא עוד על תולדות העיתון הזה מוזמן לקרוא על כך בספר המצויין של שמשון ביכלר ויהונתן ניצן, רווחי מלחמה,דיבידנדים של שלום
    http://bnarchives.yorku.ca/5/
    עמודים 440-449

  17. עיתונאי לשעבר

    בכותרת "נתניהו: הנאום שאשא יעורר התעניינות בכל העולם" הבטיחו ברק רביד ונטשה מוזגוביה, מוושינגטון, ממש ניסים ונפלאות/ הם טענו ש"נתניהו מציג רעיונות ונוסחאות מדיניות חדשות ליציאה מהמבוי הסתום בסכסוך הישראל-פלסטיני". ומה ראינו? BULLSHIT רגיל נוסח ביובי. הדבר החדש היחיד היה שכל חברי בית הנבחרים – ולא רק אלה ש-AIPAC מימן, מחו כפיים כאילו ישוע עצמו הופיע בפניהם והבטיח גאולה לעולם. זה היה ממש מ ג ע י ל . היה קשה להאמין שנבחרי ארה"ב כה מטומטמים.
    ואשר לתגובות שנשלחו לאתר "הארץ" – הן פורסמולאחר האירוע, ושובצו כאילו שהיו שם מיד אחרי שנשלחו. הטריק הזה אינו חדש, ומקובל כפתרון גם על המחתרת של עורכי התגובות ב"הארץ".

  18. עיתונאי לשעבר

    זו הצעתי

  19. יזהר באר

    איריס, אני מקבל את עיקרי טענתך. ביקשתי מהעורכת להוסיף מרכאות למרגל האטום והדבר נעשה. תודה יזהר