מחתרת יהודית במעריב

שנים רבות, בעת שהיה "מעריב" עיתון מוביל, שכונה – כמה מביך לחשוב על כך היום – "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", בלטו ברשימת כותביו שמות כמו אפרים קישון, אדם ברוך, אורי אבנרי, אמנון אברמוביץ', משה נגבי, רון מיברג ורבים נוספים מאליטת בעלי העט בישראל. הסיבות לשקיעתו המקצועית והכלכלית הן רבות, אך עובדה היא שככל שמתחלפים המשקיעים מתרחבת שקיעתו. בשנים האחרונות (למעט הפוגה קצרה בימיהם של העורכים דורון גלעזר ורותי יובל) נראה שעורכי העיתון שמים את יהבם על הפלח הימני בדעת הקהל הישראלית, תוך זניחת המאמץ להציג התנהלות עיתונאית מקצועית. הרכב רשימת הכותבים של "מעריב" והתנהלות עורכיו כיום עשויה אף לעורר את השאלה מדוע הוא לא מתמזג עם "מקור ראשון" או עם ביטאון המתנחלים "נקודה".

הנה, חגי סגל למשל. סגל הוא כותב מוכשר. הוא כתב כמה ספרים, ביניהם "אחים יקרים", על קורות המחתרת היהודית, שבה היה חבר בשנות ה-80 ובגין הרשעתו בפגיעה בראשי הערים בשטחים נידון לחמש שנות מאסר. לאחר שחרורו הפך סגל לפובליציסט ולעיתונאי בולט. בין השאר שימש שדרן וראש מערכת החדשות בערוץ שבע, עורך "נקודה", ובעל טורי דעה בעיתונים מרכזיים, ביניהם "מעריב". לימים התמנה כמגיש התכנית "ראש בראש" בערוץ הכנסת.

היותו אסיר לשעבר, חבר במחתרת היהודית, לא פוסלת אותו מלפעול כעיתונאי. הטענה הזאת נכונה בשתי הסתייגויות עקרוניות: הצורך בשקיפות מלאה ומניעת ניגוד עניינים אפשרי בין תפקודו העיתונאי לבין היותו חגי סגל. כלומר, כל זמן שחגי סגל כותב מאמרי דעה, או משמש כסמן הימני של התכנית "ראש בראש" בערוץ הכנסת זה לגיטימי. אלא שקשה להאמין שעורך רציני היה מעלה על דעתו לשלוח את חגי סגל להכין כתבה עיתונאית חדשותית (להבדיל ממאמר דעה) לערוץ הכנסת או לאחד העיתונים המרכזיים המפרסמים את מאמרי הדעה שלו, על ראשי הערים בשטחים, למשל.

לא רק הוא, אלא גם ילדיו בחרו לימים בקריירה עיתונאית. בנו עמית סגל הוא עיתונאי בכיר בערוץ 2, ובנו האחר, ארנון סגל, כותב ברשת "מעריב" ובאתר nrg. ליתר דיוק, לארנון סגל יש עיסוקים נוספים הנעלמים מידיעתם של קוראי "מעריב" וכאן מתחילה הבעיה. סגל הבן הוא מתושבי עיר דוד, התנחלות שניטעה בלבה של סילואן הנושקת להר הבית – אחד האזורים הרגישים והנפיצים בעולם. סגל הוא גם משוחרי המקדש, וקורא לחידוש פרויקט המקדש על כל הכרוך בכך ("הר הבית בידינו. מותר כבר להעלות את האור, לא חייבים להישאר מחוסרי בית", הוא כותב באתר שוחרי המקדש "הר הבית שלנו"). אלא שב"מעריב" לא סבורים שיש צורך להפריד בין העבודה העיתונאית החדשותית לבין זהותו הפוליטית של הכותב. הנה מפרסמת רשת "מעריב" ב- 16.5.2011, כתבה חדשותית "כל האמת מאחורי עמותת השמאל עיר עמים", שהנושא שלה, לא להאמין, תחקיר על העמותה הציבורית שפועלת לחשיפת פעילותן של עמותות המתנחלים בירושלים המזרחית ובכלל זה ב"עיר דוד".

האופן שבו מוצגת הכתבה – לשון עיתונאית ניטראלית ומאופקת, לכאורה, בקשת תגובה מהגורמים הרלבנטיים, כמו משרד הביטחון ועמותת עיר עמים עצמה – יוצר מצג שווא של מקצועיות עיתונאית. אך די להתבונן בחומרי הבסיס שמהם בנויה הכתבה כדי לראות כמה בעייתי היה לתת דווקא לו לטפל בנושא הרגיש הזה. כך, למשל, מבסס סגל את "התחקיר" המלומד שלו על טענות שמעלה רונן שובל, יו"ר ארגון אם תרצו, עמותה ימנית שעושה את הונה הציבורי במאבק בעל אופי מקארתיסטי נגד ארגוני הקרן החדשה לישראל ונגד החופש האקדמי באוניברסיטאות. וכך, חמישית מהטקסט של סגל מבוססת על ציטוטים של שובל המנתח את הבעייתיות, לכאורה, בפעולותיה של עיר עמים עד שאי אפשר שלא לשאול, מי זה לכל הרוחות השובל הזה?

למה הדבר דומה? על מנת לחדד את האבסורד נדמיין החלטה של עורך בכלי תקשורת מרכזי בישראל לשלוח את "מרגל האטום" מרדכי ואנונו לבצע כתבת תחקיר על הסכנות הבטיחותיות של הכור האטומי בדימונה. השוואה מוגזמת? אולי. אבל אין ספק, עורכי "מעריב" הרחיקו לכת כשמצאו לנכון לפרסם "כתבת תחקיר" של פעיל פוליטי רדיקלי על נושא שיש לו בו עניין אישי ופוליטי ממדרגה ראשונה. בחירה כזאת מבטלת את האפשרות כי מהדבר הזה ייווצר משהו קרוב לכתבה עיתונאית מקצועית. אבל "מעריב" הלך צעד נוסף – הוא לא מסר לקוראיו את המידע הבסיסי על הכותב, זהותו, פעילותו ומקום מגוריו שכה רלבנטיים לנושא הכתבה.

העדר שקיפות כזה יוצר בעיה של ממש: הנה, מי שיכנס לערך "עיר עמים" בוויקיפדיה היום כבר ימצא את "כתבת התחקיר" של סגל כחלק מהותי מהסיפור של העמותה. הנה, גם כך יוצרים נרטיבים בעולם החדש שבו כל המידע נגיש, לכאורה, וכל כך קל להשגה ולעיבוד מניפולטיבי.

אולי הדברים נשמעים כהיטפלות קטנונית שאיננה מצדיקה להרחיב את הדיבור בנושא, אבל נראה שהשקיעה המקצועית של "מעריב" הפכה לאחרונה לקו מערכתי של ממש. יש לעיתון עוד עיתונאי שממלא את משבצת הרדיקל הימני (ואלה מתרבים ביחס ישיר להתדרדרות מעמדו הכלכלי והמקצועי של העיתון), אראל סג"ל שמו. סג"ל הוא בעל טור דעה ותיק במוסף סופשבוע של "מעריב". ב-2008 הורידו עורכי "מעריב" דאז, דורון גלעזר ורותי יובל, את טורו של סגל בטענות מקצועיות, דבר שהוליד עצומה של אנשי ימין שטענו כי מדובר באקט פוליטי של סתימת פיות. עורכי "מעריב" עצמם נאלצו לפרוש בהמשך וסג"ל חזר לעיתון בחסות העורך החדש. מאז הוא הספיק לכתוב, עם ארז תדמור, את "נכבה-חרטא" – עוד מניפסט מתלהם של אם תרצו שמביא את גרסת הימין הרדיקלי להיסטוריה של 1948. לא במקרה זוכה אם תרצו לאכסניה נוחה ב"מעריב"; אחרי הכל, "מעריב" היה כלי התקשורת המרכזי היחיד שהתייחס ברצינות לקמפיין הקונספירציה שלהם נגד הקרן החדשה לישראל.

בשבוע שעבר נשלח סג"ל על ידי "מעריב" לסקר תחום חביב על פעילי ימין ותיקים – פעילות של ארגון שלום ישראלי. אם ארנון סגל בחר להתנפל על עיר עמים, אראל סג"ל בחר, בשליחות עורכיו, לטפל בעמותת לוחמים לשלום, ארגון המאגד פעילים ישראלים ופלסטינים שמאסו באלימות ומקיימים דיאלוג של פיוס. ביום הזיכרון האחרון, כמו בכל שנה, קיימו "לוחמים לשלום" ערב זיכרון אלטרנטיבי בשיתוף פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני. צה"ל מנע מפעילי השלום הפלסטינים מהשטחים להגיע לכנס בתל אביב, אבל אראל סג"ל הגיע והתוצרת העיתונאית שהפיק היא מסמך שטנה בעל מאפיינים דר-שטרימריים עלובים, שכותרתו עלובי החיים (סופשבוע, 13.5.2011).

סגל מאפיין את משתתפי הטקס כיצורים נלעגים בעלי מאפיינים פיזיים דוחים, תיאורים המזכירים את הקריקטורות האנטישמיות הבזויות ביותר. כך למשל בחר סגל לפתוח את כתבתו: "אני עומד סמוך לתור בכניסה לרדינג 3, טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי של 'עמותת לוחמים לשלום', ונובחת עלי אישה לבנה יותר מהכלה של דרקולה. אני נותן לה 60 עם בוטוקס… שיערה צבוע אדום מכאיב ממש. אדום של פפריקה חריפה מרוח על שלפוחית מדממת".

אם לא די בזאת בוחר סגל להמשיך ולתאר את הנוכחים – רבים מהם ישראלים שאיבדו את יקיריהם במלחמות ישראל ובפעולות טרור – לא רק כעלובי מראה אלא אף כמדיפים ריח מבאיש ממש. כדבריו של סגל "איש נמוך מתקרב אלי, הוא מזדהה כדן יהב, פעיל שמאל… הוא מדבר קרוב מדי, צמוד מדי ואופף אותי בהבל פיו. אני מוצף בניחוח רקוב של יער טרופי גוסס". גם מי שמאמין באמונה שלמה בחופש הדיבור ובריבוי דעות יתקשה לעכל כתב שטנה כזה, שמתפרסם ככתבה עיתונאית מקצועית. ניתן לשער אילו תגובות היו מתעוררות בישראל או בקרב ארגונים יהודים בעולם אם סגנון דברים כזה היה מופיע בכתבה על יהודים בכלי תקשורת בחו"ל.

למען השקיפות, בשבוע שעבר כתבתי לעורך "מעריב" בעניין כתבתו של סג"ל, אך כמו שאומרים בשפת העיתונות – עד לשעת סגירת הגיליון לא הגיעה תגובה.

הכותב הוא מנכ"ל קשב – עמותה הסוקרת את תפקוד התקשורת הישראלית