תחריר של יום חולין

מורי ורבי אהרון כהן (ז"ל), מי שהכניס אותי לעולם המאתגר של לימודי המזרח התיכון, אמר לי באחת משיחותינו: "אין זה נכון שכל התחלה קשה; יותר מדויק לומר שכל המשך קשה". זהו בדיוק עניינו של המאמר הנוכחי, המבקש לבחון את ההתפתחויות במצרים המהפכנית ביום שאחרי. הסערה הגדולה, הספונטנית, של "מהפכת כיכר אל-תחריר" כבר מאחורינו, ומצרים ניצבת אל מול האתגר של ימי החולין. אלה הם בוודאי ימים פחות מלהיבים, פחות מעוררי השראה, אך הם-הם מבחנה האמיתי של המהפכה.

כולנו עקבנו בהשתאות אחר המהפכה במצרים, שזכתה גם לכינויים "מהפכת 25 בינואר", "מהפכת הצעירים", "מהפכת הלוטוס", ועוד. יש שייחסו אותה לפייסבוק, לטוויטר ולשאר הרשתות החברתיות. אך על אף שאין להתכחש לכוחן האדיר של רשתות אלו בהעברת מסרים, בגיוס המפגינים ובעיצוב אופיין של ההפגנות – היו אלה, בסופו של דבר, רק אמצעים. מאחורי הפרץ המהפכני הזה היו מצוקה ותחושת מחנק אמיתיות, והיה הכרח לפרוץ אותן.

יש במהפכה הזאת קסם רב ותחושת קתארזיס. הלב יוצא אל הצעירים והצעירות המשליכים נפשם מנגד, ונושאים עיניהם אל עתיד שונה דרמטית מכל מה שהיה עד כה: עתיד של דמוקרטיה, שקיפות וטוהר מידות, שיעניק השראה לא רק למצרים ולעולם הערבי, אלא לעולם כולו.

המכאניזם של המהפכה

האני שוכראללה, העורך הראשי של אתר אל–אהראם ודובר מהפכני רהוט בזכות עצמו, פירסם באתרו למחרת התפטרותו של הנשיא מובארק מניפסט שכותרתו מדברת בעד עצמה: Good Morning Revolution!. המסמך הציג עשר "מצוות עשה ואל תעשה" של המהפכה, ביניהן: ביטול תקנות שעת החירום הנוהגות במצרים זה 30 שנה, מיום עלייתו של מובארק לכס הנשיאות; שחרור אסירים פוליטיים; עיצוב חוקה זמנית חדשה ומגילת זכויות האזרח (ולאו דווקא תיקון מספר סעיפים בחוקה הקיימת, כפי שהמליצה ועדת משפטנים שהוקמה בהוראת המועצה העליונה של הכוחות המזוינים), ועוד כהנה וכהנה. היה זה אחד הביטויים הצלולים לתקווה שמצרים של המהפכה אכן עומדת בפתחו של עידן חדש.

אבל למהפכות יש בדרך כלל מכאניזמים משלהן. באופן טבעי מתעוררים יצרים, תחושות נקם ושילם ורצון להיפרע מאלה שהרעו לעם ועשו לביתם. מן הכיכרות עולה דרישה לטיהור המערכת כולה, מן המסד ועד לטפחות (כפראפרזה על משפט מוכר משירו הנפלא של יהודה עמיחי, "שיר ליל שבת", הייתי מגדיר זאת כ"מהפכה שאף פעם לא די לה").

המפגינים בכיכרות שואפים להיות מקור הסמכות שיכוון את מקבלי ההחלטות, קרי את המועצה העליונה של הכוחות המזוינים: מי יהיה ראש הממשלה (ואכן, הביאו להתפטרותו של ראש הממשלה אחמד שפיק, מינויו האחרון של הנשיא מובארק טרם פרישתו, ולמינויו של ד"ר עיסאם שרף, שירד אל המפגינים בכיכר והצהיר חגיגית כי מהם הוא שואב את הלגיטימציה לשלטונו); מי יהיו שריו; מי יהיו מושלי המחוזות; מי יהיו נשיאי האוניברסיטאות, מי יהיו עורכי העיתונים הגדולים, ועוד ועוד.

גולת הכותרת של השאיפה להיות מקור הסמכות היא חקירתו (בקרוב משפטו?) של הנשיא המודח מובארק. לכאורה מתרחש לנגד עינינו צדק פואטי: מיושם העיקרון ש"כולם שווים לפני החוק, ודין הנשיא כדין פשוטי העם". אבל גובר החשש שמא יסלימו הדברים לכדי סחרחרת יעקובינית של עריפת ראשים, שאין לדעת היכן תיעצר.

יש יופי וריגוש ב"הפגנות המיליונים" המתקיימות בכיכר מדי שישי, שכל אחת מהן מוקדשת למטרה נעלה אחרת: ימי זעם וימי תקווה, ימי אחדות לאומית בין-דתית, ימי קריאה למימוש מטרות המהפכה במלואן, ימי סולידריות עם פלסטין ושאר ימי אזכור, הזדהות ומחאה. אבל ככל שהפגנות יום שישי נמשכות הן הופכות למעין ריטואל, ובקרב צעירי המהפכה גובר החשש מפני "גורמים מסוימים" הזוממים "לחטוף את המהפכה", וגורמים אפלים אחרים החשודים כמתכנני "מהפכת נגד". אני נזכר במאמרים נזעמים במיוחד של הסופר עלאא אל–אסוואני, מחבר הרומן רב המכר "בית יעקוביאן", המתריע שוב ושוב מפני הקונספירציה הנרקמת נגד המהפכה ומוחה על קולת העונשים המושתים על נהנתני המשטר הקודם.

השלכות כלכליות דרסטיות

ובינתיים יש מדינה לנהל, והמדינה ניצבת אל מול בעיות כבדות משקל. למשל:

– האם "המועצה העליונה של הכוחות המזוינים" היא חונטה של גנרלים המובילה את הרפובליקה לרודנות צבאית, או שהיא בשר מבשרו של העם ומוליכה אותו בהדרגה, ובכפיפות ללוח זמנים, אל הדמוקרטיה המיוחלת?

– מה לעשות נוכח התערערות הסדר הציבורי, קריסת המשטרה, שוטטות עבריינים ברחובות הערים, שביתות והפגנות אלימות בנוסח "שורפים את המועדון" והתעצמות העימותים הבין-דתיים (בעצם, התפרעויות של קנאים מוסלמים כנגד מתפללים קופטיים, לרבות פיגועים בכנסיות, שגבו מחיר כבד בהרוגים ובפצועים)?

אמר לי פעם הבישוף הנצרתי ריאח אבו אל–עסל, ראש הכנסייה האנגליקנית בישראל ובפלסטין, כי "דילמה" פירושה "הצורך לבחור בין שתי אפשרויות מחורבנות". הנה כמה מן הדילמות שצעירי המהפכה מתמודדים אתן כיום:

– האם יש לשאוף ליצירת חוקה חדשה מן היסוד, או שמא יש להסתפק בשלב הנוכחי בתיקון כמה סעיפים בחוקה הקיימת ומכאן ואילך להתקדם לבחירות דמוקרטיות לנשיאות ולמועצת העם? המהפכנים חוששים שתיקונים חוקתיים חלקיים יותירו על כנם חלק מכשלי המשטר הקודם, אך יודעים גם כי עיצוב חוקה חדשה מן היסוד ידרוש זמן רב, מה שיאריך את שלטונה של המועצה העליונה של הכוחות המזוינים אל מעבר לתקופת ששת החודשים, אשר בסיומם התחייבה להעביר את השלטון למוסדות אזרחיים נבחרים. מכל מקום, השאלה הועמדה למשאל עם, שנערך בתנאי דמוקרטיה ושקיפות, והתוצאה – רוב של 77% למצדדי התיקונים החלקיים, למורת רוחם של צעירי המהפכה.

– מה יעלה בגורלו של סעיף 2 בחוקה הקיימת מימי הנשיא סאדאת, לפיו "השריעה האסלאמית היא מקור החקיקה הראשי של הרפובליקה"? האם יש לפעול לביטולו של סעיף זה, או שמא הביטול דווקא יגביר את המתחים הבין-דתיים, כפי שהתריע לאחרונה השייח' אחמד אל–טייב, המופתי הגדול של אל-אזהר?

– האם יש לשאוף להקדמת הבחירות לנשיאות ולמועצת העם או לדחייתן, כאשר ברור כי הקדמתן תשחק לידי האחים המוסלמים מזה, ושרידי מפלגת השלטון הקודמת מזה, ותתפוס את המהפכנים הצעירים ואת תומכיה הסוציאל-ליברליים של "המדינה האזרחית" בלתי מאורגנים ובלתי מוכנים, ואילו דחייתן עלולה להשאיר את השלטון הצבאי על כנו לפרק זמן נוסף, ואולי לסכל את חזון "המדינה האזרחית" מעיקרו.

ויש כמובן לכאוס המהפכני גם השלכות כלכליות דרסטיות: צניחת הצמיחה הכלכלית, גידול בגרעון התקציבי, דלדול יתרות מטבע החוץ, גידול החוב החיצוני, ושאר רעות חולות. אגב, הכלכלנית לילא תכלא המליצה במאמר חריף ב"אלמצרי אל-יום" לשנות את סיסמת המהפכה מ"העם רוצה את הפלת המשטר" ("אלשעב יוריד אסקאט אלנט'אם") ל"העם רוצה גידול בייצור" ("אלשעב יוריד זיאדת אלאנתאג' ").

המניפסט ההומניסטי ו"תקרות מונמכות"

להלן כמה כותרות ממאמריהם של אינטלקטואלים מצריים, המתריעים על חוסר תפקודה של המדינה: ד"ר עבד אלמנעם סעיד, הוגה דעות ליברלי מובהק ועד לאחרונה יו"ר מועצת המנהלים של אל-אהראם: "זו אינה מצרים שהיכרנו"; הסופר עלי סאלם, אחד התומכים העקביים בהעמקת השלום עם ישראל, ולוחם ללא חת למען זכויות האזרח: "כן למהפכה – לא לביטול המדינה!". ובמאמר אחר: "הניתוח הצליח, האשפוז – לא משהו…". ד"ר רפעת אל–סעיד, יו"ר מפלגת השמאל המצרית ("אל-תגמוע") פירסם בהבלטה בעיתון מפלגתו שלושה מכתבים גלויים אל ראשי המועצה הצבאית העליונה. כותרתו של אחד מהם: "רוצים מולדת (קרי, מדינה) ולא ג'ונגל". בגוף המכתב הוא קובל, ברמיזה לאליטיזם האינטלקטואלי של כמה ממנהיגי מהפכת הצעירים: "יש כאלה שהפגינו למען דמוקרטיה, ויש כאלה שהפגינו למען פת לחם לילדיהם". ובהתייחסו לחוק המפלגות החדש, הפותח את החסמים בדרך לרישום מפלגות, אך מציב חסמים אדמיניסטרטיביים חדשים, חמורים מאלה שהציב החוק בעידן מובארק: "צעד אחד קדימה, עשרה צעדים לאחור" (פרפראזה על מאמר ידוע של לנין: "צעד אחד קדימה, שני צעדים לאחור").

החזון המהפכני הוא אכן חזון נשגב. בימים אלה הגיע אלי ואל רבים אחרים מניפסט מעורר השראה מאת מחמוד סאלם, אחד ממנהיגי מהפכת הצעירים, המשרטט מתווה למצרים חדשה. זהו מסמך הומניסטי מאין כמותו, מסמך הנוהג כבוד בכל אדם שנברא בצלם, וקורא לסובלנות בין דתית, בהזכירו בין השאר גם את רדיפת היהודים וההסתה המפורשת וה"מכובסת" נגדם. הוא מציב, בשמו ובשם חבריו, רשימת תביעות דמוקרטיות והומניסטיות לעילא, וחבריו מתחייבים לשוב ולהפגין בכיכרות מדי יום שישי, עד אשר תתמלאנה כל דרישות המהפכה.

מה הסיכוי שאכן כך יקרה? ד"ר רפעת אל–סעיד, המנהיג המרקסיסטי, כתב בעבר בכמה מכתביו וברבים ממאמריו שיש לשאוף תמיד אל המושלם, אך יש גם להכיר בסיטואציות המורכבות ובמגבלות המציאות ולהיות מוכנים למה שכינה "תקרות מונמכות" ("אסקף מונח'פדה"). נוסחה זו לא הקנתה לו אהדה רבה בקרב ותיקי מפלגתו וצעיריה, ורבים ממהפכני הכיכרות ידחו אותה בוודאי על הסף, אבל נראה שזהו המצב לאשורו. הפתיחה הדמוקרטית שהצליחו המהפכנים הצעירים להבקיע אליה (הישג לא מבוטל בזכות עצמו) קרעה באחת את צעיפי הכזבים והזיופים וחשפה, יותר מאי פעם בעבר, את המורכבויות והמגבלות של המציאות המצרית.

מציאות זו תגזור, מן הסתם, על החולמים הצעירים להסתפק בשלב הנתון בהישגים חלקיים וב"תקרות מונמכות", כאלו שעדיין ניתן לחיות איתן ותחתיהן ולטפח בו זמנית את חלום השלב הבא.