כובשות ונכבשות (ב')

הפרויקט "לא מצייתות" סחף נשים ישראליות ופלסטיניות רבות, שהגשימו את הציווי של הנרי דויד ת'ורו: הגיעה העת שאנשים הגונים יתמרדו ויחוללו מהפכה – עד חוף הים. חלק שני ברטרוספקטיבה היא/סטורית של מאבק פמיניסטי בכיבוש
איבון דויטש

לקריאת חלקו הראשון של המאמר

יצאנו לטיול. תריסר נשים יהודיות-ישראליות עם תריסר נשים, תינוקות ושלושה ילדים פלסטינים מהגדה המערבית. נסענו לשפלה וסיירנו יחד בתל אביב וביפו. אכלנו במסעדה, טבלנו בים ובילינו בנעימים על חופו. חזרנו דרך ירושלים והשקפנו מרחוק על העיר העתיקה. רוב האורחות הפלסטיניות שלנו לא ראו את הים מאודן, רובן לא זכו להתפלל במקומות הקדושים להן וצפו בהם ממרומי הר הצופים בעיניים כלות. לאף אחת לא היה אישור כניסה.

עברנו את המחסומים במכוניותינו הפרטיות והפרנו ביודעין את חוק הכניסה לישראל. הסתכנו יחד, הן ואנחנו, בדעה צלולה. כך נפלה בחלקנו, הישראליות, זכות לחוות במדינתנו, החיה על חרבה, את אחד הימים היפים והמרגשים בחיינו; להכיר נשים פלסטיניות אמיצות, אוהבות חיים ושמחת חיים, לבלות עמן ולהיות עמן יחד בנות חורין, ולו ליום אחד.

איננו מכירות בחוקיותו של חוק הכניסה לישראל, המתיר לכל הישראלים והיהודים לנוע בחופשיות ברוב חבלי הארץ שבין הים התיכון לבין הירדן, אך שולל זכות זו מהפלסטינים. לא "מחבלות" הסענו עימנו, כי אם בנות אדם. השלטונות מפרידים בינינו וביניהן בגדרות ובמחסומים, בחוקים ובתקנות. לא כדי לשמור על ביטחוננו, אלא כדי להנציח את העוינות ואת השליטה באדמות שנגזלו מבעליהן בדרך לא-חוקית, בניגוד לאמנות הבינלאומיות ובניגוד לערכים האוניברסאליים של זכויות אדם, הצדק וההומניזם.

אנחנו קוראות לאזרחי ישראל להקשיב לדבריו של הנרי דויד ת'ורו, האמריקאי בן המאה ה-19 שבמאמרו המפורסם "איציות אזרחי" כתב: "כאשר שישית מאוכלוסייתה של אומה שקיבלה עליה להיות מקלט של חירות הם עבדים, וארץ שלמה נשלטת וכבושה שלא בצדק בידי צבא זר וכפופה לממשל צבאי, אני חושב שהגיעה השעה שאנשים הגונים יתמרדו ויחוללו מהפכה. החובה הזאת נהיית דחופה אף יותר בשל העובדה שהארץ הכבושה הזאת איננה ארצנו. אבל שלנו הוא הצבא הפולש".

פלסטיניות וישראליות על חוף הים בפעולה של "לא מצייתות", השנה. כמה שעות גנובות של חופש

חוצות מחסומים

מאמרה של אילנה המרמן על פעילות אי-הציות שלה בהבריחה שלוש צעירות פלסטיניות ליום כיף ביפו ותל אביב, זכה לתהודה רבה. מעל 700 א/נשים חתמו על עצומת תמיכה, ומיד התארגנה קבוצה של 12 נשים לארגון טיול נוסף. המודעה שפירסמו לאחר מסען המשותף הביא להצטרפות נשים נוספות ולהקמת לא מצייתות – קבוצת נשים ישראליות ופלסטיניות ליצירת פעילויות של אי-ציות אזרחי (הגם שאי-ציות לכשעצמו אמור להיות גם נחלת הגברים). הדעות שלנו באשר לפתרון הקונפליקט שונות, כך שהקמת קבוצת נשים לא התבססה על אידיאולוגיה פמיניסטית משותפת.

הצטרפותי למסע השני זימנה לי התנסויות חדשות. בביקורי הראשון בכפר הפלסטיני אליו הגענו פגשתי שלוש צעירות שישבו, עטויות חיג'אב ולבושות בג'ילבאב, בציפייה מתוחה, שפת גופן מופנמת. שעות ספורות לאחר מכן התבוננתי בהן בעת ריקודן המשוחרר בים שלחופי יפו, כשהן לבושות בחולצות צבעוניות, מכנסי ג'ינס, מטפחות צבעוניות קושרות את שערן הארוך המתבדר ברוח. הטרנספורמציה שנשים צעירות אלו עברו בכמה שעות גנובות של חופש, העלתה דמעות בעיניי. עצב ושמחה התערבבו ברגע ייחודי זה של קדושה.

בטיול אחר לגן החיות התנ"כי בירושלים, הילדים התרגשו למראה החיות הרבות שעד כה ראו אך ורק בטלוויזיה וביחד קראנו בשמותיהם העבריים והערביים. ארוחת הצהריים בגינה פרטית של אחת המשתתפות היהודיות מירושלים איפשרה לנו ליהנות ביחד מן השלווה והאוכל, כמו גם להתחיל בשיחה על המשמעויות האישיות היומיומיות של חיים תחת כיבוש.

בעבר, פעילות מתואמת תוכננה עם נשים פלסטיניות עירוניות, משכילות, מן המעמד הבינוני, איתן דיברנו באנגלית. עם הפעילות הפלסטיניות מישראל – למרות המודעות לשפה כמשקפת את יחסי הכוח בינינו – יש לנו אפשרות לדבר עברית. חוסר ידיעת השפה הערבית מהווה הפעם מכשול רציני בבניית היחסים עם הנשים הפלסטיניות מן הכפרים. בנוסף לכובד האחריות עקב השתייכותי לחברה הכובשת, אי ידיעת השפה הערבית גורמת לי לעתים מבוכה ואף ביישנות בפגישותיי עם הנשים. לשמחתי, חלק מן הנשים בלא מצייתות דוברות ערבית, חלקנו עדיין נאבקות ללמוד וכולנו מבינות את חשיבות הדבר לגבי חיינו במרחב ערבי במזרח התיכון.

במהלך פגישותינו עם הנשים לתכנון המסעות ולדיון על הסיכונים השונים שנשים ישראליות ופלסטיניות לוקחות על עצמן, מתחילה אט-אט להתגלות מסכת חייהן של נשים כפריות תחת הכיבוש. הן משתפות אותנו במשמעות מאבקן הכלכלי, המחסור בשירותי בריאות ונבכי הביורוקרטיה הישראלית בהשגת אישורי מעבר לישראל לצרכים בסיסיים.

מחד נשות מקצוע, עירוניות, משכילות מהמעמד בינוני, בעלות השקפות פוליטיות שונות, המאוחדות בבחירתן לאי-ציות אזרחי, ומאידך נשים פלסטיניות כפריות, החסרות זכויות אישיות, חברתיות ופוליטיות והמתמודדות עם עוני עקב אבטלת בני הזוג שלהן, במיעוט הזדמנויות ללימוד ולעבודה, אלימות ודיכוי. הגם שהן מתמודדות עם מציאות כואבת ומתסכלת ולא פעם חסרת תקווה, הן מביעות נחישות במאבקן לשפר את האפשרויות העומדות בפניהן ולמצוא דרכי התמודדות יצירתיות עם המכשולים בחייהן.

מודעה של "לא מצייתות". יחסים מורכבים בין הצדדים

הנשים הפלסטיניות מביעות הסכמה לקחת על עצמן סיכונים במאווייהן לצאת, לו ליום אחד, מן הגטו הכפוי עליהן על ידי ישראל. עם זאת, הן רואות באי-ציות אזרחי תפקיד פוליטי של הנשים הישראליות. באחת השיחות אמרה להן משתתפת ישראלית שאין היא מסכימה עם דעתן. בדווחה על כך במפגש הקבוצתי בתל אביב, אמרה: "אמרתי לה שאיני מסכימה איתה ושתנועת אי הציות צריכה להיות ישראלית-פלסטינית. בסופו של דבר, היא הסכימה אתי". האם הפלסטינית אכן הסכימה איתה? או שמא ויתרה על דעתה האותנטית, המבוססת על ניסיון חייה תחת הכיבוש? האם היה זה דיאלוג בו הישראלית האזינה בתשומת לב לדבריה של הפלסטינית? או אולי היתה זו אי-הסכמה בין פעילה נגד הכיבוש, משכילה, בעלת פריבילגיות, כנמנית על החברה הכובשת, לבין פעילה פלסטינית מן הכפר, אשר למרות עוצמותיה בהתמודדות עם היום-יום ודעותיה הפוליטיות, היא גם בעלת ניסיון לוותר על עמדותיה בפני "בעלי סמכות" (ורובינו התנסינו בוויתור מסוג זה).

כמובן, שאין לדעת מהי הדינאמיקה האמיתית אשר התרחשה בין שתי הנשים. עם זאת, במידה ואכן ויתרה האשה הפלסטינית על דעתה האותנטית, הרי שיש כאן משום שחזור יחסי כוח בין כובשות לבין נכבשות ובמקום להתעצם מן העובדה שדעתה נשמעת ונלקחת בחשבון, עלולה להיווצר כאן החלשה או דיכוי סמוי, שאיננו מעוניינות לשחזר ביחסינו המורכבים.

אי-ציות עם הכיבוש נחווה אחרת בקרב נשים מן החברה הכובשת ובקרב נשים מן החברה הנכבשת. לעתים מזומנות, נשים פלסטיניות חייבות לנקוט באי-ציות לצורך הישרדותן והישרדות משפחותיהן. למשל, דרך הקשרים החדשים ההולכים ומתפתחים עם נשים ממקומות שונים בגדה המערבית, פגשנו גם קבוצת נשים שביקשו לחצות אתנו את המחסומים באופן "בלתי חוקי" כדי לבקר בכפרי המוצא שלהן, שנהרסו ב-1948. בהיותן מודעות לכאב שביקור זה עשוי ליצור, הן רצו להמשיך משם לחופי יפו, כדי לגעת בגלים הכחולים, לטבול במים ולנשום לקרבן את האופק.

בשיחותינו אמרו: מכיוון שבני הזוג שלנו מובטלים, אנו נאלצות לחמוק לתוך ישראל כדי לנקות בתים של יהודים. אנו נדרשות לצאת לדרך באמצע הלילה, לטפס על הרים ולרדת בוואדיות, עוד לפני הזריחה, כדי שהחיילים לא יבחינו בנו. אנו ראויות להיכנס לישראל, איתכן, במסע משותף, החוצה את המחסומים, כדי פעם אחת להזין את נשמותינו. שבוע לפני המסע המתוכנן, הן עברו טראומה ומצאו עצמן נאלצות להתחבא מפני חיילים שרדפו אחריהן בלוויית כלבים על מנת לסכל את כניסתן לישראל.

כמובן, שהטיול המשותף שלנו התבטל.

פירוק ושיקום הקשורים באופן הדוק

רוב חברות לא מצייתות, בהיותן נשים עסוקות בעבודה, משפחה ופעילות בארגונים נוספים, מעוניינות להתמקד כקבוצה אך ורק באי-ציות אזרחי. בחיפושן הנואש למצוא דרך להשפיע על המציאות, כולן מסכימות שלאחר 44 שנות כיבוש והמצב הפוליטי המדרדר, הגיע הזמן ליצור מרי אזרחי בקרב מתנגדי הכיבוש ולהסכים לשלם מחיר על התנגדותנו זו. במקביל, הנשים הפלסטיניות הציעו לקיים בנוסף פעילויות משותפות מגוונות, החל בפעילות פוליטית המתנגדת לכיבוש כמו גם פרויקטים להעצמה כלכלית, לימודים, חילופי ידע והעצמה בכלל – בהתאם להגדרתן את צורכיהן כנשים.

הצעתן זו פותחת אפשרויות חדשות של פעילות מתואמת בהיא/סטוריה של שתי תנועות הנשים. בעצם, הן מציעות שפעולות מתואמות יכללו פעולות של אי-ציות, פעולות התנגדות לכיבוש ופרויקטים פמיניסטיים בני-קיימא. בחפשן פתרונות קונקרטיים לצרכי משפחותיהן וליצירת אמצעי מחיה, הן תופסות את הנשים הישראליות, המתנגדות לכיבוש, מקור אפשרי של תמיכה בפרויקטים שהן רוצות ליזום.

זוהי הזדמנות לפעילות מתואמת שהולכת מעבר לנורמליזציה, מכיוון שהיא מתקיימת במסגרת פוליטית של אי-ציות עם הכיבוש. הקישור בין פעולת מחאה לבין פעולה הבונה אפשרויות חדשות ואלטרנטיבה למציאות, עולה בקנה אחד עם התפיסה של קרול קוהן על תפקיד של פמיניסטיות בעולמנו:

אני מאמינה שלפמיניסטיות ולאלו ששואפים לעולם צודק יותר ולעולם של שלום יש שני תפקידים: פרויקט של פירוק (דקונסטרוקטיבי) ופרויקט של שיקום (רקונסטרוקטיבי) הקשורים זה בזה באופן הדוק.

תפקידינו בפרויקט הפירוק דורש מאתנו תשומת לב ופירוק של שיח טכנוסטרטגי. הקול הדומיננטי של גבריות צבאית וכביכול רציונליות המוצאת מהקשרה הנו כה רם בתרבות שלנו, שלקולות אחרים יהיה קשה להישמע, עד שהקול המיליטריסטי יאבד את כוחו בהגדרה של מה אנחנו שומעים ואיך אנחנו רואים את העולם – עד שקול זה יהפוך ללא לגיטימי.

התפקיד השיקומי שלנו כרוך ביצירת חזונות אלטרנטיביים משכנעים של עתיד אפשרי. זהו תפקיד הכרוך בפיתוח תפיסות אלטרנטיביות של רציונליות, תפקיד של יצירת קולות בעלי עושר ודמיון – קולות מגוונים שהשיח ביניהם הוא אשר ימציא עתיד זה.

(Carol Cohn, Sex and Death in the Rational World of Defense Intellectuals)

הפעם לא מדובר בעבודה מתואמת אשר נכפית מגורם בינלאומי זה או אחר, גם לא בפרויקט של "דו קיום" המתעלם מן המציאות הפוליטית בחפשו ליצור שותפויות שמעבר לפוליטיקה. זוהי הצעה של נשים פלסטיניות כפריות בגדה המערבית לנשים לא מצייתות. הנשים הפלסטיניות יצרו כאן הזדמנות חדשה, בשלבן פרספקטיבות פמיניסטיות אשר צמחו מתוך צרכי היום-יום בפעילותן נגד הכיבוש. מה אתגר זה דורש מאיתנו? האם נשכיל ליצור שלב חדש ביחסי כובשות-נכבשות?

אחת ההצעות של הנשים הפלסטיניות הייתה לקיים כנס משותף. בדיונים שקיימנו ביחד הגענו להסכמה לקיים כנס על אי-ציות עם הכיבוש, לכבוד 100 שנה ליום האשה הבינלאומי. הכנס אורגן בשותפות של לא מצייתות יחד עם הוועדה העממית של הנשים הפלסטיניות ובתמיכת המרכז לחופש וצדק ופרויקט הסולידריות הפלסטיני, שניהם בבית אומר.

וכך במרץ 2011, עוד לפני כנס השמאל שהתקיים בחברון במאי, התכנסנו בבית אומר כ-250 נשים ישראליות ופלסטיניות, כמעט באחוזים שווים – כשלעצמו דבר נדיר במחוזותינו. לרוב הנשים מכפרי הסביבה היתה זו הפעם הראשונה בה לקחו חלק בכנס של נשים. הנשים מישראל, ברובן, התרגשו מכך שהוזמנו בחמימות, הגם שאנו משתייכות על החברה הכובשת, לקיים את הכנס בכפר פלסטיני. הנשים הפלסטיניות תיארו את הסבל שעוברות נשים במחסומים, המבקשות להגיע למקום עבודה על מנת לפרנס את משפחותיהן או לקנות מצרכים, ומבלות מדי יום שעות ארוכות בתורים ומתקני בידוק שבהן הן זוכות ליחס משפיל. הן קראו גם לשפר את מעמדה של האשה בחברה הפלסטינית, וקראו לנשים לעמוד על זכותן להשכלה ולבחירה חופשית.

הדוברות הישראליות הביעו את מחויבותן לאי-ציות אזרחי ואף תיארו את החקירות המשטרתיות שהפעילות עוברות, בטענה שעברו על חוק הכניסה לישראל. הן התייחסו לחקירות שעוברות/ים מפגינות/ים בטענה שהסיסמאות נגד הכיבוש מהוות "הסתה". כן נאמר שפעילות משותפת, לא אלימה, של פלסטינים וישראלים נגד הכיבוש, מהווה את האיום המפחיד ביותר עבור המשטר בישראל. שירה בעברית וערבית, ריקודי דבקה על ידי קבוצת צעירות בכפר, מחול מודרני כמחווה לשירה של מחמוד דרוויש וריקוד ספונטני משותף של הנשים הפלסטיניות והישראליות גרמו לרוממות הנפש. השילוב בין שיח פוליטי לבין ביטויים של הרוח האנושית, אשר נגעו בנשמה, גרם לכולנו לחוש באותו יום באנרגיה נשית קדומה של מרד, פיוט ותקווה לשחרור.

האם כנס זה יוותר כזיכרון של אירוע בודד וייחודי במערכת היחסים בין נשים פלסטיניות לבין נשים יהודיות מישראל או שמא הוא יהווה נקודת מפנה במערכת היחסים ביניהן? מה תפקידנו, נשים ישראליות, באפשור אנרגיה פוליטית חדשה זו? איזו הוויה עלינו ליצור בקרבנו כדי ליצור קשר עם נשים תחת כיבוש? כיצד אנחנו יכולות להתמודד עם אתגר זה בדרך אשר תחתור תחת הפנמתנו יהירות וגישות קולוניאליסטיות?

רוב הזמן איננו מודעות לכך. בדרך כלל, אנחנו מגיעות לכפרים כמות שאנחנו, עם רצון חזק לקשר המתעלה מעל הכיבוש. אנחנו באות עם כוונות טובות. לעתים, בצמא שלנו להתגבר על חומות האפרטהייד, אין אנו שמות את לבנו למורכבות היחסים בין כובשות לבין נכבשות. כאשכנזיות (רובנו), לא למדנו לזהות את ההפנמה שלנו – יהירות לבנה השזורה בגישות קולוניאליסטיות. כולנו היינו רוצות לראות ביחסים המתפתחים קרקע ליצירת מציאות חדשה המתעלה מעל יחסי כובשות-נכבשות. דבר ראשון, עלינו להכיר במורכבות ואז לחפש דרך להתיר את סבך יחסי כוחות אלו.

לחתור תחת יחסי כובשות/נכבשות

במשך האינתיפאדה הראשונה, הנשים הפלסטיניות היו מעוניינות אך ורק בפעילות מתואמת בהתנגדות לכיבוש ומציאת פתרון פוליטי מוסכם. לא פעם נשים פמיניסטיות מישראל רצו לעניין את הנשים הפלסטיניות גם בפעילות פמיניסטית משותפת, למשל, נגד אלימות נגד נשים, בניסיון ליצור בריתות פמיניסטיות החוצות גבולות לאומיים ודתיים. כוונה פוליטית פמיניסטית זו הנה בעלת שורשים עמוקים וחיונית ביצירת חזונות פמיניסטיים של צדק, שלום וריפוי. עם זאת, לא ניתן לחצות גבולות של זהות ללא הבנה של יחסי כוח ודיכוי ביחסים בין נשים מזהויות אלו מחד, ושל הסולידאריות בין גברים לבין נשים בקבוצות מדוכאות מאידך.

היום, עם הצורך של נשים פלסטיניות מן הכפרים להתמודד הן עם הכיבוש והן עם האכזבה ההולכת וגוברת מול הרשות הפלסטינית, הן מחפשות משאבים וכיוונים חדשים ליצירת שינוי בתנאי חייהן וזכויותיהן. חשוב להדגיש שאין הן מביעות רצון לשותפות במחאה פמיניסטית נגד הפטריארכיה, אלא בפרויקטים של בניית תשתיות פמיניסטיות אלטרנטיביות לקיום בר-קיימא. בכך הן מבטאות את היצירתיות של נשים בחיפוש אחרי דרכים חדשות להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית.

בעוד אני כותבת שורות אלו, רבות מאתנו מתמידות, באופן אישי, בבניית קשרים, תמיכה אקטיבית בהתמודדות עם הדיכוי הביורוקרטי הבלתי אפשרי כמו גם בהשקעה לביסוס פרויקטים משותפים. היא/סטוריה סמויה זו של סולידאריות וחציית גבולות ראויה לפרק נכבד בזיכרון ההיסטורי של הקונפליקט. עם זאת, ככל שרשתות השותפות יתרחבו, עלינו יותר ויותר להסתכל גם אל תוך עצמנו כדי לבוא לשטחים עם הוויה קונסטרוקטיבית וחתרנית בו בזמן. אל לנו לבוא לחברה הפלסטינית בשטחים עם כוונות של "עזרה". אם נגיע ללא מודעות ליחסי הכוח בין כובשת-נכבשת וללא מודעות לתהליך הדדי שבו על כל צד למצוא שחרור, נשחזר ללא משים את יחסי הכוח בין כובשים לבין נכבשים. השותפות שלנו צריכה לכלול גם חיפוש דרך להשתחרר מיחסי אדנות, גם אם סמויים, לבל ניצור יחסים דכאניים.

כדי ליצור אנרגיה חדשה בין הכובשות לבין הנכבשות עלינו להתבונן בעצמנו, בכוונותינו ובדרכים הבלתי מודעות שלנו בהן אנחנו מחזיקות בכוח היתר שלנו. רק באמצעות נכונותנו לשנות את עצמנו נוכל לתרום לשינוי המיוחל כאן ובעולם.

כתבה של הטלוויזיה החברתית על "לא מצייתות":

לעתים, יחד עם תחושות הסולידריות והתנגדותנו לכיבוש, אנו מביאות אתנו גם תחושות של התנשאות, עמדות גזעניות בלתי מודעות, הפנמה של גישות קולוניאליסטיות, כמו גם את כוח היתר הנלווה לפריבילגיה שלנו. לעתים, אנו רואות בנשים הפלסטיניות אך ורק קורבנות (של הכיבוש כמו גם הפטריארכיה הפלסטינית), להן אנו רוצות לעזור או לפעול בסולידריות עמן. מן הצד השני, אנו עדות לסכנה שבהפנמה של דיכוי, שחזור הוויה של "המדוכאים" במערכת יחסי הכוח גם עם מתנגדי הכיבוש עמם פעילים הפלסטינים בשותפות. פגיעות אפשרית זו עשויה להיות יותר נפוצה בקרב נשים, אשר מתמודדות הן עם דיכויי הכיבוש והן עם הדיכוי הפטריארכלי בחברתן.

כשאנחנו מגיעות עם הרצון "לעזור", אנו מניחות שאנו בעלות ידע ומשאבים אותם ברצוננו לחלוק עם הנשים הפלסטיניות. כבעלות פריבילגיה אנו אכן בעלות משאבים רבים, החסרים לנשים הפלסטיניות הכפריות בשטחים. אך יש משאבים אישיים, חברתיים ותרבותיים של ידע והישרדות בקרב הנשים הפלסטיניות שמעט מאוד אנו מכירות. כמו כן, איננו מכירות את כוחות הנפש והגוף הנדרשים להתמודדות יומיומית עם עוולות הכיבוש. במידה ונראה בנשים הפלסטיניות בעיקר קורבנות – נשאיר את עצמנו, במסגרת היחסים בינינו, בתפקידים של ידע והנהגה. כך הכוח נשאר בידיים שלנו ומכאן שטרנספורמציה משמעותית של שחרור אינה מתרחשת.

רק אם נצליח ליצור מערכות יחסים החותרות תחת יחסי כובשות/נכבשות, נצליח להנביט אנרגיה צנועה למען התחלה של ריפוי. בעצם, מעט מדי אנחנו יודעות על אסטרטגיות של נשים פלסטיניות להתמודדות, הנחישות שלהן, כמו גם העוצמה והיצירתיות שלהן. עלינו לבוא בצניעות ועם פתיחות ללמוד. עלינו להסכים לחלוק עם הנשים הפלסטיניות מן הכפרים את המשאבים שלנו, כמו גם לחשוף את עצמנו לידע חדש, לתת להתנסויות חדשות אלו להשפיע על חיינו ולגרום בתוכנו לשינוי.

הנשים הפלסטיניות זקוקות להבנה העמוקה שלנו שלא באנו "לעזור", אלא מתוך ידיעה שהשחרור שלנו תלוי גם בשחרור שלהן. למרות שאנחנו בעלות הפריבילגיה ככובשות, אנחנו חותרות בעבודתנו המתואמת לשחרור שלנו גם כן. האם אין אנו רוצות להשתחרר מהיותנו כובשות? האם אין אנחנו רוצות להשתחרר מן הפחד המוטבע בנפש היהודית אשר מתגלה, למרבה הטרגדיה, בפרנויה לאומית? האין אנו רוצות להשתחרר מן העול שבו קרבנות העבר הפכו לנוגשי ההווה? האין אנו רוצות להשתחרר מן העלייה באלימות ובגזענות בחברה שלנו? האין אנו רוצות לשחרר עצמנו מן המיליטריזציה של חברתנו? האם האמהות שבקרבנו אינן רוצות להשתחרר מהיותנו אמהות לחיילות/ים? האין אנו רוצות להשתחרר מן הייאוש הכרוך בכיבוש המתמשך? האין אנו רוצות לשחרר עצמנו מן הכבלים – האישיים, מיניים, חברתיים, תרבותיים, כלכליים ופוליטיים של הפטריארכיה? האין אנו רוצות להשתחרר מן האלימות ומסע ההתקפה על גוף האשה ועוצמתה? האין אנו רוצות להשתחרר מן הפיצול שבין גוף-נפש-נשמה?

נשים מפלסטין חוצות את חומות האפרטהייד כדי למצוא פרנסה ולממש זכויות בריאות. נשים ישראליות, כבר שנים רבות, חוצות את חומות האפרטהייד, תוך אי ציות לכיבוש, ביוצרן אלטרנטיבות קונסטרוקטיביות ושותפויות העשויות להתפתח לגשר של הבנה ובסיס לפתרון פוליטי צודק. רבות מאתנו כבר החלו במסע הזה של היכרויות מתמשכות על האתגרים המורכבים שהם מציבים בפנינו. אם אנחנו לוקחות על עצמנו גם את האתגר של יצירת מערכות יחסים משחררות עם הנשים הפלסטיניות – עלינו ללמוד את נבכי יחסי הכוח בין כובש-נכבש, לזהות את זכויות היתר שלנו והשפעתן על דרכי ההתנהלות שלנו בעולם ולמצוא דרך לשנות את עצמנו.

אין לנו זמן לחכות. הפלסטינים זקוקים לפתרון מיידי שיאפשר להם חיים בכבוד, בנייה של הווה ועתיד של תקווה לשגשוג, ריפוי ושלום. גם אנחנו. העולם צמא להשראה מגוונת של נשים שיראו את הדרך ליצירת צדק, שלום וריפוי. האם אנחנו מוכנות לכך?

הכותבת היא פעילת שלום פמיניסטית, מנחת קבוצות וסדנאות להתמודדות עם שחיקה וטראומה בקרב אקטיביסטיות/ים. ממייסדות תנועת הנשים נגד הכיבוש ומבין מארגנות נשים בשחור ונשים ושלום. ממייסדות קול האישה בירושלים, בה אף שמשה כמנהלת מייסדת. היום פעילה בקואליציית נשים לשלום ובלא מצייתות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שוש אברס

    גם בעזה יש ים. גם שם הן תוכלנה ללבוש ג'נס ולרקד.
    האם עלה על דעתכן מה יקרה כשכל מי שרוצה להפר חוק יקח את החוק לידיו? האם אתן יודעות כמה מחבלים יחדרו כך לישראל? הרי החמאס מכריז על חטיפת חיילים נוספים. לא מספיק גלעד שליט אחד? זהו הגבול הפרוץ שעליו אתן חולמות?
    קודם שיכירו בישראל וישבו להבנה הדדית ואחר כך גבול פתוח.הגבול הוא לא להנצחת העוינות. הוא נועד להגן עלינו ועל ילדינו. ולא מנשים כמו המבקרות שלכן אלה ממחבלים. שמעתם עליהם? ראיתם פעם אוטובוס מפוצץ??.
    מסכנות הנשים שאינן בנות חורין ליום אחד. ממש דמעות תנין. ולמה אינן בוכות למניהגיהן לקבל חופש כשוות זכויות?.

  2. עדי בן יעקב עו"ד

    המאבק הזה שהחלה אילנה המרמן הוא אולי המאבק הכי חשוב והכי צודק בכאוס הזה שנקרא המזרח התיכון. כי לא משנה מה דעותך הפוליטיות ולא משנה מה את החושב על התנחלויות ועל פלשיתנאים זה בלתי נסבל שיש פה מליוני אנשים שלא יכולים להתרחץ בים. אין דוגמה ברורה יותר של האכזריות והטימטום של הכיבוש הישראלי (זה לא משנה כלום שזה לא גורר ולא צריך לגרור תמיכה בלאומנות הרצחנית הפלשתינאית בוטח אינו סיבה להפיץ את שקרי הנכבה)
    ה"סמאל" הישראלי במשך שנות דור ויתר על המאבק לשוויון זכויות בתמורה למדינה פלתשיניאת אוטוטוטוטו.
    ובכן צריך להלחם באי השוויון בהגבלות אל חופש התנועה ולא להלחם במתנחלים האחד אינו על חשבון השני.
    מאבק אזרחי מהסוג הזה הוא שיא הגבורה בעיני ואני מתבייש שאני זקן ופחדן מדי מלהצטרף אליו.
    אילנה המרמן תחשב לדעתי לרוזה פרקר של המאבק הזה, ואין מילים לתאר את החשיבות של המאבק הז ההן ברמה הדקלרטיבית ויותר מזה ברמה הפרסונאלית לקחת אישה פלשתינאית מחברון ולהביא אותה לים? על זה נאמר בגמרא המציל נפש אחת בישראל? כאילו הציל עולם ומלואו.

  3. יעל

    הדילמה הקשה ביותר בפניה תעמודנה הנשים הפלשתיניות היא לא חוק הכניסה לישראל או העם הכובש, אלא הגבר הכובש שלהן. הכל נשמע מאוד יפה ורומנטי על מימיה הכחולים של חוף ימה של ישראל אבל כשהן חוזרות לכפר הן פוגשות את ה"רומנטיקה" של הגבר הערבי שלהן ונכנסות איתו למיטה הזוגית שלהן בה הן פוגשות את הדיכוי והאפליה האמיתיים בחייהן.
    כל הפרויקטים הסוחפים האלה באמת מרטיטי לב, אבל אין בהם ממש.
    לעתים אני מרגישה שגורמים אידיאולוגיים שמאלניים במיוחד ועוד יותר במיוחד חילוניים משתמשים בערבים ככלי לטיפוח האגו והנפש שלהם, כלי לטיפוח-טיוח אידיאולוגיה שאין בהם באמת.

  4. טל

    אהבתי את הרגישות וההבנה של הפערים ביחסי הכוחות

  5. מאור

    אשמח לשמוע מיהן אותן "הנשים הפלסטיניות מן הכפרים": איך נוצר הקשר איתן, מה יחס הסביבה אליהן (בנות מזל? תמהוניות? מתפנקות שמבלות עם האויב?), האם המשפחה והרשות מעודדים אותן או מאימים עליהן? משני צידי הגדר פועלים מנגנוני הפחדה ושליטה, ומעניין לשמוע על הצד השני.

  6. נפתלי אור-נר

    לשינוי של ממש בהמשכו של הכיבוש.
    אי ציות אזרחי, סביל ופעיל, בכל הקשור לכיבוש, ובהיקפים גדולים, יכול ויביא את ישראל לנטישת דרכה המדינית המעדיפה את השטחים וההתנחלויות, תוך דיכויו של עם זר, על פני השגת השלום

  7. איבון דויטש

    הנשים הן נשים פלסטיניות כפריות רגילות ביותר אשר מקבלות תמיכה מבני הזוג שלהן לקחת חלק במסעות אתנו מתוך הבנה עד כמה הן סגורות בתוך הגטו שיצרנו. בשיחה עם אחד מבני הזוג הוא אמר לנו: תעשו להן יום כייף. הן עובדות קשה כל יום. תעשו עבורן כל מה שהן מבקשות ואף יותר מזה. תאמינו לי, מגיעה להן יום של שמחה ונחת.

  8. איבון דויטש

    אין רומנטיקה בכיבוש. אכן, הנשים הפלסטיניות סובלות הן מן הכיבוש הישראלי והן מן הפטריארכיה הפלסטינית אשר, כמובן, מתגברת, עקב הדיכוי של הכיבוש. תפקידנו לא לעסוק במצבן של הנשים הפלסטיניות תחת הפטריארכיה הפלסטינית אלא לגרום לסיום הכיבוש ובכך לשחרר את הנשים מן הצורך להתמודד עם מקור דיכוי אכזרי בעל השלכות קשות על מעמדן בחברה. אם איננו מבינות זאת – אנחנו בעצמנו תורמות לדיכוי הנשים.