• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

שני דחלילים לשני עמים

ביקור נתניהו בוושינגטון השבוע, לרבות נאומיו בקונגרס ובאייפא"ק, רק מהווה תזכורת לכך שספטמבר מבשר במקרה הטוב דחליל של מדינה פלסטינית בשטחים ודרדור המשטר בישראל לכדי דחליל של דמוקרטיה
חגי אלעד

לכאורה, ניתן היה לצפות כי האפשרות שבתוך מספר חודשים יחליט העולם על הקמתה של מדינה פלסטינית, תפיח רוח אופטימית במפרשיהם של שוחרי הדמוקרטיה וזכויות האדם בישראל. זאת משום שמימוש זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית וסיום הכיבוש יכולים היו לא רק להביא לשיפור דרמטי במצב זכויות האדם בשטחים, אלא גם לפנות בישראל פנימה משאבים ואנרגיות שעד כה הושחתו שם, לטובת צמצום פערים חברתיים, קידום השקעות מקדמות שוויון בתחומי החינוך והתעסוקה, חיזוק מערכת המשפט, חתירה לשוויון אזרחי מלא ועוד ועוד. יעדים אלה ואחרים הנם קריטיים לכל חברה שוחרת חיים, ועד כה טבעו בבוץ של הכיבוש מבלי שיזכו למימוש.

בימים טובים יותר. צילום: IsraelMFA, cc by-nc

האם רוח אופטימית מנשבת כאן? לא בדיוק.

התסריט המסתמן כעת הוא כזה שלא יחיש את קץ הכיבוש שם ואת תקומתה של הדמוקרטיה הישראלית כאן, אלא יקדם מגמה הפוכה: בשטחים ייכון דחליל של מדינה תוך המשך הכיבוש. בישראל – לא תהיה תקומה לדמוקרטיה וקידום שוויון אזרחי כי אם המשך ואף האצה של התדרדרותה של ישראל לכדי דחליל של דמוקרטיה. דחליל של מדינה שם ודחליל של דמוקרטיה כאן.

בשטחים, גם אם 150 מדינות ויותר יצביעו בספטמבר בעצרת הכללית של האו"ם בעד כינונה של מדינה פלסטינית, לא יביא הדבר לכשעצמו לסיום הכיבוש ולקיצן של הפרות זכויות האדם הנובעות מעצם מהותו. אדרבא, מהלך כזה עלול להביא, לפחות בטווח הזמן הקצר, להתגברות האלימות ואף להפרות זכויות אדם בהיקפים רחבים משידענו עד כה, בדגש על מגבלות מחמירות על חופש התנועה של הפלסטינים, כמו גם להמשך התקבעות מערכת הפרקטיקות והדינים הנפרדת והמפלה בין הפלסטינים לבין האזרחים הישראלים החיים במדינתם. במדינה הפלסטינית הכבושה, הריבון החדש המוּכּר בינלאומית יהיה דחלילי, בעוד הריבון בפועל ממשיך בשלו אל עבר אמצע העשור החמישי לכיבוש.

התהליך שכבר החל בתוך ישראל, בו האזרחים הפלסטינים נדרשים לשלם בזכויותיהם מראש את מחירה של המדינה הפלסטינית העתידית, עלול להוסיף ולהסלים עוד. ההיגיון הפוליטי של קשת רחבה של מפלגות, מקדימה דרך הליכוד וכלה בישראל ביתנו והאיחוד הלאומי, קובע שאל מול המדינה הפלסטינית העתידית, יש לחזק כבר כעת את "זהותה היהודית" של המדינה. זהות במובן הדמוגרפי והאנטי-דמוקרטי. ליתר דיוק: עיגון הדמוגרפיה על חשבון הדמוקרטיה.

לכן "אין נאמנות – אין אזרחות", לכן צריך לאפשר יישובים ליהודים בלבד, לכן צריך להשתיק ולהפליל ביטויים של זהות לאומית פלסטינית בישראל, לכן יש לקדם זכויות יתר ליהודים, לכן צריך מערכת חינוך לאומנית-יהודית, לכן הבדואים צריכים לשכוח מהכרה ביישוביהם, לכן צריך להבטיח שהנודניקים מבג"צ או מארגוני זכויות האדם לא יוכלו להפריע יותר מדי.

במדינת ישראל הזו אשר אליה מובילה המדיניות הנוכחית, יוותֵר מהמשטר הדמוקרטי רק צל דחלילי, בעוד הניסיון לייצר "דמוקרטיה ליהודים" קורס על עצמו מתוקף הסתירות הפנימיות המובנות בו. הנה הנתונים: מחד, רוב עצום (80%) של הישראלים מעדיף את "הדמוקרטיה" על כל שיטת ממשל אחרת. דמוקרטיה. אבל לאיזו "דמוקרטיה" הם מתכוונים? בלי חופש ביטוי (50% סבורים שיש "יותר מדי ממנו"), בלי חופש פעולה לארגוני זכויות אדם (58% בעד מגבלות על ארגונים שחושפים מעשים לא מוסריים של המדינה), בלי שוויון לערבים (46% מבני הנוער היהודים היו שוללים מהאזרחים הערבים את הזכות להיבחר). דמוקרטיה? דחליל.

האם יש חלופה לזוג הדחלילים? ישראלים המבקשים להם ולשכניהם עתיד חלול פחות, חייבים להתעקש עכשיו על שני עקרונות. ראשית, להפנים כי העולם או עצרת האו"ם לא יסיימו עבורנו את הכיבוש: זהו מאבק שאותו חייבים להוביל פלסטינים וישראלים, ומאבק זה לא יסתיים בספטמבר. שנית, בישראל פנימה, עמידה על זכויותיהם של הפלסטינים אזרחי המדינה אינה עניין רק לבג"צ או רק לאזרחים הפלסטינים עצמם. בישראל שבתוך הקו הירוק היה ויהיה מיעוט לאומי גדול, עם זכויות אינדיבידואליות וזכויות קולקטיביות. אוי לזכויות אלו ואוי למדינה בה אנו חיים אם שמירתן או רמיסתן של זכויות אלו תהיה סוגיה במשא ומתן על ההסדר המדיני העתידי. אלא שאוי לנו, משום שהמצב גרוע מכך: רמיסתן מתרחשת זה מכבר בפועל.

כיום, רק מיעוט מהישראלים נכונים לתהליכים המורכבים שיידרשו מכולנו על מנת להתמודד עם סוגיות היסוד של סוף הכיבוש ומעמדו של המיעוט הפלסטיני. הדחקה זו מייצרת מציאות אשר בהדרגה, אך בקצב מואץ, מוחקת מחיינו את היסודות המוסריים המקובלים להתנהלותן של מדינות דמוקרטיות, ובראשם – עקרון השוויון.

בנאום בכנסת למחרת ה-15 במאי, עשתה "ראש האופוזיציה" (ומי שלא טרחה אפילו לבוא ולהצביע נגד חוק ועדות הקבלה, או נגד חוק הנכבה, או נגד חוק ה"שקיפות", או נגד חוק הכבילה, או נגד חוק שלילת האזרחות) שימוש בדימוי שעוצמתו הרגשית אינה מוטלת בספק. "הילדים האלה אשר מחזיקים את המפתחות על הצוואר, צריכים להבין שהדלת אשר לה יתאים המפתח לא נמצאת עוד במדינת ישראל", אמרה ציפי לבני. כך בנוגע לדלתות שאינן, אך מה בנוגע למפתחות החסרים לנו? מתבקשת השאלה: מהו המפתח אשר יאפשר לנו להתמודד בהצלחה עם האתגרים אותם על פי רוב אנו מדחיקים? מהו המפתח על צווארנו אנו, המפתח אשר יפתח את הדלת לעתיד שלנו כאן?

הכותב הוא  מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח

כנראה שיעניין אותך גם: