הפחד להיות טיפה בים

עובדי חיפה כימיקלים השובתים במחאה על תנאי ההעסקה המחפירים שלהם, מצאו בשבוע שעבר שותפים לחשש שהמחאה תישאר על הנייר. ככה, ליד הארובות, חברו השירה והמחאה וערבבו את האישי עם הכי פוליטי
נועם לוי

אין חיפאי או קרייתי שלא מכירים את מתחם בתי הזיקוק. בלילות הוא מואר כמו העיר בסרט "בלייד ראנר" – מבני מתכת ובטון כבירים עטויי תאורת אמלגן כתומה מנצנצת וכמה ארובות מתאן בוערות. ביום שולטת דממת בטון אפורה, יחד עם צלליות בתי החרושת העשויים ממבוך של אלפי צינורות. מצד שני, כנראה שבקושי ישנם ישראלים ששמעו על השביתה הכל כך מוצדקת של עובדי "חיפה כימיקלים" שנמצאת כבר בעיצומו של השבוע הרביעי לקיומה.

אה כן, ויש את עניין הריח. מין שילוב של ביוב, נפט, מתכות כבדות וזובי ענקי של כל רשות מנגנון ובעל הון המשתכשכים באגן של מה שפעם נקרא ה"קישון" – תלוי בכיוון הרוח. תלוי את מי שואלים. העובדים מיהרו כמובן להתגונן: הם מחוסנים כבר מפני הצחנה שמתקיפה את דרכי הנשימה, קצת פחות מפני המחנק והסירחון שבאים ממי שמתייחס אליהם כאל סחורה, כאל תוצר לוואי תעשייתי, תינוקות שניתן לשפוך עם המים הלא מטוהרים לנחל.

קוראים לזה דור ב' או העסקה קבלנית, קיצוץ לצורך התייעלות. מסריח אין ספק. אבל אין יותר מטונפת מאשר דממת הציבור, שקט-תעשייתי מובטח מראש מצד "האיש מהרחוב", זה שהוא לרוב הבא בתור לספוג סוג דומה של עוול. כלומר לרוב הוא כבר סופג-בהכחשה, נייר לקמוס שכבר מזמן מחליף צבעים מרוב חמיצות.

הארובות המעשנות של חיפה כימיקלים. צילום: רביד רובנר

כי למרות שעובדי חיפה כימיקלים מצאו את האנטי-דוט שלהם לזוהמת ההנהלה בדמות מעבר לארגון "כוח לעובדים" ויציאה למאבק תוך הבנה שהאחריות לשינוי מצבם היא בידיהם, מחאה בלי קונטקסט ובלי הדים – סופה שתישאר על נייר העמדה. או גרוע מזה: תצליח הפעם, נקודתית, להביא להישגים ולשינוי רק כדי להיות ממוסמסת בהדרגה על ידי בעלי הכוח והאינטרס שבונים על האדישות ועל כך שהשליטה בהקשר ובשיח הציבוריים מצויה בידיהם. זה הפחד להיות טיפה בים, במקום אותה טיפה משיעור כימיה שמזליפים לתוך המבחנה עם הנוזל העכור שמיד נהיה שוב שקוף, כשמבינים מה עושים, איך עושים ובעיקר בשביל מה.

ככה גם באמנות, ובעיקר בשירה. לכן הרעיון הכל כך מדויק בעיניי של גרילה-תרבות, להביא שירה ואמירה אמנותית, שהיא הכי אישית אבל גם הכי פוליטית, למקומות שבהם המאבקים הכי אישיים והכי פוליטיים מתרחשים, הצליח להיות כה מדויק ביום שלישי האחרון. התמהיל המעולה של נגינה, הקראת שירה ודברים שנישאו היה מוצלח ומגוון במיוחד. אחד מעובדי המפעל, משה בן משה (תודו, שם של משורר), אפילו כתב במקום שיר ספונטני שמספר על המאבק לו הוא שותף, שהוקרא פעמיים.

ואין מה לנסות לשפוט את הפעילות של גרילה רק לפי כמות הסיקור שהיא עשויה להביא למאבק. כזה או אחר, לצבוע אותו ולקשט. פעילות ואמירה חברתיות נמדדות לפי האימפקט המצטבר שלהן. השבירה של החיץ המזויף והדפוק הזה שבין יומיומי לאמנותי, ובין הפוליטי-חברתי לביטוי האישי מייצרת חתימה ציבורית מדהימה וראויה מאין כמותה והכי חשוב – כיפית. חוץ מזה, הפיקנטריה היא מפלטם של השבעים, וביום שלישי הרגשתי רעב גדול של אנשים להתבטא דווקא מעל במת הארגזים המאולתרת בפתח המפעל, עובדה: הם באו.

לקריאה נוספת בנושא:

זמן גורלי בחיפה כימיקלים | שחר בן חורין

יו"ר ועד העובדים מקריא את שירו של משה בן משה, עובד שובת של חיפה כימיקלים. צילום: רביד רובנר
הפגנת הסולידאריות של גרילה תרבות עם עובדי חיפה כימיקלים השובתים. צילום: רביד רובנר
בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.