• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

הכול, רק לא להיכנע

איך לא למדנו כלום מבר כוכבא "הגיבור" ועד עמידתו האיתנה של ביבי "הגיבור": הרהור נוגה על הגישה הישראלית הרווחת למושג הכניעה
סיגל אופנהיים-שחר

'"לא ניכנע לדרישות הרופאים", "אסור שניכנע לכוחות השוק, כי עלינו לשמור על גובה המדד", "ארצות הברית דורשת שניכנע ללחצי הפלסטינים, ואנחנו לא נעשה זאת"… שלושה ציטוטים אקראיים אלה לוקטו ביום אחד, נאמרו בשעה אחת, בתחנת רדיו אחת. על כן, ארשה לעצמי להניח לרגע, שהם מייצגים שיח בולט ודומיננטי בחברה הישראלית.

התעמקות בשיח זה תעלה אבחנה ברורה על נקודת המבט דרכה צופה המחזיק בה על החיים. נקודת המבט הזו אומרת: בחיים הכול הוא מלחמה או מאבק או קונפליקט, בהם צריך וראוי לנצח. אם לא ניצחנו, זה אומר שנכנענו, ולהיכנע – משמע להפסיד. בווזזזזזז!

נתניהו קופץ אגרוף מול אובמה. צילום: cc by-Barack Obama

המושג "כניעה" מחזיר אותי למשחקי ילדות. היינו שואלים: "אז אתה נכנע?" והמוטל דומם על הגב, היה מהנהן ונשאר מושפל או מסרב  וצועק "על החיים ועל המוות" ומנסה להתקיף מחדש (המתואר מתייחס לנשים וגברים. בעצם לא ממש. מי שרוצה להיכלל מוזמנת, אבל המתואר הרי מאפיין שיח גברי).

בעוקבי אחר ההיגיון הילדי, אני מקישה שלהיכנע משמעו "אם אני מוותר על החיים, זה אומר שהסכמתי למות, אם הסכמתי למות, סימן שאני חלש, ואם אני חלש אני ראוי לבוז". משוואה זו נוצקה לתצורה הסופית שלה בעזרת זיכרון לאומי מעצב ימי שואה ותקומה, שנערמו זה על גבי זה ונצרו בחובם את  המסר הברור – לעולם לא נלך עוד כצאן לטבח, או נתנהל כעדר נרפה וחדל אישים, כי עכשיו אנחנו "עם חזק המגן על כבודו".

השילוב בין היסטוריה שעיצבה כאן נרטיב גברי וחסר רחמים, הנלחם על חייו ומגן עליהם מפני השמדה, לבין ייצוג גברי של "זכר" מאצ'ואיסטי הרואה את העולם כשדה של יחסי כוח והיררכיות, יצר תפיסה תרבותית לוחמנית מיליטריסטית שלא מתירה "לצאת פראייר". פראייר זו מילה בעלת קונוטציה שלילית דומה לזו שהולבשה על "יפה נפש" ומייצגת גישה של פשרה או ויתור. לאור זאת, הראו לי "גבר" שמעז להיכנע, שהרי באחת יהפוך להיות חננה, אישה או הומו רחמנא ליצלן.

גבר גיבור לא ייתן לאף אחד לנצח אותו (ולחדור לו לטריטוריה למשל, אפשר להפליג עם הדימוי לכיוונים שונים) ועל כן אין הוא יכול להרשות לעצמו להתבונן על המציאות או על החיים כעל שדה של אפשרויות שונות, המזמין סוגים שונים של משא ומתן או שיתוף פעולה מתוך ויתור או פשרה.

גם אם התרבות תציג דוגמאות של משא ומתן המבוסס על תפיסת win-win, במקום משחק סכום אפס (שבו יש מי שמנצח ומי שנכנע, ועל כן מפסיד), גם אם המחקרים יראו שיש יותר סיכוי לא רק לשרוד אלא לחיות נכון, ושגישה של שיתוף פעולה רק מעידה על חוזק, כוח ויכולת גמישות והסתגלות. גם אם נציג מהניסיון המצטבר, שבעולם המשחק והאפשרויות הכלכליות-חברתיות, עדיף לשתף פעולה, במקום להתבונן על העולם מתוך חוויה של "או-או".

גם אז, עדיין, לא נוכל בשיח הישראלי להרחיב מספיק את המנעד כך שיכלול את האפשרות האחרת. כי השיח הדומיננטי בישראל, עודנו משוקע בעולם בינארי. מנקודת המבט של מי שחי בעולם של מנצחים ומפסידים – גישה של פשרה נקשרת עם דימוי "נשי" במקרה אחד או של חנונים נרפים במקרה אחר. בכל מצב, מדובר בשיח "אחר" ולכן נחות, פחות ראוי ומודר (ומרגע שליברמן הפך לשר החוץ, מסולק מסל האפשרויות, כליל).

ולמה? מפני ששיח כזה מרמז על חולשה השפלה וכן, כן – על כניעה. ואם כניעה משמעה הפסד על פי תמונת העולם הרווחת, אז מה נראה לכם, שאני אהיה פראייר ואוותר על החיים שלי?

מנקודת מבט זו, קל להבין מדוע כל כך הרבה ישראלים (וכן, גם כמה רפובליקנים) רואים עכשיו בביבי גיבור. כזה שלא נכנע לאמריקאים או לאובמה ולתביעותיו ההגיוניות, לא נכנע לשיח מוסרי או למסר ההיסטורי שמלמד אותנו שכדאי להתפשר כאשר אנחנו עוד חזקים מספיק לעשות זאת, ובעיקר – לא נכנע לדרישות הפלסטיניות. לחדור אלינו לטריטוריה עם הרעיון ההזוי הזה שלהם להזקיף בספטמבר את ראשם הלאומי.

משום שמימד נוסף חודר כאן לתוך המשוואה – גיבור משמעו גבר משמע חודר ולא נחדר. בהיותו עומד על שלו ולא נכנע, ביבי שומר היטב על הטריטוריה, אך בעיקר על זקפתנו הלאומית.

הכותבת היא דוקטורנטית ומנהלת מרכז ד.פ.נ.ה, מרכז השתלמויות של התוכנית ללימודי מגדר בר אילן

כנראה שיעניין אותך גם: