ללמוד עכשיו, למות אח"כ

הפיכת מערכת החינוך הישראלית למעין קורס מתמשך ב"הכנה לצה"ל" לא החלה עם תוכניתו החדשה של גדעון סער, אך זו ללא ספק מעניקה ביטוי מפורש במיוחד לתפיסת היסוד לפיה כל תלמיד הוא חלל בפוטנציה
אבנר בן-עמוסאבנר בן-עמוס

מרצה להיסטוריה של החינוך באוניברסיטת תל אביב וחבר מזכירות פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, חבר בוועד המנהל של אמנסטי-ישראל

התוכנית החדשה של משרד החינוך והיחידה להנצחת החייל של משרד הביטחון, שבמסגרתה יעסקו תלמידי התיכון בהנצחת חיילים, בין השאר על ידי אימוץ אנדרטא או קבר, זכתה – ובצדק – לגינויים גורפים. אבל הגינויים הללו התעלמו מכך שבתי הספר בישראל עוסקים מזה שנים רבות בהנצחת חיילים, והתוכנית החדשה רק מרחיבה ומעמיקה את הקשר בין התלמידים לחללי צה"ל.

כבר בשנת 1951 הציע משרד החינוך לבתי הספר להציב לוח זיכרון מיוחד עם שמות התלמידים שנפלו במלחמה, מתוך תקווה שפינת הנצחה שכזו "תשפיע השפעה חינוכית טובה על ילדינו, תעורר בהם הערצה של אמת לאלה אשר במותם נתנו לנו חיים של כבוד וחירות, ותיטע בליבם נטעים בריאים של אהבה, מסירות וכוננות תמיד לעמם ומולדתם" (ברוך בן-יהודה, מנכ"ל משרד החינוך, חוזר מנכ"ל, כ"ד תשרי, תשי"א).

בית הקברות הצבאי בבית ג'ן. "השפעה חינוכית טובה על ילדינו"

כמו במקרה הנוכחי, היוזמה להצעה הגיעה מארגון יד-לבנים, ומשרד החינוך הזדרז לאמץ אותה. אחרי מלחמת ששת הימים שב משרד החינוך ועודד הקמת פינות הנצחה ואנדרטאות בחוזרי מנכ"ל שפורסמו מדי שנה, ואף פרסם חוברת מיוחדת יחד עם משרד הביטחון בשם אלה אזכרה (1969) ובה נכללו דוגמאות והצעות למפעלי הנצחה שבתי הספר יכולים ליזום.

גם בהצעות לשלוח תלמידים לעלות לרגל לבתי הקברות הצבאיים ולאמץ אנדרטאות לנופלים אין כל חדש. כבר באמצע שנות החמישים, יצאו ביום הזיכרון משלחות תלמידים עם זרי פרחים לקברות החללים, ואחרי מלחמת ששת הימים ושוב בשנת 2000 התבקשו בתי הספר לשלוח תלמידים לבתי הקברות ולבחור אנדרטה אותה יטפחו. סרטו התיעודי של אייל סיון, "יזכור – עבדי הזיכרון" (1990), שעוסק בהנצחת חיילי צה"ל וקורבנות השואה במערכת החינוך, כולל סצינה בלתי נשכחת בה ניצבים כמה תלמידים בשער בית הקברות הצבאי בהר-הרצל עם זר פרחים בידם ואינם יודעים בדיוק לאן לפנות.

לכך יש להוסיף את ההנחיות שמוציא משרד החינוך מדי שנה, מאז תחילת שנות החמישים, לגבי עריכת טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. פירוט ההנחיות השתנה, אמנם, במהלך השנים, אך ביסודו של דבר מדובר באותו תבנית טקסית, הכוללת את ההופעה בבגדי כחולבן, ענידת תג "דם המכבים", דקת הדומיה, קריאת שמות בוגרי בית הספר שנפלו בקרב, הצגת מסכת לזכר הנופלים, נאום המנהל/ת, ושירת ההמנון – כל זאת בנוכחות המשפחות השכולות.

ואכן, לפחות בכל מה שנוגע לנעשה בבית הספר עצמו, הנחיות משרד החינוך כובדו בדרך כלל במלואן. במרבית בית הספר הוותיקים יש פינת הנצחה או אנדרטה לבוגרי בית הספר שנפלו, ולפניה מתקיים בדרך כלל טקס יום הזיכרון השנתי. הטקס הזה, אליו מוזמנים גם בוגרי בית הספר, הופך במקרים רבים למוקד של זהות בית-ספרית, ורשימת שמות ארוכה שמתנוססת על לוח הזיכרון מהווה משאב סמלי באמצעותו מדגיש בית הספר את תרומתו הפטריוטית. ישנם גם בתי ספר אשר שולחים נציגים מתלמידיהם באופן קבוע, כל יום זיכרון, להנחת זר בבתי הקברות הצבאיים, ואף מאמצים אנדרטה של לוחמים.

לכאורה, מה טבעי יותר משיתוף פעולה הדוק שכזה בין ארגון יד לבנים, היחידה להנצחת החייל של משרד הביטחון, מינהל חברה ונוער של משרד החינוך, ובתי הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים?

אך כאשר חושבים על ההשלכות של תרבות המוות על ילדים אשר מבלים שתים-עשרה שנה במערכת החינוך הישראלית, ונחשפים מגיל שש לחוויות עזות של שכול, ה"מובן מאליו" מפסיק להיות מובן. הנוכחות היומיומית של המוות הצבאי בחיים הבית ספריים, נוכחות שמתעצמת סביב יום הזיכרון השנתי, תורמת להפיכת מערכת החינוך הישראלית למעין קורס מתמשך ב"הכנה לצה"ל". אופק הציפיות אליו מכוונים את התלמידים אינו החיים האזרחיים אלא השירות הצבאי, ולכך מתווספת ההנחה הבלתי-סמויה כי כל תלמיד הוא, בעצם, חלל בפוטנציה. בית הספר, בשם המדינה, מציע לו עסקה בטוחה: אתה תקריב את חייך למעני, ובתמורה תזכה לחיי נצח ולתהילת עולם על לוח הזיכרון.

אנדרטה לנופלים. תהילת עולם על לוח הזיכרון. צילום: cc by-zeevveez

לשווא נחפש בטקסים ובאנדרטאות את התשובות לשאלות: על מה הוקרבו התלמידים שהפכו לחיילים, ומדוע מצפים מהחיילים שבדרך להקריב את עצמם בעתיד? לא מדובר הלוא בשיעור היסטוריה וגם לא בשיעור אזרחות. אלא שלמעשה אנו מקבלים את שניהם יחדיו. באמצעות הטקסים והאנדרטאות מצטיירת תמונה פשטנית ושטוחה של העבר הישראלי, בו כל החיילים שנפלו היו קורבנות פאסיביים במלחמות שהם מעולם לא חפצו בהן.

הדגש המובן על השכול, האבל והעצב של משפחות החללים מאפשר לבית הספר, שמתפקד כסוכן המדינה, להשכיח כמה עובדות בלתי נעימות, כגון אותן מלחמות שצה"ל פתח בהן כ"מלחמות מגן" והמצב המתמשך של כיבוש השטחים מאז 1967. כך גם הופכים השירות הצבאי והנכונות להקרבת החיים לקריטריון העיקרי של האזרחות, כאשר אלה שנותרים מחוץ למעגל הקורבנות הפוטנציאלים מוקעים כ"משתמטים".

החידוש העיקרי בתוכנית ששר החינוך גדעון סער מקדם עתה נעוץ בניסיון לפרוש את העיסוק בהנצחת הלוחמים על פני שנת הלימודים כולה, ולא להגביל אותה רק לתקופת יום הזיכרון. זוהי הרחבה בעלת משמעות בייחוד כיום, כאשר הדגש על היותנו קורבנות תמימים מונע כל אפשרות של מחשבה על משא ומתן עם הפלסטינים.

מטרת התוכנית, כפי שהיא מנוסחת במסמך "ערכים, מורשת והנצחה", היא "לקרב את בני הנוער להיסטוריה של מדינת ישראל, למאבק על קיומה ולחזק את תחושת השייכות והנכונות לתרום לחברה ולמדינה כחלק מזהותם האישית של בני הנוער כאזרחי המדינה".  הניסוחים השתנו, אמנם, מאז שנות החמישים, אבל העיקרון נותר כשהיה: הדרך לזהות רצופה בקברות של חיילים.

הכותב הוא פרופסור להיסטוריה של החינוך באוניבסיטת תל אביב

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור

    יש בצה"ל מעל 2000 חיילים שהתחנכו בחו"ל ועלו כדי לשרת בו. שמא מערכת החינוך הישראלית שלחה מסרים תת-הכרתיים ליהודי התפוצות המעודדים אותם להתגייס? אם כן- למה לא להפעיל את הכלי הזה גם על היהודים בארץ, ואז אפשר יהיה להקדיש את שעות טקסי הזיכרון לתרגול פירוק והרכבה של M16 בעיניים עצומות, או לצעידה בסך? (אירוניה).

    ברצינות, אני סבור שנאיבי לחשוב שילדים במזה"ת "נחשפים מגיל שש לחוויות עזות של שכול" במערכת החינוך דווקא. הוא נוכח מאוד בחיים ממילא. ההנחה הסמויה היא שהפחתת העיסוק בצה"ל ובמדינה במערכת החינוך יצמיח דור של אינדיבידואלים מוכשרים, יצירתיים ובטוחים בעצמם. אני חושש שההשלכה האמיתית תהיה נוער הגבעות ופעילי תג מחיר.

  2. שחר

    מדבריך משתמע שאתה מניח שהכותב טוען שהסיבה היחידה לשירות בצה"ל היא מערכת החינוך הישראלית. קשה לי להאמין שהדובר יתיימר להציג טענה כזו. מערכת החינוך היא רק מוסד אחד מיני רבים המכווינים לשירות.
    אם להתייחס ספציפית להערה שלך לגבי החיילים העולים, אפשר לחשוב לדוגמא על פרוייקט תגלית, שבו יהודים בחו"ל מבלים עם חיילי צה"ל.

  3. בר

    כפרופסור להיסטוריה של החינוך, ציפית שהכתבה תהיה "נקיה".

    במילים אחרות – אין לערוך פולחני שכול בבתי הספר, בלי קשר לדעות הפוליטיות.

    הרעיון שלעצמו פסול – ולא משנה איזה זרז פולטי הוא מקדם.

    "הדגש המובן על השכול, האבל והעצב של משפחות החללים מאפשר לבית הספר, שמתפקד כסוכן המדינה, להשכיח כמה עובדות בלתי נעימות, כגון אותן מלחמות שצה"ל פתח בהן כ"מלחמות מגן" והמצב המתמשך של כיבוש השטחים מאז 1967".

    להשכיח עובדות ניתן גם ללא פולחן השכול בבתי הספר, לכן הוקעת פולחני השכול מבתי הספר חייבת להתבצע, ללא קשר לדעות הפוליטיות של מי מהצדדים.
    זהו אקט חינוכי גרידא.

  4. בלהבלהבלה

    באותו עניין, גם הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" מכין את התלמידים לקראת היותם חללים – שימו לב לכותרת שממש סוללת את הדרך לשם – נהיה חללים ואז "נהפוך לשיר" – גם את שירינו ילחינו, "עוד מעט…" .
    http://news.galim.org.il/pages/5692

  5. שאול

    נראה שכותב המאמר מתייחס לכל סוג של סוציאליזציה כאל דבר שלילי. איש לא מכחיש שאחד התפקידים של מערכת החינוך הוא ליצור מודלים "מקודשים" לחיקוי. זה יכול להיות קצין בצנחנים שנפל וזה יכול להיות הנזיר הטיבטי שהצית את עצמו במחאה על הדיכוי הסיני וזה יכול להיות מרטין לותר קינג. עד כמה שאני מבין, מפריע לכותב שמערכת החינוך שמה לה למטרה להעלות על נס את נושא הקרבת החיים בצבא, אבל אני חושב שלמרות שכיף לשחק בדה קונסטרוקציה, מעטות המדינות שבהן הדרך לזהות לא "רצופה בקברים". וכאמור, יהיו אלה קברי משחררים, לוחמים או פעילים פוליטיים שנרצחו.

  6. תיירת

    מרשמי כתיירת: ראיתי ילדים, נערים, אבל גם הרבה גברים ונשים מבוגרים הולכים בבגדים בעלי צבעים מזוהים. היו שירים דיכאון, קריאת שמות נופלים ואפילו ציון סימני הקבר. היו נאומים. ראיתי אנדרטאות זיכרון, ראיתי משמרות חיילים ליד האנדרטאות. אפילו הפתיע אותי שנגנו בתזמורות את המרשים הצבאיים של יחידות שונות. בקיצור – כל מה שכתוב בכתבה ומכוון לכינון זהות פטריוטית דרך שכול וזכרון החללים במלחמות – גם תוקפניות (שאין על כך מחלוקת ציבורית). למותר לציין שמרבית המשתתפים בארועי יום הזכרון לא היו שכנים, מכרים או חברים קרובים של המתים. הם משתתפים כאקט של הזדהות לאומית. ממש חרפה – מפתיע שכך זה באוסטרליה (יום אנזא"ק), רוסיה, ועוד ועוד….