• מימין- סמר חטיב, מיכל סלה, אסתי אהרונוביץ׳ ומריה טל
    רצח נשים
    כך מפקירה המדינה נשים למותן
  • Fatima Zohra Serri, Instagram Collection
    זיארה زيارة
    בין הגגות של מרקש לכביסה אינסופית במרפסות של נתיבות

עושים היסטוריה

השיח הפלסטיני חייב לצאת מההכחשה ולהתחיל לדון ברצינות על הסוגיה היהודית והציונות: לא עוד מנצחים ומנוצחים, קורבנות ומקרבנים, אמת בלעדית, כי אם נרטיב חדש ומשותף לשני הצדדים
מרזוק אלחלבי

ככלל, השיח על הסוגיה הפלסטינית מאופיין בהתעלמות מהסוגיה היהודית. הדבר מתבטא בשורה של הנחות יסוד פלסטיניות, שסידרו לבעליהן פטור מעולה של הסתבכות כזאת ודחו אותה עד להודעה חדשה. אסטרטגיה של התעלמות מהסוגיה היהודית מטפחת שיח המתבסס על תפיסות לאומניות, מרקסיסטיות ואסלאמיות, המכחישות את עצם קיומו של עם יהודי ואת העובדה שהיהודים שחיו בפלסטין והתקבצו בה במשך העשורים האחרונים יצרו מנגנון לאומי ראוי לשמו. במקביל, עם או בלי קשר לתפיסות הללו, רווחת הגישה הרואה בפרויקט היהודי בפלסטין מיזם קולוניאלי ותו לו, שיש להיאבק נגדו בלי דיבורים מיותרים – חרף ההתפתחות ההיסטורית של העשורים האחרונים והגדרת הקבוצה היהודית את עצמה, בפלסטין ומחוצה לה, כעם.

יחד התוו התפיסות הללו מסלול א-היסטורי, שהנרטיב הפלסטיני כמעט ולא חרג ממנו. זאת על אף ששתי הסוגיות, היהודית והפלסטינית, שלובות זו בזו וחולקות היסטוריה משותפת – לפחות מאז שנות השלושים של המאה העשרים, ובודאי שמאז החלטת החלוקה וההכרזה על מדינת ישראל כריבונות יהודית בפלסטין ההיסטורית. הנרטיב הרשמי, הנשען על הזכות הפלסטינית, התמקד באני, הקורבן ובעל הזכות. הזרמים המרכזיים נרתעו מלהתקרב לסוגיה היהודית, או מאידך לעסוק באופן ביקורתי בהגדרת הזהות הקיבוצית הפלסטינית והערבית.

הדבר בלט במיוחד באמנה הפלסטינית, שהציעה להשיב את ההיסטוריה על עקבותיה, לשלוח את היהודים שנכנסו לפלסטין חזרה למקומות שמהם באו, ולשים קץ לסכסוך! החשיבה הפלסטינית אודות הסכסוך הייתה כרוכה במידה רבה אחרי אשליות כאלו של גאולת בזק הנמצאת מעבר לפינה, ממתינה לרגע בו ישובו מחוגי השעון כמה עשרות שנים לאחור.

הכוחות המובילים בזירה הפלסטינית והערבית החלו כבר בשלב מוקדם במלאכת המיתולוגיזציה של הבעיה הפלסטינית, ופעלו לעצב את הנרטיב כמעין מיתוס יווני או כנעני. בכך הרחיקו עצמם הפלסטינים מן ההיסטוריה המתהווה, בעוד שהסוגיה היהודית השתרשה בפלסטין ההיסטורית לאחר שהתפרצה בעוצמה כה רבה על אדמת אירופה. השואה כמו לא הייתה מבחינת הנרטיב הפלסטיני. הפלסטינים נרתעו מלעסוק בה ובהשפעתה הניכרת על החוויה היהודית, וכשכבר עשו כן היה זה כמעט תמיד בהקשר הצר של התנצחות עם הציונות הרשמית, ובדרך כלל תוך נטייה להמעיט בערכה, שהגיעה אפילו לכדי גילוי הבנה לתפיסות מכחישי השואה ואימוצן. אותותיה של מגמה זו ניכרים עד היום בהגות הפלסטינית.

אני סבור שהפלסטינים נמנעו מלעסוק בשואה ומשמעויותיה מחשש שזה יגרע מזכותם ויערער את היסוד המרכזי בנרטיב שלהם שלפיו היהודים אינם עם, הגעתם לפלסטין היא אירוע קולוניאלי מובהק, ושהם – היהודים – אינם הקורבן האולטימטיבי כפי שהיו רוצים לחשוב. אסטרטגיות כאלו שלטו בכיפה הפלסטינית זמן רב מדי, ולא תחזקנה מעמד יותר. אין פירוש הדבר שיש להיכנע להשתלשלות האירועים הטראגית, לעובדות הנוצרות בשטח או לשינויים במרחב הגיאו-פוליטי הערבי: אל לנו לקדש כך את גחמותיה האירוניות של ההיסטוריה. שכן אם נעשה זאת היא עלולה לחזור על עצמה, ואולי אף בצורה אכזרית והרת אסון יותר מבעבר.

המסקנה היא שעל הפלסטינים להופיע בשערי ההיסטוריה ולקיים דיון רציני על הסוגיה היהודית, כפי שזו הציבה עצמה בפנינו – דהיינו כתופעה היסטורית פוליטית וכמכלול של עובדות אובייקטיביות, ובראש ובראשונה עובדת היותה סוגיה של עם המגדיר את עצמו בצורה מסוימת וטוען לריבונות כלשהי בפלסטין ההיסטורית, על כל המשתמע מכך. אין טעם להמשיך ולהתמודד עם הנושא רק באמצעות הנפנוף בזכות הפלסטינית או בקורבנות הפלסטינית. יש צורך בתבונה מדינית והכרת האפשרויות הגלומות במעש המדיני.

יכולנו להוסיף ולדבוק במה שנחשב ל"אבני היסוד" המסורתיות ביחס לתפיסת האני או לתפיסת האחר היהודי. יכולנו להמשיך ולכנות את הציונות ואת ישראל בשלל כינויים. אך עלינו להמשיך הלאה, לרענן את התפיסות הנוגעות לסוגיה הפלסטינית כך שתהיינה ברות שיח עם הסוגיה היהודית השזורה בה, וליצר תפיסות חדשות שיפתחו אופקים לפיוס בין העמים. דברים אלו חלים גם על שותפים פוטנציאליים מהצד הישראלי, שאיתם יש לנו דיאלוג ארוך, אך הם מופנים כאן לצד הפלסטיני, ש-63 שנים לאחר הנכבה זקוק יותר מאחרים להערכה מחודשת של האסטרטגיה שלו, הנרטיב שלו והנחות היסוד שלו, כדי שיוכל להשיג את ההישגים אליהם הוא שואף.

ניתוח תהליכי התפתחותן של שני הזהויות, היהודית והפלסטינית, ואופן התפתחות העימות החזיתי ביניהן, מורה כיצד ניתן יהיה בעתיד להצמיח שיח שיפתח בפנינו אפשרויות חדשות לפיוס היסטורי. זאת במיוחד לאור התמשכות המשבר הקיומי הישראלי, הנובע מהיעדר השלום ומתחושת חוסר הלגיטימציה, ועל אף העליונות הצבאית; ואף לנוכח המשבר הפלסטיני, שמתעצם בשל כישלונה המהדהד של האסטרטגיה האלימה, היעדר הפתרון והתמשכות הכיבוש, ועל אף כל המאמצים וההקרבה; יש לקוות שההנהגה הפלסטינית תיזום מהלכים שיובילו לפיוס היסטורי ולא ליישוב המחלוקות המדיניות בלבד.

שיח כזה יצלח רק אם ישכיל לשלב את שתי הסוגיות, הפלסטינית והיהודית, במסגרת נרטיב משותף של הסכסוך. לא עוד נרטיב לעומתי של מנצחים ומנוצחים, קורבנות ומקרבנים, כי אם נרטיב חדש שיכיל את כל מה שמוכחש על ידי הצדדים, במודע או מתוך אינסטינקט של מגננה על "האמת הבלעדית" שכל צד מבקש לטפח את טענת הבעלות שלו עליה. אני סמוך ובטוח שיימצאו בתוך ישראל ומחוצה לה יהודים רבים שייענו לאתגר ויטו עמנו שכם בניסיון לתת מענה לצורך הזה, במיוחד מקרב הזרמים שאינם מקבלים את הנרטיב הציוני כפשוטו, ושתפיסותיהם לגבי הדרכים לפתרונו של הסכסוך אינן נעדרות חזון ויצירתיות.

נרטיב משותף שיתעלה על הנרטיבים המונוטוניים יוכל להוות בסיס לשלב חדש, שבו ידעך העימות ותגבר הפייסנות, ותפתחנה הדלתות לפתרונות והסדרים. אם שני הצדדים יתרמו ליצירת התנאים והאווירה המתאימה, נוכל לבחון מחדש, ביחד, את השאלות המהותיות ביחס להיסטוריה ולסוגיית האחריות המוסרית, ואז נוכל אולי להימנע ממשגי העבר, להוביל לפיוס וליישב את הסוגיות המרכזיות הנוגעות להגדרה העצמית, לריבונות ולביטחון של שני העמים, ולסכם את פרטי סוגיות המשנה הנובעות מהן.

האם יעשו הפלסטינים את מה שנמנעו ממנו כל השנים, ויכירו בכך שהסוגיה היהודית תיפתר על האדמה הפלסטינית, ושאחרי ככלות הכול ההיסטוריה, שפעלה לרעתם, לא תוכל להחזיר להם את מלוא החוב שהיא חייבת להם? בינתיים, נראה שחלק לא מבוטל מן הנזקים, נובע מן ההישארות מחוץ להיסטוריה.

הכותב הוא סופר ועיתונאי, בעל טור קבוע בעיתון "אלחיאת", שם פורסם הטקסט בערבית; תרגום: נדב פרנקוביץ'

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אייל בן משה

    עובדה היא שמי שהגה והקים את מדינת ישראל הם ציונים מזרח אירופאים, על פי דגם הלאום האירופי, אך בעקבות זיקה יהודית דתית למקום. ומכך טבעי שכל הדיאלוג הפלסטיני יהיה מול הנראטיב שלהם..
    אבל מה לגבי כל יהודי ארצות ערב מהסביבה הקרובה שבאו לכן ( אמנם במספרים קטנים ) כמעט ללא הפסק, ומה על היהודים המקומיים שמעולם לא עזבו,למה הם באים לידי ביטוי בנאומו של הכותב המכובד?
    כאילו על פי נאומו של הכותב לפני היו פה רק ערבים מוסלמים ( אמנם הרוב) ולאחר מכן הגיעו יהודים ממזרח אירופה.

  2. דב פוניו

    בעצם אין הבדל גדול בין הגישה לסכסוך משני הצדדים. בשני הצדדים הרוב עייף ממנו ורוצה עתיד טוב יותר. אבל המנהיגות מצליחה לנווט את הרוב הדומם ללכת בעקבותיה. זה מתחיל מהקיצוניים אל המרכז המפה הפוליטית. המנהיגות בשני הצדדים מדברת אחרת, אבל מתכוונת לאותה התוצאה : לא בקדנציה שלי! משכורת יש , כיבודים יש- אז בואו נמשיך עד סוף הקדנציה , ואם אפשר לעוד קדנציה.
    והעדר ממשיך ללכת בעקבות הרועה.

  3. ריקי ישראלי

    קראתי מאמרים אינספור על הצורך של היהודים להכיר בנרטיב הפלסטיני, פעם ראשונה שאני קוראת מאמר כזה מהצד השני.
    מי יתן ונוכל לבנות את אותו נרטיב משותף.

  4. מאיה

    מלים בסלע. איפה מצטרפים ליוזמה?

  5. סמולן

    התמיכה היא – ביקר לי – מכל הלב.

    הערה: נראה שהמופע השני של "היהודים" במשפט "אני סבור שהפלסטינים נמנעו מלעסוק בשואה ומשמעויותיה מחשש שזה יגרע מזכותם ויערער את היסוד המרכזי בנרטיב שלהם שלפיו היהודים אינם עם, הגעתם לפלסטין היא אירוע קולוניאלי מובהק, ושהם – היהודים – אינם הקורבן האולטימטיבי כפי שהיו רוצים לחשוב" הוא שגוי.

  6. גרי רשף

    אני נכנס לאתר "העוקץ" וקורא – לא מפני שאני מסכים עם מה שנכתב כאן, אלא להיפך – אינני מסכים, וטוב שיש לי הזדמנות לשמוע דעות שונות משלי ולהחכים מהן.

    מה הבעייה? התחושה שלי שכאן כותבים יהודים שמאלנים שסבורים שהציונות ומדינת ישראל פגעו ופוגעים בערבים, והם מקיימים דיאלוג עם ערבים שמסכימים איתם שהציונות ומדינת ישראל פגעו ופוגעים בערבים..

    טוב לפגוש גם קולות אופוזיציוניים מהצד הערבי שמנסים להקשיב לא רק למה שנוח להם, אלא גם לצד השני.

    אינני בטוח ש"שיח הנרטיבים" הוא מה שאני אישית מחפש, אבל היכולת להשמיע דעות אחרות – מתונות יותר – מעוררת בי תקווה גדולה.

  7. יריב מ

    נכון שהוא קצת ציוני מדי לפרקים, אבל זה גם בסדר שיהיו קולות מכל צד שחושבים יותר על הצד שכנגד.
    זו הוגנות אמיתית וראיית האחר.

  8. עודד ישראלי

    למרבה הצער נראה שרוב הציבור הערבי-מוסלמי שבוי בתפישות עולם שהן זרות ומוזרות לאופן המחשבה הרציונאליסטי והקונסטרוקטיבי שמציע פה הכותב, ועולם השאיפות והערכים שלהם הוא אחר לגמרי…

    ניתן לראות דוגמא טובה לכך בסרטון וידאו שערכה MEMRI עבור ועידת זכויות האדם של האו"ם בספטמבר 2010, ובו לקט של קטעי שידור מטלויזיות ערביות העוסקים ביהודים – סרט שכל מי שעוסק בסכסוך (ברצינות) חייב לראות מההתחלה ועד הסוף, המר:

    http://www.youtube.com/watch?v=PR2K9mDsRCo&feature=related

  9. למרזוק ולסאלמן מצאלחה

    לחלק מהדרוזים יש בעיה של זהות חצויה. במקום להיות גשר להבנה חלקם מתגייס לצבא הכיבוש והדיכוי, וחלקם מפנה את הבקורת לקורבן. אלה רק שתים מהבעיות של הדרוזים בישראל.

  10. לפרסם בכל עיתון וביטאון ימני-דתי-לאומני

    ולהביא לידיעת הציבור שיש גם יש,עם מי לדבר.
    מרזוק לא לבד .יש עוד מודעים כמותו.המודעות הנאורה והמאירה שופכת אור חדש על הכרה של כל צד בסבל משנהו.
    המודעות הזו היא שלום.
    מי שחיים בכחש כדברי מרזוק הנכונים כל כך,בהסתרה,בהונאה -עצמית ובעיקר באטימות של השלכה על הזולת,הם מטבעם מנציחי מעגל -הדמים.זה נכון לשני הצדדים הקנאים והדתיים ברובם,אבוי.
    לעניות דעתי נרטיב חדש מיותר.
    המודעות מחסלת כל התנגדות.
    יש ללמד להתחבר למודע. למתבונן.למשקיף.לקבל ולאהוב מציאות ועובדות.
    אי אפשר להתכחש לנכבה כשם שהשואה היא פרק אפל בתולדות היקום האנושי.
    לא ניתן למחוק את הבעייה הפלשתינאית ,ההכרה בזכות לזהות לאומית,שרירה ומציאותית כשם שקיים עם יהודי לפחות מאז הצהרת בלפור.
    ההסטוריה מתה, למרות שיש לה דרכים איומות והרות אסון להנציח עצמה בקרבנו ולהחיות עצמה ,קרי ,להיות תקוע ,בשער עבר ,תלוי, לא פה לא שם ולא בשום מקום, פרט, לזיכרון ממאיר ומכלה.
    לחיות פה ,כעת ,כאן ןעכשיו ,במקום הזה ,כדי לא להקבר בהסטוריה ובאשליה של עבר מת קטלני או ,של עתיד רצחני ומאיים ,שהינו ,משלה לא פחות.
    רק המודעות-ההכרה =ההשלמה =הקבלה ,הן השלום .הסליחה הפיוס, ,האהבה ,החיים בצוותא של שני עמים זה לצד זה.
    כפי שהיה ישמעאל ,אהובו בכורו של אברהם לצד יעקב,בראשית,טרם הגירוש האכזר ,הבלתי נישא בלב.
    שתי שלוחות די-אן.איי ,של אב אחד ,קדום ומשותף,האב ההיסטורי, שהן אחד במהות.
    די למוות די לשנאה ולעויינות- שווא,די למושגים ולתורות- השמדה, שבענו עד אינקץ ולעייפה מקונספציות שמשמידות את העמים,די לכוח ולשליטה.
    אפשר לדור בכפיפה אחת,יש די מקום רחב,כמידת הרצון הטוב והמעניק.
    מודעות רבותי.

  11. יורם גת

    תחת מעטה דקיק של תחכום אינטלקטואלי, המאמר הזה הוא לא יותר מאשר שיתוף פעולה מביך מצד הכותב עם התעמולה הישראלית.

    מזה עשורים תנועת השחרור הפלסטינית מציגה הצעות פתרון לסכסוך שאינן מבקשות לסלק מישראל את היהודים הגרים בה. הדבר נכון לפחות מאז נאום ערפאת באו"ם ב-1974. (http://en.wikisource.org/wiki/Yasser_Arafat%27s_1974_UN_General_Assembly_speech)

    כמו כן, מזה עשורים מציעים הפלסטינים פשרה טריטוריאלית לאורך קווי 67 – פשרה שמקנה ליהודים שליטה על למעלה מ-75% מהשטח שממערב לירדן.

    כל אותו זמן, מי שמבקש לבטל (רטורית ומעשית) את הצרכים הלגיטימיים של הצד שכנגד הוא הצד הישראלי. הסירוב הישראלי לכל הצעות הפשרה וההישענות הישראלית העקבית על כח הצבאי ופוליטי עדיף הם הסיבות לאי פתרונו של הסכסוך.

  12. דב פוניו

    בעקבות המשפט שכתבת:
    "כותבים שמאלנים: מדינת ישראל פגעה ופוגעת בערבים", אני מזמין אותך לבקר בבית ספר הבדואי אל פורעא ליד ערד לראות את התנאים שם, ולסמן מה נכון:
    " אתה שמאלן-לכן אתה רואה"
    " למה הם שם בכלל?"
    "בלעדינו לא היו לומדים"
    "הם רגילים לתנאים אלה".
    " מה שאני לא רואה,לא קיים"

  13. עדי בן יעקב עו"ד

    הדרך היחידה היא שהפלשתינאים יודו באמת הקשה מכל שהם הם אחראים לאסונם ושהם בעצם אסונם עצמם. לא מדובר כאן במשהו שליהודים יש השפעה עליו. אחרי 63 שנים שאתה מחזיק בכלובי פליטים ארבעה מליון איש עם מפתח של שיח מוניס על החזה אתה לא יכול לבוא אליהם ולהגיד להם "פוס" בוא נשכח מזה. אתה רק יכול להגיד להם את האמת המרה והיא אינה סימטרית.
    ועל כן הסכסוך הזה יגמר בדם ולא בשלום. עצוב אבל אמיתי. כי האנשים הללו שמחכים עם המפתח כבר שישים ושלוש שנים? שלוש דרכים יש לשחרר אותם. הראשונה שינצחו ויהרגו את כל היהודים ויזרקו אותם לים (שזה מה שהם מנסים) אני הולך להלחם על זה ובאכזריות. השניה הדרך שאתה מציג שהיא בוא נעשה כאילו שהיתה סימטריה ונאשים את שני הצדדים במידה שווה ונעשה שלום. זה באנלי לא ראלי ומנסיון מצטבר הנכונות של יהודים להכיר באיזה שהיא זכות לפלשתינאים מיד מנוצלת לרעה על ידי גורמים פלשתינאים לא כבסיס למשא ומתן אלא לדרישה הבאה ועל כן נשארת האופציה השלישית וזה להכניע את התקומות הפלשתינאית בצורה תנכית לכרות את בוהנות רגליהם ולהשפיל אותם עם הרגל על הצוואר. אז יהה פה שלום. הבעיה תמיד לא איך שלום אלא איך חיים אחר כך בצורה שיוונית . אבל בכדי לחיות בצורה שיוונית לא צריך מלחמה אבל זה לא עוזר ובסוף קודם תהה מלחמת גוג ומגוג.

  14. טל

    המשפט הזה מאוד קשה לעיכול לצד הפלסטיני אבל גם לצד השמאלי וגם לצד הימני בקרב היהודים. ובכל זאת הוא המתפח ליציאה מחוסר התקווה הנוכחי.
    הפיתרון שמציע הכותב הוא פיתרון אחד אם כי אפשר לחלוק על הדעה שניתן בכלל לפתח נרטיב משותף, או שנרטיב הוא בכלל פיתרון הבעייה. אפשר לחשוב על פיתוח אינטרס משותף כבסיס להתקדמות לפיתרון. בכל מקרה – כל הצדדים צריכים להבין שצודקים ככל שהם מרגישים בעמדתם, מהצדק לא יוצא פיתרון וכמו שאפשר לראות גם לא ניצחון. צדק הוא בסיס לכאב ולשפיכות דמים. תנו לתחושת הצדק לנוח קמעה והתרכזו במכנה המשותף שטוב לכולנו.

  15. אלי אמינוב

    מחבר המאמר מאמץ את הנרטיב הציוני של התנחלות בפלסטין, המצאת העם היהודי וזכויות לאומות למתנחלים מאירופה שסלקו את עם הילידים הפלסטיני מרוב חלקי מולדתו ופוררו אותו. תפישתו של המחבר מוכיחה כאלף עדים כי לא ניתן ליצור נארטיב משותף בין כובשים ונכבשים מנשלים ומנושלים. רק הפיכן מדינת האפרטהייד היהודית למדינה אחרת לחלוטין מדינה חילונית דמוקרטית שתיצור שוויון מלא בין שתי הקהילות החיות בפלסטין ההסטורית תוכל ליצור נראטיב משותף שקרוב לודאי יהיה שונה לחלוטין מאגדות מחכר המאמר.

  16. חנן שליב

    פשוט יופי של ניתוח ויופי של כיוון התקדמות.ולכל בעלי האמיתות המוחלטות מימין ומשמאל מישמעאל ומיעקוב:שמענו וראינו אותכם זה יותר מ120 שנה וכנאה שנזכה ל"מופע" מרהיב שלכם גם בסתיו הקרוב,לא חבל על קורבנות השווא????

  17. גרי רשף

    לפי הניסוח שלך יש לי חשד שאתה חושב שאני בטוח שהכל בסדר, אז תנוח דעתך: ידוע לי שהערבים אזרחי המדינה מקבלים הרבה פחות ממה שמקבלים היהודים וזה רע מאוד.

    כשאני בא ואומר שישראל עשתה במהלך השנים הרבה טעויות והרבה עוולות, אני לא עושה זאת כדי שבן שיחי הפלסטינאי ההיפותטי יגיד שהוא מסכים עם דברי ושעל בסיס ההסכמה שישראל לא בסדר נחשוב איך לתקן את המצב..

    כן הייתי שמח לוּ גם לוֹ היה גודל הנפש להכיר בטעויות ובעוולות הרבות שהצד שלו עשה, ועל בסיס זה לחפש דרך לתקן את העתיד.

    המאמר הזה נוסך בי איפוא תקווה..

  18. שחר כרמל

    בערבית או באנגלית?

  19. דב פוניו

    אתה כתבת: " כאן כותבים יהודים שמאלנים". לכן הגבתי כמו יהודי שמאלני.
    לאמיתו של דבר אני לא כזה או כזה, אלא אדם שפוי שרואה את המציאות בארץ הזאת ונעשה לי רע.אני גם זוכר מה שעשו לי שם מאיפה שבאתי ו רוצה להיות יותר טוב מהם.