• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

עושים היסטוריה

השיח הפלסטיני חייב לצאת מההכחשה ולהתחיל לדון ברצינות על הסוגיה היהודית והציונות: לא עוד מנצחים ומנוצחים, קורבנות ומקרבנים, אמת בלעדית, כי אם נרטיב חדש ומשותף לשני הצדדים
מרזוק אלחלבי

ככלל, השיח על הסוגיה הפלסטינית מאופיין בהתעלמות מהסוגיה היהודית. הדבר מתבטא בשורה של הנחות יסוד פלסטיניות, שסידרו לבעליהן פטור מעולה של הסתבכות כזאת ודחו אותה עד להודעה חדשה. אסטרטגיה של התעלמות מהסוגיה היהודית מטפחת שיח המתבסס על תפיסות לאומניות, מרקסיסטיות ואסלאמיות, המכחישות את עצם קיומו של עם יהודי ואת העובדה שהיהודים שחיו בפלסטין והתקבצו בה במשך העשורים האחרונים יצרו מנגנון לאומי ראוי לשמו. במקביל, עם או בלי קשר לתפיסות הללו, רווחת הגישה הרואה בפרויקט היהודי בפלסטין מיזם קולוניאלי ותו לו, שיש להיאבק נגדו בלי דיבורים מיותרים – חרף ההתפתחות ההיסטורית של העשורים האחרונים והגדרת הקבוצה היהודית את עצמה, בפלסטין ומחוצה לה, כעם.

יחד התוו התפיסות הללו מסלול א-היסטורי, שהנרטיב הפלסטיני כמעט ולא חרג ממנו. זאת על אף ששתי הסוגיות, היהודית והפלסטינית, שלובות זו בזו וחולקות היסטוריה משותפת – לפחות מאז שנות השלושים של המאה העשרים, ובודאי שמאז החלטת החלוקה וההכרזה על מדינת ישראל כריבונות יהודית בפלסטין ההיסטורית. הנרטיב הרשמי, הנשען על הזכות הפלסטינית, התמקד באני, הקורבן ובעל הזכות. הזרמים המרכזיים נרתעו מלהתקרב לסוגיה היהודית, או מאידך לעסוק באופן ביקורתי בהגדרת הזהות הקיבוצית הפלסטינית והערבית.

הדבר בלט במיוחד באמנה הפלסטינית, שהציעה להשיב את ההיסטוריה על עקבותיה, לשלוח את היהודים שנכנסו לפלסטין חזרה למקומות שמהם באו, ולשים קץ לסכסוך! החשיבה הפלסטינית אודות הסכסוך הייתה כרוכה במידה רבה אחרי אשליות כאלו של גאולת בזק הנמצאת מעבר לפינה, ממתינה לרגע בו ישובו מחוגי השעון כמה עשרות שנים לאחור.

הכוחות המובילים בזירה הפלסטינית והערבית החלו כבר בשלב מוקדם במלאכת המיתולוגיזציה של הבעיה הפלסטינית, ופעלו לעצב את הנרטיב כמעין מיתוס יווני או כנעני. בכך הרחיקו עצמם הפלסטינים מן ההיסטוריה המתהווה, בעוד שהסוגיה היהודית השתרשה בפלסטין ההיסטורית לאחר שהתפרצה בעוצמה כה רבה על אדמת אירופה. השואה כמו לא הייתה מבחינת הנרטיב הפלסטיני. הפלסטינים נרתעו מלעסוק בה ובהשפעתה הניכרת על החוויה היהודית, וכשכבר עשו כן היה זה כמעט תמיד בהקשר הצר של התנצחות עם הציונות הרשמית, ובדרך כלל תוך נטייה להמעיט בערכה, שהגיעה אפילו לכדי גילוי הבנה לתפיסות מכחישי השואה ואימוצן. אותותיה של מגמה זו ניכרים עד היום בהגות הפלסטינית.

אני סבור שהפלסטינים נמנעו מלעסוק בשואה ומשמעויותיה מחשש שזה יגרע מזכותם ויערער את היסוד המרכזי בנרטיב שלהם שלפיו היהודים אינם עם, הגעתם לפלסטין היא אירוע קולוניאלי מובהק, ושהם – היהודים – אינם הקורבן האולטימטיבי כפי שהיו רוצים לחשוב. אסטרטגיות כאלו שלטו בכיפה הפלסטינית זמן רב מדי, ולא תחזקנה מעמד יותר. אין פירוש הדבר שיש להיכנע להשתלשלות האירועים הטראגית, לעובדות הנוצרות בשטח או לשינויים במרחב הגיאו-פוליטי הערבי: אל לנו לקדש כך את גחמותיה האירוניות של ההיסטוריה. שכן אם נעשה זאת היא עלולה לחזור על עצמה, ואולי אף בצורה אכזרית והרת אסון יותר מבעבר.

המסקנה היא שעל הפלסטינים להופיע בשערי ההיסטוריה ולקיים דיון רציני על הסוגיה היהודית, כפי שזו הציבה עצמה בפנינו – דהיינו כתופעה היסטורית פוליטית וכמכלול של עובדות אובייקטיביות, ובראש ובראשונה עובדת היותה סוגיה של עם המגדיר את עצמו בצורה מסוימת וטוען לריבונות כלשהי בפלסטין ההיסטורית, על כל המשתמע מכך. אין טעם להמשיך ולהתמודד עם הנושא רק באמצעות הנפנוף בזכות הפלסטינית או בקורבנות הפלסטינית. יש צורך בתבונה מדינית והכרת האפשרויות הגלומות במעש המדיני.

יכולנו להוסיף ולדבוק במה שנחשב ל"אבני היסוד" המסורתיות ביחס לתפיסת האני או לתפיסת האחר היהודי. יכולנו להמשיך ולכנות את הציונות ואת ישראל בשלל כינויים. אך עלינו להמשיך הלאה, לרענן את התפיסות הנוגעות לסוגיה הפלסטינית כך שתהיינה ברות שיח עם הסוגיה היהודית השזורה בה, וליצר תפיסות חדשות שיפתחו אופקים לפיוס בין העמים. דברים אלו חלים גם על שותפים פוטנציאליים מהצד הישראלי, שאיתם יש לנו דיאלוג ארוך, אך הם מופנים כאן לצד הפלסטיני, ש-63 שנים לאחר הנכבה זקוק יותר מאחרים להערכה מחודשת של האסטרטגיה שלו, הנרטיב שלו והנחות היסוד שלו, כדי שיוכל להשיג את ההישגים אליהם הוא שואף.

ניתוח תהליכי התפתחותן של שני הזהויות, היהודית והפלסטינית, ואופן התפתחות העימות החזיתי ביניהן, מורה כיצד ניתן יהיה בעתיד להצמיח שיח שיפתח בפנינו אפשרויות חדשות לפיוס היסטורי. זאת במיוחד לאור התמשכות המשבר הקיומי הישראלי, הנובע מהיעדר השלום ומתחושת חוסר הלגיטימציה, ועל אף העליונות הצבאית; ואף לנוכח המשבר הפלסטיני, שמתעצם בשל כישלונה המהדהד של האסטרטגיה האלימה, היעדר הפתרון והתמשכות הכיבוש, ועל אף כל המאמצים וההקרבה; יש לקוות שההנהגה הפלסטינית תיזום מהלכים שיובילו לפיוס היסטורי ולא ליישוב המחלוקות המדיניות בלבד.

שיח כזה יצלח רק אם ישכיל לשלב את שתי הסוגיות, הפלסטינית והיהודית, במסגרת נרטיב משותף של הסכסוך. לא עוד נרטיב לעומתי של מנצחים ומנוצחים, קורבנות ומקרבנים, כי אם נרטיב חדש שיכיל את כל מה שמוכחש על ידי הצדדים, במודע או מתוך אינסטינקט של מגננה על "האמת הבלעדית" שכל צד מבקש לטפח את טענת הבעלות שלו עליה. אני סמוך ובטוח שיימצאו בתוך ישראל ומחוצה לה יהודים רבים שייענו לאתגר ויטו עמנו שכם בניסיון לתת מענה לצורך הזה, במיוחד מקרב הזרמים שאינם מקבלים את הנרטיב הציוני כפשוטו, ושתפיסותיהם לגבי הדרכים לפתרונו של הסכסוך אינן נעדרות חזון ויצירתיות.

נרטיב משותף שיתעלה על הנרטיבים המונוטוניים יוכל להוות בסיס לשלב חדש, שבו ידעך העימות ותגבר הפייסנות, ותפתחנה הדלתות לפתרונות והסדרים. אם שני הצדדים יתרמו ליצירת התנאים והאווירה המתאימה, נוכל לבחון מחדש, ביחד, את השאלות המהותיות ביחס להיסטוריה ולסוגיית האחריות המוסרית, ואז נוכל אולי להימנע ממשגי העבר, להוביל לפיוס וליישב את הסוגיות המרכזיות הנוגעות להגדרה העצמית, לריבונות ולביטחון של שני העמים, ולסכם את פרטי סוגיות המשנה הנובעות מהן.

האם יעשו הפלסטינים את מה שנמנעו ממנו כל השנים, ויכירו בכך שהסוגיה היהודית תיפתר על האדמה הפלסטינית, ושאחרי ככלות הכול ההיסטוריה, שפעלה לרעתם, לא תוכל להחזיר להם את מלוא החוב שהיא חייבת להם? בינתיים, נראה שחלק לא מבוטל מן הנזקים, נובע מן ההישארות מחוץ להיסטוריה.

הכותב הוא סופר ועיתונאי, בעל טור קבוע בעיתון "אלחיאת", שם פורסם הטקסט בערבית; תרגום: נדב פרנקוביץ'

כנראה שיעניין אותך גם: