זולגים אל מעבר לקו

רשמים מהפגנת "סולידריות" נגד ההתנחלות החדשה בראס אל-עמוד
דוד שולמן

אנחנו נאספים בארבע אחר הצהריים מחוץ לבניין הקומות של המתנחלים, מול בניין המשטרה הישן בשכונת ראס אל-עמוד שבהר הזיתים. השבוע נאם נתניהו בפני הקונגרס האמריקאי. אם יש בכלל סיכוי שמישהו בעולם לא הבין שראש הממשלה שיקר במצח נחושה, הרי שהטקס הרשמי שנערך ביום רביעי האחרון לחנוכת ההתנחלות החדשה כאן במזרח ירושלים, דיו להסיר את הלוט. נתניהו הרבה להשמיע את המלה "שלום", רוב הזמן במשמעות "מלחמה".

יום חם, מאובק ויבש, מן הרגע הראשון אני צמא וצימאוני רק גובר והולך. אני גם שיכור קצת מן האווירה סביב: יש מעין נחישות מיודעת באוויר, כוונה ברורה, ואני חש את הזעם. הקווים מתוחים וחדים. 20-30 ילדי מתנחלים, בנים ובנות, וכמה בוגרים ניצבים על הגג הנשקף אל הרחוב, והפעילים שלנו מסתובבים ממש מתחתם. לעתים הילדים יורקים עלינו, או מתיזים עלינו מים (פעולה מבורכת בחום העז) ולעתים הם שרים או מדקלמים כאילו לחקות את הסיסמאות שאנחנו משמיעים לקצב התופים. הם תולים שלט מן הגג: רפואה שלמה המרמז על כך שדעתנו השתבשה לחלוטין, ואולי אנחנו סובלים מאיזה טירוף-המונים. אולי הם צודקים. האמנם יפגינו יהודים נגד יהודים אחרים, גם אם אלה האחרונים הם גנבים?

פעילי סולידריות בראס אל-עמוד. נחישות מיודעת באוויר. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

אבל לא רק יהודים יוצאים היום להפגין כאן. עמנו פלסטינים רבים, מספרם גדול מאשר ברוב ההפגנות בשייח' ג'ראח, והם מתקדמים אל מול פני השוטרים. מתחת לבתי הדירות הגדולים הבנויים מאבן מצוי חניון. התמקמנו בדרך הגישה אל החניון כך שלמכוניות המתנחלים הנכנסות או יוצאות ממנו קשה לעבור. בשלב מסוים אחד הנהגים הללו מוצא את עצמו מוקף פעילים, והוא לוחץ על הדוושה ומפלס במהירות דרך בהמון. בנס לא ניזוק איש. השוטרים נובחים ודוחפים אותנו ומנסים לשווא לפנות דרך. כל זה נמשך זמן רב, המתח גובר לאטו עד לשיא למרות שיש גם רגעים של ריק ותהייה ולאות כתוצאה מן השעמום, הצמא והחום.

נער פלסטיני בן כ-12 נוטל את המגאפון ומנהיג קריאות קצובות למספר דקות, חצי בערבית, חצי בעברית: לא ל-אחתלאל! מרי אזרחי – כן! טוב לשמוע את הדברים מפיו. מרי אזרחי הוא מה שנדרש בנסיבות הקיצוניות של ישראל-פלסטין 2011 – ועמו התגרות עיקשת, חיפוש מתמיד אחר נקודת החיכוך, אפס ויתורים. דומה שהמשטרה במבוכה, אובדת-עצות: מה עליה לעשות ב-200 מפגינים? אני רואה את שני המפקדים מהססים, תוהים. לשם שינוי אינם ששים לעצור אותנו. אולי – אם ניחוש ואם משאלה – הבכיר שבשניהם, המתנהל במידה מסוימת של כבוד, לא ממש נהנה להגן על מתנחלים מהזן הקנאי הזה.

עדיין, אנחנו מתגרים בהם, מכנים אותם "משטרת מתנחלים" (מה שנכון, נכון…), אומרים להם שזכותם ואף חובתם לסרב לפקודות לא-חוקיות, זולגים אל מעבר לקו שציוו עלינו לא לעברו, ולבסוף עושים מה שעשו כבר רבים לפנינו, בהודו של גאנדי, באלבאמה ומיסיסיפי, בשנות המחאה נגד מלחמת וייטנאם, בטיבט – אנחנו מתיישבים על הכביש, חוסמים את הגישה לבניין ולחניון, וממתינים בזרועות שלובות לשוטרים שיתירו את הקשרים ויגררו אותנו מן המקום.

השמחה הרגילה ממלאת אותי. אין מתוק מן התחושה שעושים את הדבר הנכון. סוף סוף, או שוב, אני שלם עם עצמי וכמעט עם העולם – לבד מן הצמא המייסר ומטר היריקות מדי פעם. אנחנו "ארוזים" יחדיו במעין גוש. שוויון עמוק, קומוניטאס, מלכד אותנו אל מול הבאות. אבל אני לא חושב כרגע על העתיד. די ברגע זה. לא נחוץ לי עוד דבר.

פעילי סולידריות בראס אל-עמוד. משטרת המתנחלים. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

מובן שהשורות לפניי מידלדלות במהירות כי השוטרים כבר פתחו במתקפה. הם תופסים בכל חלק גוף המזדמן להם – ראש, רגליים, זרועות, ישבנים – ונאבקים להפריד אותנו זה מזה. זו משימה לא קלה. הם גוררים אותנו בזה אחר זה, לעתים בתוספת אגרופים וקללות, אל צד הדרך שאותה יש להשאיר פתוחה ויהי-מה למען המתנחלים. אני לא מצליח לראות היטב את התמונה הכוללת מפיסת גן העדן שלי על הקרקע, אבל שומע את הצעקות והלמות התופים הקצובה, רואה את נעלי החיילים השחורות קרבות אליי יותר ויותר. השורות הקדמיות בגוש האדם כבר אינן ונותרו רק שני מטרים או שלושה ואז יטפלו כבר גם בי. אני אמור לפחד אבל דבר לא מפר את שלוותי המוזרה. אני מודאג קצת בגלל איילין שנותרה אי-שם ליד קצה הרחוב. אני לא רואה אותה, אני מקווה שאינה בטווח המכות שממטירים המג"בניקים בחופשיות, כאילו נחלצו מאיזו מגבלה מעיקה.

ביני לביני אני חושב שאוכל פעם לכתוב על השלווה הזו ולחקור אותה. ברור לי שאני לא היחיד המרגיש כך. איילין תאמר בהמשך: "הרגע הזה שבו כולכם התיישבתם היה יפהפה ומלא-עוצמה". היא צודקת. אולי זו הסיבה שאני אוהב אותו כל כך, לדעתה. היינו כמאה אנשים – התיישבנו כך, בהתרסה, מוכנים לספוג מכות או להיגרר או להיעצר. ברור שלא היה צורך להסביר זאת לאיש, ופחות מכול לעצמנו, כי הצדק שבמעשנו היה ברור כשמש ואחרי הכול, כבר עשינו דברים כאלה בעבר, לא מעט. כבר למדנו את הלקח – יותר מכול אותו לקח של פעולה, אמירת "לא" בגופנו במקום במלים, שוב ושוב, כל עוד צריך לעשות זאת, עד בוא הניצחון לכשיבוא.

אבל אפילו מחשבה זו אינה נכונה ולא נדרשת. אנחנו לא מרבים לחשוב על ניצחון בימים אלה. אני מחייך אל תהילה הנמצאת ממש מאחוריי, ונזכר במעצר שלנו בדרום הר חברון לפני חודש בלבד – הפעם הראשונה שלה. אבל אני מחייך אליה מאחר שהבנתי עכשיו שאנחנו עושים זאת בדיוק משום שאין לדעת לאן הכול יוביל, לאילו תוצאות, ובדיוק נזכרתי בפסוק מתוך הבהאגאבאד גיטה, האומר שלבני האדם ניתנה הזכות לפעול אבל אל להם לחשוב על פירות פעולתם – די בכך שהיא טובה בעיני אלהים ואדם.

הרבה דחיפות ומשיכות ותפיסות ואגרופים ולהפתעתי אני נסחף כאילו על ידי מערבולת מן המרכז ולעבר המדרכה, כי החיילים והשוטרים כבר הצליחו לפנות די מקום כדי לאפשר למכונית מתנחלים לעבור, וברור שנמאס להם להיאבק בכל אותו סבך זרועות ורגליים וגופים כבדים. היה לי מזל. לנוח, במרחק מטר או שניים ממני, לא שיחק המזל: ירו בו ב"טייזר”, והוא נפל ארצה, ידו לופתת את ימין חזהו, עיניו מתרוצצות בחוריהן, הגוף מפרפר קצת, בקושי בהכרה. אני ממהר אליו אבל לפני שאני מתחיל לגשש אחר חושיי כחובש, דניאל – רופא מנוסה – כבר כאן והוא מערסל בזרועותיו את ראש הפגוע. אנחנו מזעיקים אמבולנס, אבל לאחר כמה דקות, נוח מתעורר, מתיישב לאט, ומנסה עוד יותר לאט לקום על רגליו. הטייזר מסוכן: הוא פוגע באמצעות מכת חשמל המסוגלת להרוג. בני, מישה, הזהיר אותי לפני כמה חודשים שאנחנו עלולים להיתקל בכלים הללו באחד הימים, והיום זה קרה, בראשונה.

נוח, שלא נפל ברוחו, מצטרף לאחרים היושבים עדיין על הכביש.

פעילי סולידריות בראס אל-עמוד.אמירת "לא" בגופנו במקום במלים. צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס

יש עצורים כמובן – שישה למיטב ידיעתי. אבל כשהם מנסים לעצור את אחד הפלסטינים, הפעילים מתגודדים סביב ומצליחים במאמץ ניכר לחלץ אותו מידי השוטרים. ניצחון אחד קטן. בינתיים, בזמן שהייתי עסוק, קרו דברים רבים. אולי, סטודנט שלי לשעבר, בא מדי שבוע להניף דגל שחור ועליו סמל שודדי הים – גולגולת וזוג עצמות שלובות. יש שרואים בדגל הזה חידה, אף שאולי טוען שהמסר ברור מאליו: סמל מושלם לדרכם של המתנחלים. היום אחד המתנחלים מצליח לחטוף ולתלוש אותו ממקלו שכעת, יש להודות, נראה מסכן-משהו. אולי הוא הפך למין תורן בודהיסטי המאשש את עומק הריק שבכל הקיים. ואז מצלצל הטלפון הנייד של אולי. על הקו חברתו לשעבר אותה הוא מתאר כניהיליסטית או אנרכיסטית, בלתי-פוליטית בעליל. בדרך מוזרויות הגורל המאפיינות את ישראל, אחותה של אותה אשה היא מתנחלת הגרה ממש בבניין זה. ילדי אותה מתנחלת נמצאים כרגע עם החברה-לשעבר ועליה לקחתם "הביתה", אם פיסת אדמה פלסטינית גנובה יכולה להיחשב בית. מה לעשות? אולי לא רוצה שלילדים תיגרם טראומה. "חכי שעה", הוא מציע לה.

ומה אז? כבר עברו שעתיים או יותר, וזה נגמר. המשטרה מסתלקת עם שבוייה. איילין רואה ילדים פלסטינים אוחזים באבנים ופיסות חרס. זו סכנה חדשה, גרועה מכל מה שכבר קרה עד כה. היא ניגשת לנסות ולהרגיע אותם, אחרים מצטרפים, וזה מצליח – או שהנערים החליטו נכון על דעת עצמם. בלי גז או כדורי גומי היום.

בכביש הראשי ממש לידינו, בעוד אנחנו שקועים במהומה שלנו, לרעם התופים וצווחות האנשים, מכונית פלסטינית מקושטת והדורה בסרטים צחורים וחתן וכלה עושה בקושי את דרכה לצד שדה הקרב, ומצליחה לעקוף את הג'יפים של מג"ב החוסמים את הדרך. האם יספיקו לחתונה בזמן?

חכמי קדם מעולם לא טעו

בנוגע לסבל: כמה היטיבו להבין

את מיקומו האנושי, כיצד הוא מתרחש

כשמישהו אחר בדיוק אוכל או פותח

חלון או סתם פוסע הלאה…

במקרה שיר זה של אודן מתאים לנו, לאיילין ולי: את הבוקר בילינו בתל אביב בקניות לקראת חתונתו של מישה. האם עליי לחוש אשמה על האושר הזה, על העונג, בזמן שיכולתי להיות בדרום הר חברון או בסילואן או בנבי סלאח, לחבוש את פצעי הסובלים ולהתיר אסורים? לא. אבל אי אפשר להבין את המעברים החדים הללו. זה טירוף. רגע אחד אנחנו נהנים מספל אספרסו בתל אביב, וברגע הבא הנה אנחנו עם המשטרה והמתנחלים והאבק והתופים והכאב והשאלות-ללא-מענה וחוסר-התקווה. האל שהמציא את העולם בו אנו חיים לא בדיוק חשב עד הסוף. אני מאחל לו רפואה שלמה.

תרגום מאנגלית: טל הרן; קריאה לפעולה באתר סולידריות שייח' ג'ראח

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. איזי גור

    אך מה כל זה שווה כאשר רובו של העם במדינת היהודים, חושב, מרגיש וצווח "היידה ביבי" וגם יצביע בעדו בפעם הבאה.
    שכני הפסיכיאטור טוען שזהו סימפטום כפול ומשולש של טמטום המוני,תחושת העדר ומשאלת סוף סוף.
    היתכן שהוא צודק, או שמימי משה סוחב העם הזה על גבו את הצורך להיות עבד. צורך שנטמע בו לאורך 400 שנות עבדות במצרים ועוד 1900 שנה של כניעה לפריץ ?!

  2. מאור

    עלי להעיר שנתניהו לא שיקר- הוא דיבר על ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל.