הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
קריאה לאינתיפאדה כלכלית
ד"ר יריב מוהר הוא סוציולוג החוקר הנעה לפעולה קולקטיבית בתחום של ארגונים אזרחיים, מחאות, מהומות וארגוני טרור, והוא גם ראש היוזמה לביטחון וזכויות האדם
לאחר האכזבות המדיניות בצד הפלסטיני, סוג כזה או אחר של אינתיפאדה בוא-יבוא. נראה כי ההכרה הצפויה במדינה פלסטינית באו"ם לא תשפיע הרבה על מצב הפלסטינים בפועל. גם הסירוב של נתניהו לבטא הסכמות המאפשרות את המשך המו"מ יוצר מבוי סתום. רקע זה הוא דלק להתקוממות עתידית, וכל אירוע קטן בשטח יהיה הגפרור. לפיכך יש לאקטיביסטים יהודים ופלסטינים תפקיד הומניסטי קריטי בקידום צורה כלכלית-אזרחית של התקוממות על פני גרסת האוטובוסים המעופפים והפגיעה המתועבת והבלתי-מובחנת באזרחים.
את טעמה של התקוממות רווייה בטרור טעמנו כבר באינתיפאדת אל-אקצה, והיא המיטה אסון על שני העמים. אם נגזר על האינתיפאדה לפרוץ שוב, הרי שראוי לעודד אותה ללבוש צורה שתיטיב עם האינטרסים של רוב האנשים בשני העמים – ולא עם האינטרסים של חזיתות הסירוב, הטרוריסטים, הפוליטיקאים והגנרלים שבין הירדן לים.
גם כצדק פואטי, המענה לוואריאציית השלום הכלכלי של נתניהו רצוי שיהיה בדמות אינתיפאדה כלכלית. זו תהיה התקוממות המושתתת על מאבק אזרחי בלתי-אלים ופגיעה בנכסים ממשלתיים ואינטרסים של תאגידים וטייקונים המשתפים פעולה עם המשטר הצבאי בשטחים. אינתיפאדה שעצם אקט אי-הציות האזרחי, היהודי-ערבי, יעלה את המחיר הכלכלי שלה: שהרי הפגנות משותפות דורשות יותר התעסקות מצד כוחות הבטחון וישנה פחות לגיטימציה לפזרן באלימות יתרה (הגם שזו לא ערובה מוחלטת, ונורו כבר רימוני גז בכינון ישיר גם בהפגנות כאלו).
צורה אזרחית-כלכלית של התקוממות עממית היא גם הדרך הטובה ביותר לשמור על חייהם של יהודים ושל ישראלים בכלל. נוסעי האוטובוסים ופוקדי השווקים בערי ישראל לא ימצאו מזור בחיסולים הלא כל-כך ממוקדים שמגדילים את מעגל השנאה ואת המוטיבציה לטרור. הם יוכלו לנשום לרווחה כשהפלסטינים יבינו שנזק כלכלי ותדמיתי אפקטיבי עשרות מונים יותר מטרור (וכמובן גם מהותית מוסרי יותר). מעבר לאפקטיביות, הפלסטינים ירוויחו מהאינתיפאדה הכלכלית גם את החיים עצמם. הרי גלי טרור מובילים באזורנו תמיד למבצעים צבאיים והללו לעולם לא פוגעים בטרוריסטים בלבד. הרג, הרס, אימה והשחתה היו מנת חלקם של פלסטינים רבים עם כל מבצע צה"לי נגד הטרור.
פעילים יהודים ופלסטינים המאוחדים בצורך לסרב להיות אויבים, יכולים וצריכים להנכיח ככל יכולתם את הצורה הכלכלית-אזרחית של התקוממות ואת יתרונותיה. המאבקים המשותפים הרבים של יהודים וערבים – כמו אלו בשייח ג'ראח או בכפר הבדואי אלעראקיב – והנוכחות התקשורתית שלהם מקדמים דינמיקה חברתית שמובילה דה-פקטו לבטחון רב יותר לאזרחים ונזק רב יותר למדינאים, אנשי עסקי וגנרלים שבוחרים בדרך הדיכוי. ככזו, האינתיפאדה הכלכלית היא אינטרס של הישראלים לא פחות מאשר של הפלסטינים.
יש כיום תנועות שפועלות למאבק כלכלי כמו ה-BDS אבל מאבק כזה, על מנת שישמור על לגיטימית בזרם המרכזי ועל מנת שיהיה קוהרנטי ביחס לעקרונות מוסריים השוללים עונש קולקטיבי, צריך להיות ממוקד כמה שניתן באחראים על משטר האפליה בשטחים. דוגמאות לפעולות כלכליות ממוקדות, שניתן כמובן להתווכח עליהן באופן פרטני, הן משיכת ההשקעות הנורבגיות מאלביט בשל תמיכתה בהקמת גדר הפרדה בתוואי הנמצא עמוק בשטח הפלסטיני, הלחץ של קואליציית נשים לשלום על "אפריקה ישראל" להפסיק לבנות בשטחים, והסירוב של בנק דקסיה לתת הלוואות לרשויות בשטחים.
הקונגרס האמריקאי שהריע לעמדות מועצת יש"ע אותה ביטא נתניהו בנאומו בארה"ב לא יהיה זה שיספוג את תוצאות הזלזול בזכויות הפלסטינים לייצוג אזרחי והגדרה עצמית. האמריקאים, שהאינטרסים שלהם במזרח התיכון (כמו גם באזורים רבים אחרים בעולם) מפוקפקים למדי, אינם אלו שיאספו חלילה את הגופות החרוכות באוטובוסים או ישקמו את הנפש והגוף המצולקים של נפגעי הטרור והאלימות. גם השריר שעשה ראש הממשלה נתניהו לאבו מאזן אינו מסכן אותו אישית. יהיו אלו האנשים הפשוטים בישראל ובפלסטין שישלמו את מחיר המבוי הסתום המדיני שיוביל חלילה גם לטרור.
לבסוף, צורת המאבק האזרחי-כלכלי מציעה אלטרנטיבה טובה לטרור ודוחקת לשוליים את הפונדמנטליזם הדתי הרצחני שפושה באזורנו. צורת המאבק הזו גם מתבססת על לקיחת אחריות של האזרחים על חייהם, וכך מקדמת היגיון של שיתוף פעולה ומעורבות על פני אדישות, ניכור, ונדליזם ואלימות, שהם מסממניו השליליים של הייאוש הפוליטי והכלכלי בקרב קהילות מוחלשות ומודרות. התקוממות אזרחית-כלכלית מנתבת את הייאוש למאבק אחראי ומאוזן; מאבק שבה בעת פועל למוטט משטר של דיכוי ולבנות עתיד אחר של שיתוף ומעורבות.
הכותב עוסק בהסברה לארגוני זכויות אדם ופעיל במאבקי זכויות
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
כלכלית\לא אלימה\דיפלומטית\תעמולתית, או אינתפאדה מכל סוג אחר – אל לו להתפלא כשלבסוף תפתח לה אינתיפאדת פיגועים.
ולנושא – לנסות להתעמת עם ישראל בנושאי כלכלה, זה לא עבד, ולא יעבוד. ישראל זו מדינה שיצאה מחוזקת מחרם בינלאומי מצד שליש מהעולם בשנות ה50-60-70. הכלכלה שלה משגשגת, ולא באמת תלויה בשטחים.
שילוב של התנגדות אזרחית ענפה, מאבק כלכלי מושכל, ויוזמה מדינית – דרך פעולה מצויינת.
הקמת המדינה הפלסטינית כן תשנה את חייהם של הפלסטינים. היא תעניק להם תחושה של שייכות וגאווה לאומית. וזה בדיוק הדבר שממנו כל תומכי החרם והאינתיפאדה הכלכלית מפחדים.וכאן המקום לומר בבירור שהסכסוך אינו רק בין ישראלים או פלסטינים- אלא בין אלו שמאמינים ש"מדינות לאום" מהוות פיתרון ובין אלו שתומכים בסדר הגלובלי. אפשר לחזור מאה שנים אחורה לגרסה המוקדמת של ליברליזם/לאומיות מול קומוניזם. וכמו לנין שבסופו של דבר הקריב מיליוני רוסים למען האידיאולוגיה האנטי-אימפריאלית כך גם תומכי החרמות למיניהם לא יהססו להקריב את כולנו יחד בעבור חלום שווא של אוניברסליות מדומה לה לה לה שממנה מרוויחים מי אם לא אלה שממילא יש להם משהו.
תומכי החרם ברובם תומכים במדינה פלסטינית, ולא בשום סדר גלובלי כזה או אחר.
איש לא מנסה "להתעמת" עם ישראל בנושאי כלכלה. הטור פה ציין צורך להחרים תאגידים ומוסדות שלטוניים הקשורים לכיבוש, לא את הכלכלה הישראלית בכללותה.
אם הפלסטינים ימשיכו בקו האנטי ישראלי שלהם, היינו, "הכרה" חלקית מאוד במדינת ישראל,
ותביעה חד משמעית להשבת כל הפליטים לבתיהם – שום חרם לא יעזור.
ואף שמדינה פלסטינית בהחלט נחוצה לממש את זכויות הלאום של העם הפלסטיני,
הקמת מדינה פלסטינית שקוראת למעשה להשמדתה של ישראל לא יכולה לזכות לתמיכה, וישראל לא תיסוג בשום תנאי במצב כזה, חרם או לא חרם.
כל נסיגה שכזו בסוף תוביל לשפיכות דמים.
הדרך למנוע שפיכות דמים הוא בהכרה הדדית מלאה.
תודה ליריב מוהר על עצותיו הטובות לעם הפלסטיני בדבר דרך המאבק הרצוייה. מסביר יריב מוהר: "תרבות המאבק של הטרוריסטים על כל נגזרותיה – וליתר דיוק תת-התרבות הזו – עבר זמנה, אם היה לה מקום אי פעם". כדאי להסביר כי ההסברים בדבר צורת המאבק האזרחי-כלכלי אינם צריכים לכלול הצעות מפתות כמו "מציעה אלטרנטיבה טובה לטרור" היות ואלה משרתים את הפרופגדנדה הציונית הגורסת כי יש טרור, ולכן צריך להלחם בטרור וכו' וכו'.
עידן לנדו מסביר במאמרו "מי מסלים, מי לא נרתע: לפצח את השיטה שמפצחת אותנו" למי יש אינטרס לייצר טרור ומהם מניעיו. שיר חבר מסביר למי עוד, פרט לפושע המלחמה אהוד ברק, יש אינטרס במלחמות מיותרות:
ש:ארצות הברית תומכת בעקביות בישראל, רבים טוענים שזה במידה רבה בזכות הלובי הפרו-ישראלי. האם יש לה גם אינטרס כלכלי שהסכסוך יימשך?
"הנרי קיסינג'ר אמר פעם שעל כל טנק שארצות הברית מעניקה במתנה לישראל, שכנותיה רוכשות ארבעה. הטענה שהלובי הציוני שולט בממשל האמריקאי לא משכנעת. חברת לוקהיד מרטין היא מפתחת הנשק הגדולה בעולם, ש-80 אחוז מתוצריה – מטוסים, טילים ומערכות חלל – נמכרים לצבא ארצות הברית. היא מייצרת את מטוסי F15 ו-F16 ועכשיו את F35. תקציב הלובי שלה לקונגרס, לסנאט ולבית הלבן גדול פי מאה מתקציב הלובי של אייפא"ק. האם הנשיא אובמה ילך ויישא נאום לפני לוקהיד מרטין כדי להצהיר שהוא תומך בהצעות שלהם? לא, אבל מול אייפא"ק הוא יכול להופיע וכשהוא אומר להם 'אנחנו נתמוך תמיד בישראל ואנו בעלי הברית שלה וכו" הוא משדר מסר ללוקהיד מרטין: ישראל תקבל את שלושה מיליארד הדולרים בשנה סיוע מארצות הברית ובכסף הזה היא תרכוש נשק מחברות אמריקאיות. הסיוע הזה, שמגיע בצורה של נשק, הוא בעצם סובסידיה לחברות אמריקאיות, והרווח נשאר אצלן".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1208236.html
בזמנו (2001) הסביר ג'יבריל רג'וב: עד שלא יהיה שקט בראמאללה, לא יהיה שקט בת"א. לו היו מקשיבים לפרשנותו, ולא לפרשנותם של עוזי דיין, עמוס גלעד, גיורא איילנד, אלוף בן, עמוס הראל, יואב לימור, אלון בן דוד ושאר פרשנינו לענייני בטחון היו נחסכים חיי אדם רבים. גם כיום עוסק ג'יבריל רג'וב בהסברה: "יש כאן משהו חיובי גם מצד חמאס. לחתום על מסמך הפיוס ללא תנאים זה דבר חיובי בלי ספק. בואו נראה את הצד החיובי של העניין".
רג'וב אמר עוד כי המצב במזרח התיכון השפיע ללא ספק על חמאס, שהחליט לחתום על הסכם הפיוס. "העובדה שהממשל החדש במצרים המשיך באותה מדיניות ולא הסכים להמשיך במצב הקיים, עודדה את חמאס לחתום על ההסכם", הסביר רג'וב. "מצרים העבירה לחמאס מסר ברור: 'מספיק עם הפילוג, יש להשיג פיוס'. גם מה שמתרחש ביתר מדינות ערב גרם לחמאס להבין שהוא צריך להסיק את המסקנות הנכונות ולחתום על הסכם הפיוס עם פתח".
מתוך: "ג'יבריל רג'וב: יש לישראל פרטנר אמיץ ואמין שיכול להגיע להסכם"
http://news.walla.co.il/?w=/13/1818992
במאמר אחר מסביר שיר חבר מדוע ההסברים בדבר דיון בתנועת החרם הינם חסרי תכלית:
"הרי דיון רציני בתנועת החרם ובנזקיה יחייב גם דיון בסיבות לחרם. בניגוד ליוון, איסלנד ואירלנד – הציבור בישראל פיתח אובססיה מתמדת לשאלת "עצם קיומנו כאן." האירים והיוונים לא חושבים שבגלל המשבר אירלנד ויוון יפסיקו להתקיים. לעומת זאת, כל מי שקורא לישראל לצאת מהשטחים הוא בעצם "קורא להשמדת מדינת ישראל" ואחרי שטוחנים את השקר הזה מספיק זמן, מתחילים להאמין בו. לכן מפחדים לדבר על זה, הדחקה היא מפלטו האחרון של מי שאין לו דרך להתמודד עם הבעיה עצמה".
מתוך: "אזרחי ישראל, כלכלתנו לא קרסה. עדיין" – שיר חבר
http://haemori.wordpress.com/2011/01/02/economy/
כחצי שנה לאחר מאמרו, הופיעה בכותרת הראשית של TheMarker, העיתון המודפס, הידיעה: עידן עופר: צפוי צונאמי כלכלי. כשבוע לאחר מכן, שוב בכותרת ראשית, הופיעה ידיעה כי הבורסה הישראלית עלולה לקרוס בספטמבר, אם יכריזו הפלסטינים על עצמאות. החרם על ישראל, כמו המאבק נגד הגדר, הוא מאבק פלסטיני שאליו הצטרפו יהודים-ישראלים. למותר לציין כי הפעילים, יהודים ופלסטינים, מסרבים להיות אויבים ואינם עוסקים בסיסמאות. מדבריו המבולבלים של יריב מוהר לא ברור לאיזה מאבק הוא קורא, מה משמעותו של המאבק החברתי-כלכלי, ואיך אמורים תומכי החרם הגרים במדינה הציונית להשתתף בו.
לאקטיביסטים יהודים ופלסטינים יש תפקיד אך הוא איננו הומניסטי קריטי. תפקידו לכרסם בלגיטימיות של המשטר הציוני ע"י חשיפת התוקפנות הציונית ברבים וע"י חשיפת תוכניותיה העתידיות. מטופש יהיה לתקוף את איראן, רמז מי שרמז, אך רמז זה מרמז גם כי ישנם כאלה הסבורים כי לא יהיה מטופש לתקוף את איראן. בקומה ה14 של משרד הבטחון דנו בזמנו אם ישראל יכולה לספוג 25 אלף הרוגים (ע"פ ידיעה של עמוס הראל). תכנית כזו יכולה למשל להסיח את הדעת מההתקוממות העממית ולהפכה למרחץ דמים המוני, שיהיה לגיטימי בעיניהם של הציונים. (להלן: מפלטו האחרון של מי שאין לו דרך להתמודד עם הבעיה עצמה. גילוי נאות: אינני מכיר אישית את גלנט). ערעור הלגיטימיות של המשטר הציוני הוא המאבק ההומינסטי קריטי למען הלגיטימיות של ישראל ונגד השמדתה. על סרבנותו של נתניהו יש להגיב בסירובו של עידן לנדו. על מאמרו של יריב מוהר יש להגיב במאמרו של סמי שלום שטרית – אני פטריוט ישראלי
http://kedma.co.il/block/archives/1360
איך אתה מתמודד עם הסתירה בין זה לבין עמדות כלכליות-חברתיות כל שהן שלבטח יש לך? הרי אני מקווה שברור לך שחרם שיביא לפגיעה כלכלית כל שהיא בתאגיד, לא יגרום לפגיעה בבעל ההון. זה גם לא בהכרח יביא לפגיעה כל שהיא בפעילותו בנוגע לשטחים, בטח לא אם מדובר בחברת נשק כמו אלביט שהזכרת. חברות לא נוטות לקצץ בהכנסות שלהן אלא בהוצאות שלהן. אם הכנסה מסוימת גורמת לפגיעה בעסקיהם, יותר סביר שהם יקצצו בהוצאות אחרות מאשר שהם יוותרו על ההכנסה (בטח אם זה מקור הכנסה ראשי).
כלומר, הכל בסוף חוזר לזה שהמאזן של בעל ההון לא יפגע בסוף החודש. מי שיפגע זה מי ש"יקוצץ", אם נחזור שוב לדוגמא של אלביט – מי שיקוצץ זה כנראה אחד העובדים שלהם במפעלים בפריפריה. פיטוריו לא רק שיגדילו פערים וכיוצא בזה, אלא גם ידוע שמובטלים ועניים יותר נוטים יותר למרמור ולאומנות. כך שאם נסתכל על ההישגים בסוף – הגדלת פערים, הגדלת את הלאומנות, ולא פגעת בבעלי ההון. לרוב גם לא תפגע בעסקיהם בשטחים.
כל זה כמובן אם נצא מנקודת הנחה שהחרמות יהיו יעילות, וזה יקרה בסבירות דיי נמוכה.
חברות נוטות לא לצמצם בהכנסותיהן, אך הן מעוניינות לשמור או להגדיל את הכנסותיהן. אם פעילות בתחום מסוים מסכנת תחום אחר, רווחי יותר, הרי שהיא תיפסק. מה שכן, יש בהצעה כזו שני סיכונים:
א. פגיעה בכלכלה הפלסטינית (כמו בשביתות המסחר של האינתיפאדה הראשונה והמרד הערבי הגדול).
ב. כפי שציינת- מרמור וחרם יהודי נגדי על פועלים וסחורות פלסטיניים.