זרים לנצח

מנפוליאון ועד אובמה: עשרות שנים לפני הציונות העניקו אימפריאליסטים מערביים ליהודים לגיטימציה להתיישבות בפלסטין. היהודים נדונו מראש להיות זרים במזרח ונאמנים לאימפריה שמעבר לים. חלק ראשון
אלי אמינוב

עם כל ההתרגשות סביב העצם הדלה שזרק ברק אובמה לפלסטינים ולעולם הערבי בנאומיו האחרונים, אלה דווקא מספקים את הסחורה לאישוש היחסים המיוחדים בין ישראל לארצו, כאשר הנשיא האמריקאי טרח לחזור ולהגדיר את זכויות היתר של "העם היהודי" בקונטקסט ההיסטורי של יחסי ישראל והמעצמות האימפריאליסטיות.

אובמה חזר:

– על ההכרה במדינה יהודית – כלומר במדינה שבסיסה הוא הדת היהודית, ממש כשם שבסיסה של סעודיה הוא הדת המוסלמית.

– על הקביעה שהמשא ומתן בין ישראל לפלסטינים יחול על בסיס הכיבוש של 1967, ולא חלילה על החלטת החלוקה משנת 1947 שישראל הפרה אותה כבר במלחמת 1948 וכבשה חלקים נרחבים ממה שהיה אמור להיות פלסטין הערבית.

– על השלילה (בשתיקה) של זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, קורבנות הטיהור האתני של אותה מלחמה.

במלים אחרות, המדיניות האמריקנית שוללת מכל וכל את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני ואת פתרון השאלה הפלסטינית. לעומת זאת היא מעניקה לגיטימציה מוחלטת לציונות, שהיא התנועה הקולוניאלית האחרונה של דורנו, וזאת דווקא כאשר אנשים הגונים ברחבי העולם החלו להבין את מהותה האמיתית של התנועה הזאת.

ההמונים מצפים ללורד בלפור בביקורו בפלסטין, 1925. ללא בני-ברית מקומיים

לגישה הפרו-קולוניאלית של המעצמה האמריקאית יש היסטוריה ארוכה, ומעניין שהיא אף ארוכה יותר מההיסטוריה הציונית עצמה. הרבה לפני המצאת התנועה הציונית, כאשר חלמו קברניטי האימפריה הבריטית לנגוס את סוריה ופלסטין בעדינות מן האימפריה העות'מאנית החולה מבלי להמיתה, כתב הרוזן שפטסברי לשר המושבות הלורד פאלמרסטון הצעה לתמוך בהתיישבות יהודים בפלסטין:

אם נדון על שובם לאור יישובה החדש של ארץ ישראל, נראה שזוהי הדרך הזולה והבטוחה ביותר לספק את צרכי המחוזות האלה משוללי האוכלוסין. היהודים ישובו על חשבונם הם וללא סיכון אלא לעצמם… בהיותם מנותקים מכל עמי הארץ לא יבקשו כל סימפטיות לאומיות או פוליטיות לעזרתם… ("הציונות", אוצר התעודות הפוליטיות, מס' 47)

כך, בעיצומה של התקופה הקולוניאלית במאה ה-19 קובע הפקיד הרם של האימפריה, כי כדאי ליזום הגירת יהודים לפלסטין מפני שהיהודים שיבואו לכאן יהיו זרים באזור ולכן לא יוכלו למצוא להם בני ברית מקומיים, וכתוצאה מכך יהיו נאמנים תמיד לאימפריה שבמערב.

תזכיר זה משנת 1840 משקף אבחנה עמוקה ומתאר בצורה הברורה ביותר את מהות הקשר שעתיד להיווצר בין התנועה הציונית (שנולדה רק 50 שנה אחר כך!) ובין האימפריאליזם – קודם הבריטי ולאחר מכן יורשו האמריקני. הישראלים נדונו מראש להיות זרים לנצח במזרח ונאמנים לאימפריה שמעבר לים. אלה העובדות הפשוטות, מעבר לאידיאולוגיות, לחלומות ולשקרים שבני האדם מספרים לעצמם.

הכלה שטרם נולדה

1840 היתה שנה פוריה ביותר מבחינת חזונם של בוני האימפריה הבריטית, במסגרת הסינדרום הבריטי הפילושמי שאותו כינתה ההיסטוריונית ברברה טוכמן "התנ"ך והחרב". צ'ארלס הנרי צ'רצ'יל, הקונסול הבריטי בדמשק, כותב באותה שנה למשה מונטיפיורי – "שר היהודים" במיתולוגיה הציונית – כי ראוי שהיהודים יקדימו את הפתרון המדיני של שאלת סוריה ופלסטין, תוך העלאת הנושא מרצונם החופשי כביכול, כדי ליצור בסיס לתביעות אימפריאליות בריטיות:

איני יכול להעלים ממך את רצוני האדיר ביותר לראות את אחיך היהודים, כשהם מתאמצים שוב לחדש את קיומם כעם. אני רואה את המטרה הזאת כדבר שאפשר להשיגו, אבל שניים הם התנאים ההכרחיים: ראשית, שהיהודים עצמם יעוררו את העניין בכל מקום ופה אחד. שנית, שהמעצמות האירופיות תעזורנה להן בעניין זה. על היהודים לעשות את ההתחלה…

"שר היהודים", משה מונטיפיורי. צילום: wikimedia commons

כלומר הקונסול צ'רצ'יל (שאחד מצאצאי השושלת שלו הפך למנהיג חשוב במאה העשרים) קורא להקים גוף שידבר בשם היהודים בכל מקום ובקול אחד, והסיבה לכך: "מן ההכרח הוא שסוריה וארץ ישראל תועברנה תחת חסות אירופית…" את אירופה מייצגת, כמובן, בריטניה הגדולה. צ'רצ'יל של המאה ה-19 אינו מסתפק בהגיגים ובבנית מגדלים באוויר. כמי שמתכנן ברצונות את חיזוק האימפריה, בה לא שוקעת השמש לעולם, הוא יורד לפרטי-פרטים ומדריך את משה מונטיפיורי, מה "צריכים היהודים להיות מוכנים ונכונים להגיד בעת שיתחילו סוף-סוף לדון בשאלה המזרחית".

הוא טווה ללא מאמץ את הנרטיב "הציוני", כמעט שישים שנה לפני שתנועה זו קמה, ומכתיב למונטיפיורי את המליצות שבהן צריכים היהודים להשתמש לתועלת בריטניה, בכשרון שהיה מאפיל על גדולי התסריטאים בהוליווד:

הנה אנו מחכים ולבנו בוער באש הרצון לשוב לארץ, שאתם מבקשים להחיותה ולשנות צורתה… רגש זה התפשט בקרבנו והיה חלק מהווייתנו, כי ארץ ישראל תובעת את בניה שישובו אליה. אנו מבקשים רק הזמנה מאת המעצמות, שבהן תלוי גורל המזרח, כדי לגשת למפעל המפואר של הצלת ארצנו האהובה מההשפעה הממיתה של שממון בן מאות בשנים, וכדי להכתיר מחדש את עמקיה ואת ראשי הריה בכל היופי והרעננות והשפע של גדולתה הקדמונית. (שם, תעודה מס' 50)

נקל לראות שהחתונה בין האימפריה הבריטית לבין מי שייצג את היהודים בטריטוריה של מזרח הים התיכון, היתה ערוכה ומוכנה על פרטיה יותר מחמישים שנה לפני שהתרחשה בפועל. אפילו נוסח הנדרים שיתחייבו ממעמד הנישואין האימפריאלי כבר נקבע; רק דבר אחד היה חסר לחתונה זו – הכלה שטרם נולדה. זוהי הכלה שתראה את אור העולם רק בשנת 1897.

חלומם של אדריכלי האימפריה הבריטית היה לקבוע נקודת משען על אדמת פלסטין, ובעזרת נקודת ארכימדס זו להפעיל ולשלוט באותם חלקים של האימפריה העותמנית השוקעת דרומית לתורכיה עצמה. נקודת משען זו חייבת היתה אם כך להתחזות למשהו שאינו האימפריה עצמה, אך קשור אליה באלפי נימים המצדיקים מעורבות בריטית גלויה בחבלי ארץ אלה. כך נקבעו מראש אותן תכונות הכרחיות שתאפשא לאימפריה שליטה באוריינט ובנתיבי המסחר היבשתיים להודו. אפילו תעלת סואץ עדיין היתה אז בגדר חלום רחוק.

אמנות אוריינטליסטית בריטית. John Frederick Lewis, A Frank Encampment in the Desert of Mount Sinai, 1842, Yale Center for British Art

למען האמת, הראשון שהעלה את הרעיון של שימוש ביהודים לשם יצירת בסיס שליטה במזרח הים התיכון היה אויבם המובהק של הבריטים, נפוליאון בונפרטה. בעת מסע הכיבוש שלו בסוריה ובמצרים הוציא נפוליאון באפריל 1799 קול קורא אל יהודי העולם וקרא להם לבוא "כעם סגולה… ולרשת את הארץ הקדושה לתבוע את זכות קיומכם כאומה בין האומות ואת הזכות הטבעית הבלתי מוגבלת לעבוד את מצוות אלוהים לפי מצוות תורתכם לעיני כל העולם" (שם, תעודה מס' 35).

באותה תקופה נפוליאון עדיין לא עמד בראש הרפובליקה הצרפתית אלא רק היה המצביא של צבאה, אך ראייתו האסטרטגית-האימפריאליסטית הקדימה את הבריטים בחמישים שנה ואת הציונים במאה שנה. היחיד שנענה למנשר היומרני היה רבה של ירושלים, ר' אהרון בן לוי, שהוציא בתגובה להודעת נפוליאון כרוז הקורא ליהודים להתחבר לבחיר ההשגחה בונפרטה ולבוא בהמוניהם לארץ הקודש. לא היו תגובות אחרות, היהודים שלא חיו בציון לא ראו שום סיבה להגר לשם.

המסמך הזה, כמו מכתבי הפקידים האימפריאליים הבריטים, חושף שתי עובדות עקרוניות: המקום הרחב והעמוק שתופסים כתבי הקודש ועלילות היהודים בהם בתודעת העולם הנוצרי; והתובנה בדבר הצורך והפוטנציאל לשליטה אימפריאלית יציבה באזור, שראוי להציבה על אדנים יהודים כדי לייצר גורם אירופי זר במזרח. המסמכים האלה מתווים לנו את הכיוון שאליו תתפתח המדיניות האימפריאלית באזורנו.

נפוליאון מעניק אמנציפציה ליהודים, 1806. עם סגולה

"משפט העמים" – אבל לא כל העמים

כמו באגדות, הכלה אכן הופיעה. התנועה הציונית שנולדה בשנת 1897, לא השתהתה רבות לפני שהחלה לפתח ולהרכיב את מאגריה הרוחניים והפיזיים בהתאם למצגת הדנ"א הפוליטי הנדרש למשרה המתבקשת. מייסד הציונות תאודור הרצל לא פסק כל חייו לחפש נותן חסות אימפריאלי שיתמוך ברעיון הציוני "לפי משפט העמים".

ביטוי דרמטי ומופשט זה, "משפט העמים", מהווה ניסוח מעורפל במתכוון להחלטת המעצמות הקולוניאליות. הרי אין הכוונה חס וחלילה להעניק זכות החלטה לעמים הנתונים לשליטתן. זהו הנוסח המלווה את הציונות מלידתה ועד היום: תנועה פוליטית השואבת את הלגיטימיות שלה מזכות הווטו האמריקאית, תוך התעלמות מהחלטות הרוב בעצרת הכללית של האו"ם.

איזכור השאיפות האימפריאליות וההמתנה לתנועה יהודית שתיקח שאיפות אלה על כתפיה, איננו ניסיון להציג את ההיסטוריה כקשר מתוכנן או כקונספירציה של מזימות מובנות מראש. נהפוך הוא, הדיון הזה בא להבליט את תקפותו של הניתוח המטריאלי של ההיסטוריה, המעדיף לעסוק באינטרסים ולא באידיאות. ניתוח זה אינו מתעלם מן האידיאות, אך ביסודו התובנה כי בני האדם אמנם עושים את ההיסטוריה שלהם אך רצונותיהם כפופים להתמודדות עם תנאי החיים הממשיים לתוכם הוטלו. תנאי חיים שאפשר לנסות להבינם ולהסתגל אליהם, או לחילופין לנסות לשנותם, לכוונם ואף לעצבם לצרכים ולדרישות.

קבלת פנים חגיגית לסר הרברט סמואל בביקורו בתל אביב, 1923. הציונות מלכתחילה קידשה את הסדר החברתי הקיים על חשבון רעיון השוויון
חיילים בריטים מצעידים קבוצת פלסטינים לחקירה, 1938. ללא שיתוף "הילידים"

התנועה הציונית, שנוסדה בעשור האחרון של המאה ה-19, אימצה כמושכל ראשון את ההנחה האנטישמית כי היהודים הם גורם זר בקרב האומות האירופיות. קבלת דיאגנוזה זו שללה מראש מאבק לשוויון זכויות ולשחרור חברתי באירופה שעמיה היו נתונים ברובם לשעבוד חמור, והציבה את הציונות מלכתחילה כתנועה המקדשת את הסדר החברתי הקיים ועוינת את רעיון השוויון. כך, מרגע היוולדה הציבה עצמה הציונות כאופוזיציה לתנועת המהפכה החברתית שעמדה על הפרק באירופה. לדיאגנוזה זו היתה כמובן פרוגנוזה ברורה, שנועדה להתוות את הדרך לגאולת היהודים.

את "בעיית היהודים" ניתן לפתור, לדעת הציונים, באמצעות הפרדתם מהגויים ויישובם בטריטוריה מחוץ לאירופה, בחסות מעצמה קולוניאלית כלשהי. תוכניות ההתנחלות השונות עברו דרך אתרי מטרה שונים: ארגנטינה, אוגנדה, מדגסקר ואולי פלסטינה, בהתאם לביקוש אחר מעצמת חסות מתאימה. בסופו של דבר החל המפעל הציוני להתנחל בפלסטין מפני שבאימפריה העותמנית המתפוררת ניתן למתנחלים היהודים לחסות בצל הקונסולים הזרים, שזכו ליהנות מזכויות יתר וקיוו להשתמש ביהודים לקידום האינטרסים של ארצותיהם. אולם היתה לכך סיבה נוספת, והיא יכולתם של הקולונים החדשים לבנות מסגרות יהודיות אקסלוסיביות, ללא שיתוף הילידים.

ההפרדה של יהודים מן האחרים היא הפרוגראמה האמיתית של התנועה הציונית. פרוגראמה הנשענת על המיתוס בדבר קיומו של עם יהודי נבחר, נצחי ומיוחד, מעבר לתנאים היסטוריים קונקרטיים, מעבר למקום ולזמן. בשמו של מיתוס זה התנחלה התנועה בפלסטין ההיסטורית, כדי להוות "חומה בצורה של אירופה בפני הברבריות האסייתית".

כריכת ספרו של בנימין זאב הרצל "אלטנוילד" בעברית (בבל). חומה בצורה של אירופה בפני הברבריות האסייתית

כאשר אימצה התנועה הציונית את עמדת האנטישמים הקלאסים שטענו כי היהודים מהווים גורם זר בקרב האומות האירופיות, היא ניסתה להציג זאת באופן שנראה לה חיובי: היהודים אמנם מהווים גורם זר בקרב העמים (כטענת האנטישמים), אך זאת אך ורק משום שהם מהווים בעצמם עם. השימוש במונח "עם יהודי" או "אומה יהודית" נעשו תוך בילבול מכוון, ונועד לשמש ציר אידיאולוגי חדש לאותם אנשים ממוצא יהודי אשר נטשו את דת אבותיהם בהשפעת ההשכלה, נטו ללאומנות המודרנית והפכו לחילוניים.

מתוך החשש מהתבוללות של אותן שכבות, כלומר מנטישה מוחלטת של הדת היהודית, נטלה על עצמה הציונות את התפקיד של מיופת כוח היסטורית של יהדות ההלכה. היא נטלה את מושגי היסוד של ההלכה היהודית המשיחית, חילנה אותם, והלבישה אותם בלבוש מודרני. מושגים כמו הארץ המובטחת, גאולת הקרקע, ייחוד עם ישראל עוינות כלפי גויים, העם הנבחר ועוד, הפכו להיות הבסיס התת-הכרתי הקולקטיבי של היהודים הציונים.

"עלו ורשו את הארץ". צילום רפרודוקציה: MagnesMuseum, cc by-nc-sa

כיום, לאחר שבמשך תקופה ארוכה הפכה אמונה זו לנחלת רובם המכריע של יהודי ישראל, ואף של חלק מיהודי העולם, קשה אולי להאמין בכך, אך רוב רובם של יהודי העולם דחו תפיסה זו לחלוטין. לוסיאן וולף לדוגמה, מנהיג יהודי בריטניה אמר בתגובה להחלטות התנועה הציונית: "כל חיי נלחמתי נגד דעות אלה כדעות אנטישמיות ועתה מופיעות הן כציונות". ואכן, הראשונים שתמכו בתנועה הציונית היו האנטישמים.

בין שתי מלחמות העולם כוסו קירות הבניינים בערים רבות באירופה בסיסמאות "יהודים לפלסטינה" ולא ניתן היה לנחש אם נכתבו אלה על ידי פעילים ציונים או אנטישמים. וכמובן, מי שאימץ את טיעוני התנועה הציונית באופן מוחלט היו הנאצים. הם השמידו גם יהודים שהתנצרו, כמאמר הפתגם התלמודי "ישראל שחטא ישראל הוא".

לקריאת החלק השני: החיים בגטו די נוחים

הכותב הוא פעיל פוליטי ותיק, ערך במשך שנים את עיתוני "מצפן". מאמר זה הוא חלק מספר שנמצא בכתובים

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. עמית

    המראה יותר מכל דבר אחר עד כמה ברור הוא הקשר בין העם היהודי לארץ הזו, ועד כמה ברור הוא היה לאורך ההיסטוריה כולה. לאורך ההיסטוריה ראו ביהודים כפזורה של הארץ הזו, ועל כן תמיד היה הגיוני לשליטים ואנשים שונים, כל אחד מסיבותיו, להזמין אותם חזרה לארצם.

    הכותב אומנם כלל לא מכיר בקיומו של עם יהודי, ואף משום מה מייחס לאובמה את אותה אי הכרה בעם יהודי (שכן על פי הכותב, אובמה חושב שמדינה יהודית היא מדינת הדת היהודית, ולא מדינת העם היהודי – כפי שאובמה עצמו אמר) אך אין להתחמק מהמסקנה הזו כשקוראים את המאמר עצמו. לא רק שהיה קיים עם יהודי לאורך ההיסטוריה, וקיומו היה ברור לאנשים שונים ממדינות שונות ובהקשרים שונים לאורך מאות השנים שבהם המאמר עוסק, אלא כל אותם אנשים ראו את העם הזה כפזורה של ציון, ארצו. אם כן הציונים לא קמו משום מקום, כתנועה קולניאלסטית שבאה ליישב ארצו של עם אחר (שלמרבה הפלא כלל לא מוזכר בכתביהם של אותם אנשים, אפילו לא בהקשר המתנשא והקולניאליסטי שמוזכרים "ילידים" אחרים בכתביהם"), אלא כתנועה שהחזירה עם גולה לארץ שלאורך ההיסטוריה היה ברור לכל שקשריו אליה בלתי ניתנים לניתוק, וסופו לשוב אליה.

  2. שאול

    הנסיון להלביש על הציונות הן את האימפריאליזם מימי נפוליאון ועד ימינו, והן את האנטישמיות, הם מופרזים ולא מחזיקים מים מבחינה היסטורית, גם בעולם הגמיש של "היסטוריה של נראטיבים".
    עולה מהמאמר שהכותב מתכחש הן לקיומו של עם יהודי והן לקיומו של קשר היסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל. אני חולק באופן קטגורי על כותב המאמר, אבל לכל הפחות, הייתי מצפה ממנו לקבל את "הנראטיב היהודי" כנראטיב אחד מתוך כמה.
    במידה והוא טוען למובהקות היסטורית, אז המאמר חלש מאוד בדברו על "פלסטין" או על "פלסטינים" כיישויות בעלות הכרה עצמית או חיצונית לפני התגבשות התנועה הציונית. מנגד, אין ספק, שבהתחשב בעובדה שהיושר האינטלקטואלי של הכותב זהה לזה של הטוקבקיטסט הממוצע – מדובר בטוקבק רהוט וערוך היטב. יישר כח!

  3. מאור

    ראיית הציונות כמקרה פרטי של קולוניאליזם הוא מוטעה(איזו החלטה חשובה קיבלה הציונות בניגוד לטובת המתיישבים עצמם? איזו תנועה קולוניאלית התעקשה שהמיישבים יעבדו בעצמם? ואיזו אימפריה התעקשה על חידוש השפה במושבה שלה? הרי זה מפריד את המושבה מהמטרופולין!) וגורר מסקנות שגויות, למשל שהיהודים יכולים לחזור לארצותיהם המקוריות.

    הציונות היא מיקרה מיוחד בהרבה מובנים, אבל אם זה מנוגד לתיאוריות- הבעיה היא, במחילה, בתיאוריות ולא בה.

  4. שרית

    מרתק, עם המון פרטים והקשרים. הלוואי שמאמר כזה ילמד בבתי הספר

    מצחיק ש"מדינת ישראל" על מוסדותיה השונים, טרודה כל כך בלהוכיח שהארץ שייכת 'לנו' בכוח הטבע והאל (כמו האמונה שהעשירים וה'מצויינים' נולדו כאלו ומגיע להם לרשת האת הארץ).

    כמה סוגסטיביות..
    הכל בכדי לדחוק את העובדות וההתרחשויות.

  5. דניאל

    אילולא התנועה הציונית, סבא שלי היה מגיע לתאי הגזים בטרבלינקה ביחד עם כל אלו שנלחמו לשוויון זכויות בין עמי אירופה.
    הניסיון של כותב המאמר להכפיף את ההסטוריה באופן כל כך מעוות על מנת לנתק את הקשר בין היהודים לא"י, או בין היהדות לעם ישראל מעורר שאת נפש.
    יש כאן ליצור דה לגיטימציה ברורה לקיום יהודי בא"י. מעניין מה יהיה מאמר ההמשך: הפרכת הקשר בין יהודים אשכנזים לעם היהודי וטענה שמדובר בצאצאי כוזרים? או אולי הציונות כתנועה שמטרתה לשעבד את הגויים לטובת היהדות העולמית.

  6. מיקי

    במיוחד כשציינת את נפוליאון בונפרטה עוד כמצביא קורא ליהודים לשוב ל"מולדתם". לאחר שקראתי את אמנת חמאס שטוענת כי היהודים הם האחראים למהפיכה הצרפתית, זו שאחריה נפוליאון הכתיר את עצמו לקיסר צרפת, הכל התחיל להתחבר לי.

  7. דרור ק

    אוקי, אז עשינו עוד פרובוקציה. אבל לשם מה? מה המאמר הזה מראה? שום דבר בעצם.

    אם כוונת הכותב הייתה להראות שהיה יסוד קולוניאלי בציונות, התגובה ההולמת היא: אז מה? האם העובדה שהמרחב סביבנו הוא דובר ערבית ורובו מוסלמי אינו תוצאה של קולוניאליזם? אז מה נעשה? נדרוש מהמצרים לדבר קופטית ומהסורים לדבר ארמית רק כדי להילחם בקולוניאליזם?

    לפי גישת הכותב צריך לפנות את אוסטרליה לאלתר ממרבית תושביה. הרי המדינה
    האוסטרלית הוקמה כמושבת עונשין בריטית. זה היה צעד גם קולוניאליסטי וגם מגונה (עונשים מהסוג הזה בוטלו בבריטניה מזמן ובצדק). אז יש לי הצעה – בואו נכריז על חנינה לכל תושבי מושבת העונשין וצאצאיהם ונסיע אותם חזרה לבריטניה. הלאה הקולוניאליזם.

    עוד הערה לסיום,שאי אפשר להימנע ממנה: סבא שלי היה ציוני נלהב. הוא עלה לארץ הקים פה משפחה, והתכתב עם המשפחה שנשארה מאחור בלי לדעת מה צפוי להיות גורלם. רק חמש שנים אחרי תום המלחמה נודע לו, מפי עד, שכל בני משפחתו הוצאו מביתם באכזריות על-ידי נאצים ונרצחו באחד היערות בסביבה. הוא לא היה היחיד. הרבה מאוד ציונים גילו אחרי השואה שהם איבדו את כל משפחותיהם ואין אפילו קבר להתאבל עליו. לטעון שהאנשים האלה ביקשו לראות את הנאצים רודפים באכזריות את ההורים, האחים והאחיות שלהם רק כדי שהאידאולוגיה הציונית תוגשם, זאת עזות מצח בלשון המעטה.

  8. נתן.

    "..התנועה הציונית, שנוסדה בעשור האחרון של המאה ה-19, אימצה כמושכל ראשון את ההנחה האנטישמית כי היהודים הם גורם זר בקרב האומות האירופיות. .."

    מכיון שהטיעון האוילי הזה חוזר על עצמו בלא מעט מאמרים אנטי ציונים חייבים להבהיר את הנקודה הזאת באמצעות משל –

    כאשר מישהו מנסה להרוג אותי ואני בורח על חיי זה עדיין לא אומר שאני חושב שזה נכון שצריך להורג אותי.

  9. דרור ק

    וצריך לזכור שהתנועה הציונית הייתה תנועה קטנה מאוד עד מלה"ע ה-2. אמנם תנועה בעלת השפעה, אבל קטנה מאוד. אחרי השואה הציונות הפכה לאלטרנטיבה היחידה. כל האלטרנטיבות האחרות עלו בעשן בתוך חמש שנים בערך.

  10. יורם גת

    מעניין להיווכח שהפרה (המעצמות) רצתה להניק לא פחות משהעגל (היהודים) רצה לינוק. מעניין גם לראות כיצד העובדות הללו מוצנעות בנראטיב של החינוך בישראל לפיו הציונים נאלצו להאבק על מנת להשיג את תמיכת המעצמות (הקרדיט ניתן בד"כ לחיים וויצמן על מאמציו להשגת הצהרת באלפור, דומני), אך תמיכת היהודים ברעיון הציוני נלקחת כמובנת מאליה (למעט "יוצאי דופן" – המתבוללים והקומוניסטים).

    אני מסכים עם הטענה שהועלתה פה על ידי כמה מהמגיבים לפיה לעובדות הללו אין השלכות נורמטיביות. לא ברור לי אם המחבר התכוון לטעון שישנן כאלה.