הדמיון כתנאי הכרחי

השיח התקוע על זכות השיבה מאותגר על ידי יוזמות מקוונות, המדמות מציאות מרחבית חדשה. פרויקט של עמותת זוכרות
איתן ברונשטיין

ביום הנכבה האחרון חזינו בשיבת פליטים פלסטינים באופן ממשי. אלפים התקבצו בירדן, סוריה ולבנון, קרוב לגבולות המדינה היהודית ואתגרו בכך את גבולות הזהות והאזרחות שלה. מסוריה אף חצו את הגבול מספר מאות פלסטינים במטרה מוצהרת לשוב למולדתם. כך, במהלך עממי שנראה כמו טיול, הם ביקשו לשוב למקום שלהם. בינתיים הייתה זו שיבה סמלית וארעית, אבל מספרים לנו שכבר מתארגנת השיבה הבאה ב-5/6, יום המציין את השלמת כיבוש הארץ על-ידי ישראל ב-1967.

התקשורת והמנהיגות הפוליטית בישראל מתארות את המהלכים הללו כמתקפה המאיימת על קיומנו ומתייחסת לחציית הגבול כאל תקלה מבצעית שאסור שתישנה, בניגוד מוחלט לאופן הבלתי אלים בעליל בו חצו הפליטים את הגבול. לדון על זכות השיבה בישראל, אפילו בצידה השמאלי של המפה הפוליטית קשה לדבר, משום ששיח השיבה רווי באלמנטים של הפחדה ואיום.

בתווך, בין שיבה זמנית והמונית ברגל לבין סירוב ופחד משתקים, בולטות יוזמות אינטרנטיות המבקשות לאתגר את השיח התקוע הזה מנקודת מבט אחרת לגמרי: תכנון מעשי של שיבת פליטים פלסטינים. עמותת זוכרות מעלה לרשת פרויקט תלת שפתי (עברית, ערבית, אנגלית) ראשון מסוגו, המתאר פעילות משותפת של ישראלים יהודים ועקורים פנימיים מכפר מִסְכֵּה, העוסקת בתכנון מחדש של אזור הכפר ההרוס. התכנון הזה לוקח בחשבון שיבה של כל פליטי הכפר ובנייתו מחדש, תוך שילובו במרחב עם היישובים היהודיים סביבו.

זו חשיבה אוטופית רדיקלית שמבקשת לדמיין חיים משותפים של תושבי הארץ ופליטיה בלא כיבוש ונישול. האלמנט של שלוש השפות, עליו מתעקש הפרויקט הזה, מזמין לשיח על שיבה באופן מעשי את קוראי הערבית והאנגלית, לצד קוראי העברית, המהווה את קהל היעד הראשון של זוכרות. שיבת פליטים פלסטינים היא בראש וראשונה עניין פלסטיני, אזרחי ולאומי. לכן ברור שדיאלוג רב לאומי ורב שפתי הכרחי כאן. גם הקהילה הבינלאומית, זו המתנהלת בשפת האימפריות, חיונית לשינוי מהותי בגישה לסוגיית הליבה של הסכסוך: הפליטים הפלסטינים. מדינות המערב ומדינות ערב שותפות באחריות ליצירת הבעיה, לא רק ישראל, ולכן עליהן להיות שותפות גם למציאת הפתרון.

פיתוח "זירה של ספקולציות", כשמו של אתר מרתק נוסף העוסק בנושא זה, חיונית להרחבת האפשרויות אל מעבר לאופק המלחמתי שמנהיגי האזור הוליכונו עד כה. באתר מופיע דימוי עוצמתי שיצרה שרה פלגריני בו נראים המוני אדם ששבים לכפר מסכה. במרכזו עומד מרכז תרבות שייבנה במרכז הכפר שיקום לתחיה. מבנה התרבות הוא העתק של מרכז התרבות במחנה הפליטים דהיישה ושמו פניקס. כעוף החול המיתולוגי הקם לתחייה, כך הפלסטינים השבים מאיישים את הכפר הנטוש בחזון האוטופי-ספקולטיבי של פלגריני.

כיצד תיראה השיבה הפלסטינית למסכה. דימוי: שרה פלגריני, DAAR

בין הממשי למיתוס, ועל מנת ליצור מציאות מרחבית חדשה, דרוש "כוח המדמה הגיאוגרפי". זהו פרויקט אזרחי שמבקש להציב שאלות חדשות שיולידו שפה שיש בה כדי לקדם חיים משותפים בין תושבי הארץ ופליטיה.

הכותב הוא מייסד עמותת זוכרות ודוברהּ

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור

    שמתקשה לאתר בחזון האוטופי-ספקולטיבי העוצמתי סימן לנוכחות יהודית? מרכז תרבותי זה סבבה. באמת. אבל יש לי בכ"ז כמה שאלות ישנות- המוני שוחרי התרבות, לאיזה מעמד הם מצפים? איזו אזרחות הם מוכנים לתת, בטווח שבין התנגדות אלימה לשותפות מלאה בזכויות ובחובות?

  2. גל

    הטענות בדבר "זכות השיבה" מבוססות על אותו העיקרון הבורגני השמרני, לפיו זכות הקניין עוברת בירושה, או גרוע מכך – על הגיון פשיסטי-דתי של מוסלמיותה של האדמה. בין אלה ובין לתפיסה רדיקאלית של צדק אין דבר משותף. תפיסת צדק רדיקאלית אמיתית לא מעניקה זכויות לאדם על סמך מעשים שהוא לא עשה. לאדם אין שליטה בזהות הקבוצה האתנית שלתוכה הוא נולד, ולכן לא מגיעות לו שום זכויות-יתר בשל העובדה שנולד ישראלי או פלסטיני. זה נכון באותה המידה שבה אין לבן העשיר זכות ליהנות מזכויות היתר שצברו הוריו, כיוון שזכות היתר הזו מפירה את העיקרון לפיו כל האנשים נולדו שווים בזכויותיהם.

    זכויותיהם של האנשים נגזרות מהמצב בהווה, ולא מההיסטוריה הרחוקה שבמהלכה הם לא נטלו כל חלק. אם את רדיקאליסטית אוטופיסטית, עלייך לדבוק עמדה לפיה אין זכויות לאנשים מתים או לישויות היסטוריות, אלא לאנשים חיים. לפלסטינים וליהודים כבני-אדם יש זכות לחיות בביטחון, וזו לא תלויה בהיסטוריה של אבות אבותיהם. "זכות השיבה" ו"זכות האבות על הארץ" – שניהם מושגים שאין מאום ביניהם ובין הצדק מאותה הסיבה: הם נסמכים על העבר. לכן, אימוץ "זכות השיבה" על-ידי אנשים שקוראים לעצמם "אוטופיסטים רדיקאליים" הוא מגוחך.

    עכשיו, אוטופיסטים רדיקאלים יכולים לשאוף בכל כוחם לתת לפלסטינים אפשרות למימוש זכותם לחיות בביטחון, ולצורך כך לתבוע את הקמתה של מסגרת לאומית עצמאית (ישות בלתי-אוטופיסטית בעליל, אגב) עבור הפלסטינים. אבל אם הם דבקים בעמדה האוטופיסטית הראויה הזו, אין שום הצדקה לדרישות הטריטוריאליות הספציפיות למימוש הזכות לשוב לטריטוריה ספציפית – למסחה, עיקרית או בירעם. כאמור, בעיניים רדיקאליות, לדרישה הזו, שנסמכת על ההיסטוריה, אין שום בסיס מוסרי אמיתי.

    אני לא רדיקליסט אוטופיסטי, כיוון שאני מאמין שמוסרי יותר להיות גם קצת ריאל-פוליטיק. אני גולש קצת באתרים המרכזיים שבהם מוצגות הקריאות למימוש "זכות השיבה" המופרכת על רקע של מפת ישראל צבועה כולה בצבעי הדגל הפלסטיני, ואני שומע את דבריו של הסורי שהסתנן ליפו, שמדבר על כך שבסופו של דבר הפתרון הוא צבאי ולא "מחאה אזרחית", ובכלל אני נחשף קצת לעיתונות ערבית פה ושם. לאור כל זאת, ברור לי שהסיכוי שהמפגש המחודש בין הפלסטינים הגולים ליהודים יסתיים באופן דומה לזה שבו הסתיים המפגש התוך-פלסטיני בין חמאס לפתח' ברצועה (אם כי בממדי זוועה גדולים בהרבה) הוא גדול לאין שיעור מהסיכוי שהשיבה תתבטא בהקמת מרכז תרבות במסחה.

  3. דרור ק

    שמה שמכונה "זכות השיבה" הוא בעצם אימוץ של כלל קפיטליסטי רדיקלי שעל-פיו הרכוש בא לפני כל דבר אחר. באופן פרדוקסלי, דווקא מי שמתיימרים להיות בצד השמאלי של המפה הפוליטית-כלכלית-חברתית, נוקטים עמדה אולטרה-שמרנית (וגם מוטעית מבחינות אחרות) כשמדובר בפלסטינים. אותם אנשים (ונשים) שמתנגדים למיליטריזם, לאפליית נשים, לרדיקליזם דתי וכד', מקבלים את התופעות האלה כמובנות מאליהן ואף רצויות כשמדובר בחברה הפלסטינית. איך זה ייתכן? אני כבר למדתי שיש שאלות שאין להן תשובה.

    גם "אלימות" מקבלת הגדרה חדשה כשמדובר בפלסטינים. הסגת גבול היא צורה של אלימות. הפלסטינים-הסורים שחצו את גבול ישראל-סוריה ליד מג'דל שמס (בעידוד השלטונות הסורים שעוסקים כרגע בירי על מפגינים בני-ארצם) פרצו באלימות אל שטח שחיים בו אנשים אחרים תוך שהם גורמים תוהו ובוהו ומסכנים חיים. למרבה המזל, האירוע הסתיים במינימום נפגעים, בעיקר עקב התנהגות חכמה של כוחות הביטחון הישראליים (גם הם מתנהגים לפעמים בחוכמה, קורה).

    יש כמובן דרך חוקית לבקר בישראל. אם סוריה תכיר סופסוף בישראל ותגיע להסדר הגיוני עם שכנתה מדרום-מזרח (לא הסדר בנוסח תנו לי את הכינרת ותמותו בצמא, אלא משהו קצת יותר הגיוני), אז יוכלו אזרחים סורים ממוצא פלסטיני או מכל מוצא אחר לגשת לשגרירות ישראל בדמשק, או לקונסוליה בדרעא, לקבל ויזה ולעבור את הגבול במעבר גבול מסודר. אחרי 90 יום של תיירות, הם יחזרו לבתיהם בסוריה. מי שירצה ללמוד פה יגיש בקשה לוויזת סטודנט. מה יותר פשוט מזה? מישהו אמר אוטופיה?

  4. דניאל

    זה לא חזון של שלום, זה חרחור מלחמה. החזון הזה שמעודד את הפליטים הפלשתינאים המדוכאים בארצות ערב לחזור לישראל, רק גורם לליבי הסכסוך, לא לפשרה. אבו מאזן בעצמו אמר שזה דבר שאי אפשר לבקש מישראל. הפליטים הפלשתינאים, אם באשמתם או שלא באשמתם הם מצב נתון. למדינת ישראל, כולל תושביה הערבים, אין שום אינטרס ממשי לחזרת הפליטים. לעומת זאת למדינות ערב יש אינטרס משמעותי בהשארת הסטטוס של פליטים לדורי דורות, והן מעגנות את הסטטוס הזה בחקיקה מפלה. צריך להבין שיש כאן פתרון אחד, שתי מדינות לשני עמים ושיקום של מצב הפליטים במקום המצאם. או כמו אומר פאי ל i:get real. ו i משיב לו: be rational.

  5. קרלה

    אבל לדעתי במעשה השיבה ישנו רעיון מהפכני שאינו מדבר על "זכות לקרקע" כמו שהוא מדבר על שיבה למרחב משותף שאינו מתכונן דרך מדינת הריבון אלא דרך מעשה ודרישה לצדק. לגבי האלימות – זה אכן נושא טעון אבל כדאי לחשוב במושגים של למי באמת יש את הכח? ומיהו החזק? יכול להיות שהאלימות שמופעלת היא גם (ולא רק) תוצאה של דחיקת השיח על השיבה לשוליים.