מתנדבים לגור בסלאמס?

תוכנית פראוור לעקירת 30 אלף בדווים מכפריהם בנגב היא הרסנית, ושולחת בני אדם שאורח חייהם כפרי לוותר על תביעותיהם ההיסטוריות ולגור בעיירות העניות בישראל. מדיניות זו מובילה היישר לפיצוץ
וסים עבאס

ב"הארץ" התפרסמה אתמול כתבה תחת הכותרת: "התוכנית: פינוי 30 אלף בדואים מבתיהם". במרכז הכתבה עומדת תוכנית פראוור "להסדרת התיישבות הבדואית בנגב", אשר מהותה עקירתם של כ-30 אלף תושבים ערבים-בדואים מבתיהם והריסת כפריהם אשר המדינה לא מכירה בקיומם. כבסיס להבנת הסוגיה של הכפרים הבלתי-מוכרים בנגב, אי אפשר לא להתייחס לקונטקסט ההיסטורי ולעוול ארוך השנים והמתמשך נגד האוכלוסייה הערבית-בדואית בנגב.

קראו מסמך של עדאללה על תוכנית פראוור (pdf)

היום, כ-75 אלף אזרחים ערבים-בדואים חיים ב-36 כפרים בלתי מוכרים בנגב, כמו גם עשרה כפרים שזכו להכרה לאחרונה. הכפרים האלה לא נולדו "בלתי-מוכרים": רובם הוקמו שנים רבות לפני קום המדינה, ואחרים נוסדו לאחר שהממשלה עקרה את תושביהם מאדמת אבותיהם לאזור "הסייג" בשנות החמישים. חוק התכנון והבנייה שנחקק ב-1965 פסח על היישובים הללו והפכם לבלתי-מוכרים, וכך עד היום, גם אם הם רוצים, אין ביכולת התושבים לקבל היתרי בנייה. ללא הכרה, אין לתושבים אפשרות ליהנות מתשתיות ושירותים בסיסיים: לא מים, לא חשמל, לא כבישים, וגם לא מערכת ביוב. בתי ספר ומרפאות הוקמו במסורה ורק לאחר מאבקים מתמשכים. המחסור בתשתיות ובשירותים פוגע קשות באיכות החיים, בפרנסה ובבריאות האזרחים.

אלעראקיב, 12.02.11. צילום: אקטיבסטילס

לאורך שנים הורסות הממשלות השונות בתים אך הממשלה הנוכחית לא מסתפקת בכך ומתכננת עקירה קולקטיבית. היא תובעת מהתושבים להתפנות מאדמותיהם ולעבור לעיירות שהוקמו בשנות השישים והשבעים. עיירות אלה הן העניות בישראל, רמת האבטלה בהן שוברת שיאים ורמת החינוך והבריאות בהם היא הנמוכה בישראל. תושבי הכפרים מסרבים לחדול מתביעותיהם ההיסטוריות על האדמה ולנטוש את כפריהם ואורח חייהם הכפרי כדי להתגורר בעירות אשר אפשר לתארם כלא יותר מ"סלאמס".

הממשלה טוענת שהבדואים משתלטים על עתודות הקרקע בנגב. ואולם, בפועל, הערבים בנגב מונים כ-28% מהתושבים, ובשימושם רק 3% מהקרקעות.

בזמן שמתכננים מהחברה האזרחית מדברים על נגב לכולם ומציעים פתרונות להכרה בכל הכפרים הללו, מבלי לעקור תושבים, מתכננת הממשלה הרס וחורבן של קהילות! האם "החלום הציוני בנגב" צריך לבוא על חשבון הרס הקהילה הערבית-בדואית בנגב? לציבור היהודי נבנו כ-130 מושבים, קיבוצים, יישובים קהילתיים וערים. בנוסף, הוקמו 60 חוות בודדים. לתושב היהודי קיימת הזכות לבחור את אורח ההתיישבות המועדף עליו, אלטרנטיבה שאין לתושב הערבי – רק ליהודים שמורה הזכות להתגורר בקהילה חקלאית.

למדיניות זו יש תוצאות. הקהילה הערבית בנגב ענייה ונתונה במצוקה כלכלית, חברתית ובריאותית קשה. תמותת תינוקות הי פי שלושה מהממוצע הארצי; משקל התינוקות הנולדים הינו מהנמוכים בארץ; ילדים רבים אינם מחוסנים במסגרת תוכנית החיסונים של משרד הבריאות; תוחלת החיים נמוכה; אחוז המחלות הינו מהגבוהים ועוד. המתווה שפורסם לאחרונה, מהווה אכזבה מרה לקהילה הערבית בנגב, מאחר ואינו עונה ולו על מקצת הזכויות והצרכים של בני הקהילה. לא רק שהציפייה למפנה של ממש במדיניות הממשלה נכזבה, אלא שהמדיניות ההרסנית המונהגת רק תוביל לפיצוץ עם הקהילה שאי אפשר לצפות מראש את תוצאותיו. ומה שנותר לתהות בסוף, את מי זה ישרת?

הכותב הוא מנהל פרויקט הבריאות בחברה הערבית בארגון רופאים לזכויות אדם

כנראה שיעניין אותך גם: