הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
הֶפּ הֶפּ: גרסת עיר הקודש
בקיץ 1819 ביצעו הגרמנים ביהודים פרעות שזכו לכינוי "פרעות הֶפ הֶפ". בחסות הצבא המשטרה, שמנעו מן הפורעים לפגוע ביהודים פגיעות בנפש, ולבסוף גם שמו קץ לפרעות בחלק מן המקומות, פגעו ההמונים הגרמנים בבתי עסק ומוסדות תרבות יהודיים, עקרו ושברו וניפצו. בחלק מן המקומות, כמו למשל בפרקוניה, נאלצו יהודים לברוח מבתיהם ולהעביר את הימים הבאים תחת כיפת השמיים, באין מגן.
מקור השם המוזר של הפרעות הללו הוא בקריאה שהשמיעו הפורעים בכל רחבי גרמניה. "הֶפּ הֶפּ" הן ראשי התיבות של האימרה הלטינית שיוחסה לחיילי רומי שכבשו את ירושלים: Hierosolyma Est Perdita. עדויות מן המהומות מספרות על המון חוגג ומצווח שקורא בצוותא: "הפ, הפ" ולאחר מכן "הפ הפ, יודה פרק" (מוות ליהודים).
מה ש"הדליק" את הפורעים הגרמנים היה דווקא הצלחה מסוימת שנחלו היהודים במאבקם לשוויון זכויות אזרחי ותרבותי במדינות גרמניה השונות. הימים היו הימים שלאחר נפוליאון והמהפכה הצרפתית ושיח הזכויות האוניברסאליות חלחל לפינות רבות ברחבי אירופה. גם היהודים רצו. ובחלק ממדינות גרמניה חלה תזוזה של ממש לטובתם. מי שלא אהב את ההצלחה הזו היו, כנראה, גרמנים משכילים שהסיתו את ההמונים הגרמנים לפרוע ביהודים. מכאן כנראה גם האימרה הלטינית שחלחלה מטה אל פיות ההמונים.
יש משהו מענין בקריאה "הפ הפ", המבקשת להזכיר ליהודים שירושלים שלהם אבודה. אלא שהיהודים לא צריכים שאף אחד יזכיר להם שירושלים שלהם אבדה. מספר פעמים ביום ובמרבית החגים היהודיים נאמרת תפילה לשיקומה של ירושלים בידי האלוהים ופעם בשנה היהודים אף צמים על היחרבה פעמיים בידי חיילי אויב. אובדנה של ירושלים הוא אבן יסוד בהתפחות הדת היהודית לאחר החורבן, והגרמני המצווח "הפ הפ" לא בא להזכיר ליהודים את מה שהם יודעים היטב ממילא. הוא בעצם מבקש ללעוג להם.
"הפ הפ" הוא לעגו של המקרבן האלים המתבל בקריאה את רמיסת זכויותיו, כבודו, חירותו ורכושו של הקורבן. זהו לעגו של מוג הלב שיודע שהוא פועל למעשה בחסות המדינה ויכול לעשות מה שהוא רוצה. לרצוח לא ניתן לו אמנם, אבל לשמוח הוא יודע, לאמור: "הפ הפ, לא תקבלו כאן כל זכויות", "הפ הפ, שיח הזכויות שלכם לא שווה דבר, הוא חרטא". המהדרין לא הסתירו כוונותיהם לעתיד, שכן "הפ הפ" לוותה בקריאה "מוות ליהודים".
מאתיים שנה אחר כך, בירושלים
ביום ירושלים תשע"א, עמדו המונים יהודים מוקפים בדגלי הלאום ובכוחות צבא ומשטרה ושרו "מוחמד מת". חלקם גם המשיכו "מוחמד מת, מוות לערבים". לא נרשמו אבידות בנפש אבל נגרם נזק לרכוש. הממשלה והעירייה כבר הודיעו שערבים ייאלצו לנטוש את בתיהם ולחיות תחת כיפת השמיים.
מה שהדליק במיוחד את הפורעים ביום ירושלים השתא הוא הצלחות מסוימות שנחלו הערבים במאבק על זכויותיהם. הם הצליחו להנכיח את אסונם, הנכבה, בשיח הישראלי. כל מנהיגי ישראל, לפחות מודים שיש צורך להקים מדינה פלסטינית ואף הוגים, גם אם מבלי להתכוון, את הצירוף "מדינה פלסטינית" על שפתותיהם. בעולם ישנה היערכות נרחבת להכיר, פעם נוספת, בזכותו של העם הפלסטיני לחירות. זה מה שמדליק את הפורעים.
יש משהו מוזר בשירה המודיעה שהנביא מוחמד מת. מותו של מוחמד הוא עובדה בלתי מוטלת בספק באסלאם. בניגוד למשה וישו שמתו מוות נרגן, לא ברור, לא סופי, כשמקום קבורתו של הראשון לא נמצא מעולם והשני עזב את קברו אחרי שלושה ימים, מוחמד מת מוות טבעי וסופי. בגיל 63, לאחר מחלה קצרה, הלך הנביא מוחמד לעולמו בביתה של רעייתו עאישה שאף מדווחת על רגעי מותו באחד מן הכתבים האסלאמיים המוקדמים.
"ליבו נדם" אומרת עאישה, והוא נקבר במדינה. מותו של מוחמד הוא בגדר אבן יסוד באסלאם, הוא בא לעולם כדי להביא את בשורתו האחרונה של האל לבני האדם ואחר כך מת. לא "הסתלק", אלא מת. מוחלטות המוות הזו היא כלכך ברורה עד שאחד השליטים האסלאמיים המוקדמים גם הרס את קברו של הנביא כדי למנוע היווצרות פולחן סביב הקבר והגופה שבתוכו. זרמים באסלאם שמייחסים חיים למנהיגים דתיים מתים, כמו השיעה, האסמאעיליה או, להבדיל – האחמדיה, נחשבים ככפירה באסלאם האורתודוקסי. מוחמד אכן מת, ואין צורך להזכיר את העובדה הזו לאף מוסלמי.
היהודי הפורע שזועק "מוחמד מת" אינו בא, אם כן, להזכיר למוסלמי שנביאו מת. הוא בא ללעוג לו. זהו לעגו של המקרבן האלים המתבל בו את רמיסת זכויותיו וכבודו וחירותו ורכושו של הקורבן. זהו לעגו של מוג הלב שיודע שהוא פועל למעשה בחסות המדינה ויכול לעשות מה שהוא רוצה. לרצוח לא ניתן לו אמנם, אבל לשמוח הוא יודע, לאמור: "מוחמד מת, לא תקבלו כאן כל זכויות", "מוחמד מת, הנכבה שלכם היא חרטא". המהדרין מוסיפים: "שיישרף לכם הכפר" או בגרסה המוכרת יותר: "מוות לערבים".
ירושלים אבודה באמת
זוהי משמעותה העכשווית של הקריאה "הפ הפ". ירושלים אבודה. היא אבדה סופית ביום שפורעים הפ-הפיסטים חגגו בה את החגא העלוב שלהם ושרו, בחסות המדינה, "מוחמד מת". מסתבר שבכל רחבי ממלכתנו היהודית והדמוקרטית ישנו רק ארגון אחד שמוצא לנכון להעמיד לדין אנשים ששרים "מוחמד מת". המדובר בהתאחדות הנלעגת לכדורגל, שפועלת כך רק במקרה שמשוררי מותו של מוחמד הם אוהדי בית"ר ירושלים. את הפורעים ההפ-הפיסטים של יום ירושלים אף אחד לא יעמיד לדין. שהרי יש משהו מאוד "משכיל" בקריאות שלהם– מכונת התעמולה של המדינה עצמה ומשרתיה הדעתניים בעיתונות.
ההפ-הפיזם העכשווי לא רק מבשר את אובדנה של ירושלים. הוא מדווח, לא בפעם הראשונה, שהציונות היא האטד, אותו שיח קוצני עקר ויבש עד כדי בעירה מן המשל של יותם בן גדעון שהיהודים המליכו על עצמם. ההפ-הפאיזם של "יום ירושלים" הוא האש הנוכחית שיוצאת מן האטד הזה. ההפ-הפיזם הוא אש שכבר כילתה חלקות טובות רבות ביהדות. נותר רק להמתין ולראות אם האש הזו תכלה גם את היהודים עצמם.
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
כך הפכנו להיות אירופאים .
מעולה!
צבי, מאמר מטלטל. היטבת לתאר את התחושה שבאמת נפרצו פה המחסומים שהפרידו בינינו לבין הגרועים שבגרועים. אגב, גם רישיון להרג יש ויש. מתנחל מעיר-דוד, או מאבטח פרטי שלו, ירו למוות בצעיר פלסטיני ואיש לא נתן את הדין.
הצועדים הגזענים לא מונעים ע"י "הצלחות מסוימות שנחלו הערבים במאבק על זכויותיהם" אלא ע"י הרצון לחלק את העיר. אגב, גם בקרב תושבי ירושלים הפלסטינים יש יותר כאלו שרוצים להיות אזרחי ישראל מכאלו שמעוניינים באזרחות פלסטינית. 40% אפילו מוכנים לעבור שכונה כדי להישאר תחת ריבונות ישראל, קומפלט עם בדיקות בכניסה לתחנה המרכזית, הריסת בתים, מצעדי דגלים וכו'.
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000615273
זה בהחלט מאיר באור נלעג את הצועדים; אבל מהצד השני, היושר מחייב שמי שקורא לחלוקת העיר (בניגוד לאינטרס של תושביה) לא ייתלה בפגיעה בזכויותיהם דווקא.
שצורח+חוגג בצורה שכזו מדי יום ביומו ברחבי העולם, כולל הקריאות הגזענות (או האתאיסטיות, תלוי איך מסתכלים על זה). אבל אם אתה אומר, אז יאלה, נלך על גרמניה 1819. נשמע שיש בזה יותר לכלוך על הציונות ימ"ש.
מאמר מעולה. תודה.
באמת?
ועוד קוראים להם "פורעים"…
צריך דוקא לברך את ההתאחדות לכדור-רגל שבניגוד לאוירה הכללית דוקא כן מנסה לעשות משהו כנגד הגזענות , גם אם מדובר באוהדי ביתר שמתוקף היותם מזרחיים הם כמובן יקירי השמאל האנטי-ציוני ההזוי וההוזה.
אחרי שנים של הפגנות בשטחים, משום מה לא זכור לי אפילו מקרה אחד שבו שמעתי את הקריאה הזו, שכל כך חביבה על הימין שלנו.
שמעתי את חברי המתנחלים – מקדומים, מכפר אדומים , דוחים בפה מלא, כל התנהגות אלימה, בין מילולית ובין פיזית מצד נוער הגבעות וקרוביהם.
הם רואים בכך, נזק לתדמית שלהם.
שוללים בכל תוקף, כל הבעה חריגה מצד הנוער.
אני מוכנה להפנות כל אחד שמעונין לשמוע זאת במו אוזניו, אל חברי.
כמו בכל חברה, אלו קומץ יוצא דופן, תפוח רקוב אותו בוחרים להציג – מסיבות שונות.
חבל!
לפני כמה שנים, כשהייתי בין עבודות ואחותי הקטנה היתה סטודנטית בירושלים, קפצתי לבקר אותה, בתאריך שבמיקרה יצא על יום ירושלים. הצטרפנו לתהלוכה ברחוב יפו, והתפלאנו לגלות שאנחנו בערך החילונים היחידים, וגם מהבודדים מעל גיל 15. אם "יום ירושלים" הופך לחג של הדתיים-לאומיים בלבד, ברור שיהיו בו תופעות כמתוארות כאן. הפיתרון הוא שגם בתי ספר ממלכתיים ישתתפו באירועים. חלקם, מן הסתם, יצטרפו לקריאות "מוחמד מת". אבל חלק ממשתתפי הריקודגלים בסמטאות הרובע המוסלמי יעדיפו להשתתף עם הרוב באירוע פחות גזעני.
אבו מאזן, ראש הפלסטינים 'המתונים' עלק הצהיר כבר פעמיים שפלסטין תהיה יודן ריין ולא יוכלו לגור בה לא יהודים ישראלים ולא יהודים מהתפוצות. זה לא מפריע לכותב. מה זו כבר הצהרה גזענית מנשיא הרש"פ לעומת סיסמאות של כמה בני נוער.
ונקמה עיוורת המונעת משטיפות -מוח דוגמטיות.
מי שגורס ,שכשם שפלוני אלמוני הנאבק למען זכות בסיסית לחיים,אשר קורא להיפטר מפורעי-הגבעות היודונאצים ומתומכיהם, שהם, רובו של הציבור הלאומנו-פשיסטו-דתי,כך יש לו, הזכות לקרוא מוות לערבים, מייצג בדיוק את שורש הבעייה.
לא כל האמצעים מוצדקים !
אטבחו אליהוד פירושו בערבית "בשלו את היהודים", קריאה מוזרה בעליל ולא סבירה. אם כבר, מדובר ב"אד'בח אליהוד", העלה את היהודים זבח, וגם זה לא ממש מסתדר. רוב הסיכויים שזו המצאה יהודית של מישהו שחשב ש"לטבוח" בעברית זה יישמע אותו דבר בערבית. וברגע שזה מה שאנחנו מצפים לשמוע, זה גם מה שנשמע.
יש והיו קריאות בערבית נגד יהודים אבל אטבח אליהוד זו לא אחת מהן.
פיזית
בית המשפט הצבאי במחנה עופר )
יום א' 5.6.11 בוקר
משקיפות: חגית שלונסקי, ליזי שגיא (מדווחת)
אולם 2
שופטת: רס"ן אתי אדר
סנגור: עו"ד חביב לביב
תובעת: נאזי מקונן
באסם תמימי – תיק 2058/11, תושב הכפר נבי צאלח
רקע לנושא ניתן למצוא כאן .
בתחילת המשפט פנה לשופטת עורך הדין של באסם והודיע שהוגשה עתירה נגד חיסיון החומר החסוי בתיק, וכמו כן כרגע יש הכחשה כללית וכפירה באשמות. לכשיהיה החומר בידם, נכון לפסיקת העליון, יוכלו להתמודד עם כל האשמה בנפרד.
המתורגמן מתקשה לתרגם וגם קשה לשמוע אותו (ישבנו בשורה הראשונה), בשלב מסוים הוא אף מבקש מהשופטת להיעזר בתרגום של עורך הדין כיוון ששפתו של באסם גבוהה והוא מתקשה לתרגמו. התביעה התנגדה, אבל השופטת אפשרה את עזרתו של עו"ד חביב בתרגום.
מתורגמן נוסף נכנס לאולם לגיבוי, אבל גם אותו היה צורך לתקן לא פעם ועו"ד חביב עשה כן.
בסוף הדיון, נמחק קטע שלם מתוך הפרוטוקול, בו דבריו של באסם לבית המשפט, אך שיחזרו אותם.
באסם מבקש לומר כמה מילים:
רוח דבריו, ממה שיכולתי לשמוע / לכתוב.
אני כאן בעל כורחי כדי להישפט על פי חוקים שאני לא הסמכתי ולא בחרתי במחוקק שכפה אותם עלי.
התביעה בשלב זה מתנגדת.
עו"ד חביב טוען שעל פי תפישתו המשפט הוא פוליטי וחשוב לבאסם לומר כמה מילים.
השופטת מאפשרת את המשך דבריו של באסם.
באסם:
למרות שאני מתנגד לחוקים אלה, הואיל והם נובעים מהכיבוש, ומתוך כבוד שלי לשכל שלי ושלכם, אם הצדק יעלם, אפשר להיעזר בהיגיון. לכן אני אומר שכן, השתתפתי בתהלוכות ובמחאות עממיות לא אלימות.
פעלתי על פי החוק האוניברסאלי, לא קראתי את חוקי הכיבוש ולא יודע את מידת הלגיטימיות של מחאה זאת בחוקי הכיבוש.
אני מאמין בלגיטימיות של מחאה זאת ולכן לקחתי חלק במחאה כדי להגן על ילדיי ועל ילדיכם. אני רוצה שלא יהיה כיבוש ושנחייה בשלום, זאת זכותי להתנגד לכיבוש.
הצעדות לא באו, אלא אחרי שניסינו כל דרך אפשרית אחרת להתנגד. ובבתי המשפט הישראלים ניתנה הוראה שהאדמות האלה שלנו. וכשפנינו לממש את זכותנו, הצבא מנע מאיתנו להגיע לאדמה וסירב לקיים את החלטת בית המשפט ובחר להגן על המתנחלים (תוספת שלי: שהשתלטו על האדמות, והצבא בחר לממש זאת במקום את צו בית המשפט).
לבסוף, נחשפתי לכל האיבה מצד הצבא הישראלי. נעצרתי, אחותי נהרגה, אשתי נכלאה, הבית שלי תחת איום הריסה… וכל זאת לא גרם לי לשנאה כלפיכם. אני עדיין מאמין בשלום ומגדל ילדיי לאהבה, גם לפי "ואהבת את אויבך".
בשלב זה הקהל בבית המשפט מוחא כפיים וננזף על ידי השופטת.
השופטת מקריאה לבאסם את כתב האישום לפי חמישה סעיפים מרכזיים:
1. הסתה ותמיכה בארגון עוין. מאז ינואר 2010 הוא מואשם כמארגן, אחראי, מסית ומוציא לפועל, בנבי סאלח, הפגנות אלימות. יחד עם נאג'י תמימי כינסו צעירים מהכפר וחילקו אותם לקבוצות, לפי תפקיד לכל קבוצה. התדרוך התקיים בבית מועצת הכפר במהלך ימות השבוע. השופטת מרחיבה על תפקידה של כל קבוצה.
עו"ד חביב מעיר בשלב זה שבקיצור, הטענה היא שבאסם רמטכ"ל.
2. שידול לזריקת אבנים על אנשים ועל רכוש.
3. שיבוש הליכי משפט. הנחיית צעירי הכפר כיצד לנהוג בעת מעצר וחקירה.
4. הנחיית התהלוכות והנחיית ההפגנה דרך מכשיר הטלפון הנייד מגגות הכפר.
5. אי ציות להתייצבות. זומן לחקירה משטרתית בטלפון ולא התייצב.
עו"ד חביב מוסיף כי בסעיף 5 , לפי תקדים משפטי, אין חובה להתייצב לקריאה להתייצבות דרך הטלפון. כל אחד יכול להתקשר ולטעון שהוא חוקר ולזמן.
וכמו כן מציין שוב את העובדה שהוגשה עתירה נגד חיסיון החומר.
באסם לא מודה באשמות המיוחסות לו.
הדיון הבא נקבע לתאריך 27.6.11, בשעה 11:00.
ייחקרו עדים.
הנה צצו מיתממים למיניהם שכותבים על כך שמדובר רק ב"כדורגל" (ואף היה מי שהפליג בתומתו וקבע כי לפנינו רק "המון אוהדי כדורגל חוגג"). כדאי שתחשבו, ובעצם שהקוראים יחשבו, על כך שההשוואה לכדורגל היא נסיון נואל לעשות דה-פוליטיזציה של מה שקורה בירושלים.
מאחורי אוהדי ניוקאסל, שהתפרעו לפני כמה שנים בהולנד וגרמו למותו של אדם אחד, לא עומדת עיריית ניו קאסל, ולא ניצבים ממשלת בריטניה וצבאה מגובים בביורוקראטיה אלימה. אוהדי ניו קאסל האלימים והגזענים אינם גם מבקשים להתנחל ברוטרדם ולנשל את ההולנדים מרכושם. גם האזכור באחת התגובות של אבי לוזון ושל אוהדי בית"ר ירושלים הגזענים לעילא שכנראה כתבו את השיר הזה על מוחמד היא נסיון לעשות דה-פוליטיזציה של האירוע הזה. (גילוי נאות, אני אוהד, חשוך מרפא לצערי, של בית"ר ירושלים). ההתנהגות של ההתאחדות נועדה ליצור את מצג השווא שאנו מטפלים בגזענות ולכן כולם יכולים לישון בלילה בבטחה. אבל במקרה של המתנחלים בירושלים, וראו את ההערה של אורלי נוי כאן למעלה, אף אחד לא יכול לישון בלילה בבטחה. לא הפלסטינים שאל תוכם פולשים, ולא אף אזרח ישראלי הגון. החשש הוא בדיוק בגלל שמי שעומד מאחורי המתנחלים הם הממשלה והעיריה. אני חושב שאזרחים הגונים היו, בהנתן המצב הנוכחי, מוכנים לעסקת חליפין: שגילויי הגזענות, המצערת, במגרשי הכדורגל לא יטופלו, אבל שהפוגרומצ'יקים המתנחלים כן יועמדו לדין צדק.
לכל הנודניקים שקמו על ההשוואה לגרמניה. ההשוואה לפרעות "הפ הפ" בגרמניה היא במקומה! מי שמוליך אותה למאה העשרים, עושה זאת על אחריותו אבל אין ספק שצריך לתת את הדעת על הדרך המיוחדת שהחלה בהפ הפ ונסתיימה באסון. מכל מקום כאן אני לא מדבר על נאציזם, אלא על הפ הפיזם. הצורך חסר התוחלת ללעוד לקורבן אחרי שכבר נגזל ונשדד. שנאת יהודים, כמו שנאת ערבים עכשיו, היתה קיימת עוד לפני המהפכה הצרפתית ולפרעות עצמן היו סיבות רבות. אבל (!) מה שהוליד את ההפ-הפיזם של הפרעות שם וכאן, הוא בדיוק אותה תרכובת של זחיחות דעת מצד אחד, ושאט נפש כלפי "עזות המצח" של הקורבנות שעשו שימוש בשיח הזכויות לטובתם.
לבר גורדון המתנחל/ת מקדומים (למה להסתתר מאחורי "חברים"). אם יש מתנחלים ש"סולדים" מן הנוער ההפ-הפיסטי. חשוב שידעו שכבר אין מקום להכאה על חטא. הכיתם על חטא אחרי הטבח בחברון, וגם אחרי רצח רבין. עכשיו אין לכם כפרה: קו ישר עובר בין המתנחלים, כלל הציבור הזה, ובין כל עץ זית שעוקרים ההפ הפיסטים (שוב, מעשה שאין לא כל הצדקה, גם מבחינת האידיאולוגיה המתנחלית), בין כל פלסטיני שמוכה, מושפל ונרצח, ובין הציבור ה"נפלא" שלכם. אתם האש שיוצאת יום יום מן האטד. ואנחנו, ארזי הלבנון ועצי הפרי גם יחד, נשרף כולנו.
ירושלים אבדה שוב. ואתם איבדתם אותה. בדיוק כמו שאיבדתם אותה בימי ירמיהו, ובדיוק כמו שאיבדתם אותה בימי המרד ברומאים. אח"כ תזיינו לנו את המוח אלפיים שנה על "שנאת חינם" שבגללה חרבה ירושלים. החינם שרוי בפרעות החינם שפרעתם לפני שבוע בעיר שחוברה לה יחדיו.
מעבר למה שכתבה נועה במידה רבה של צדק, מה איכפת לי מה המתנחלים "ההגונים" מספרים לך? איפה הם היו כשמאות (לפחות) מטובי בניהם צעקו מה שצעקו? איפה הם נמצאים היום? השתיקה הציבורית שלהם מאשררת את הפעולה של הצעירים הפורעים ומלמדת יותר מכל איפה נמצא הלב שלהם (ולמען האמת, של רוב רובו של הציבורי היהודי בישראל – אם כי שוב – דווקא לציבור הדתי-לאומי, שנוהג להתגאות בנוער "הערכי" שלו, יש אחריות גדולה מזו של כלל הציבור.)
המאמר של צבי מצביע על קטע של תהליך. מי שלא מעוניין לראות את התהליך רואה רק את התמונה הקפואה ובאמת בתמונה הקפואה יש הרבה פרטים שיכולים להיות לגמרי לא רלוונטים. אבל, העיקר הוא התהליך. בתהליך הזה אין שום ספק שיש בישראל אש ולא יעזור לאף אחד גם אם יקראו לה "אש התורה". האש עלולה לשרוף. כאשר יש תופעות של השתוללות "הנוער הטוב" בלי שלטון חוק – וזה בדיוק מה שקורה – האש תכלה גם את מי שהדליק אותה. מוחמד מת. ירושלים נהרסה בעבר. מי שמקשיב להיסטוריה בתשומת לב חייב להניח שיתכן שהיא תהרס פעם נוספת. וזהו עיקר המאמר.
על שיעור היסטוריה מרתק ועל הניתוח הנלווה.
עצוב עצוב עצוב.
אולי רק BDS והקהילה הבינלאומית יצילו את ישראל מעצמה.
כל הכבוד צבי, מאמר חשוב מאד.
בן-דור מגנה את "הצורך חסר התוחלת ללעוג לקורבן אחרי שכבר נגזל ונשדד".
שערורייה זו תהיה רצינית רק אחרי שהכותב יוכיח: (א) שהיו בהיסטוריה מצבים שהמקרבן לא לעג לקרבן אחרי שנגזל ונשדד. (ב) שלפני חמישים וארבעים שנה לא לעגו היהודים לערבים.
בהצלחה!!
האם מישהו מראשי הזרם הציוני דתי בעד ישראל נקייה מערבים? האם הוא בעד גירוש מסיבי של ערבים מישראל? אבל הרי אבו מאזן ואחמד טיבי 'המתונים' מצהירים שוב ושוב שיהודים לא יוכלו לחיות בפלסטין בכל מצב. חברון נקייה מיהודים לא מפריע לצבי אבל כמה קריאות מתלהמות של בני נוער בגנות האיסלם כן
גם אני הופתעתי כשלמדתי מספרו של עמוס איילון "רקוויאם גרמני" על פרעות ה"הפ-הפ". אכן טוב שהבאת אירוע נשכח זה שכמובן לא נלמד בתכנית הלימודים, למודעות. האנלוגיה ליום ירושלים שנחגג בשיח' ג'ראח, ברורה. לצערי, ייתכן ששלילת הזכויות והאזרחות מהפלסטינים, ונידויים של הפלסטינים הישראלים, כבר מזמנים אנלוגיה לגרמניה מאוחרת יותר, ולגזענות מפותחת יותר במסגרת פשיסטית, נאמר ב-1935 ואולי ב-1938.
מאמר משובח.
הוא יתורגם ע"י המו"ל של "סמיט" ויפורסם גם בגרמניה.
ברכות
יפה שהתעכבת על כך שהססמא האוממלה "מוחמת מת" נכונה. אירוני והעצוב הוא שליודו־פשיזם יש נטייה דווקא לצעוק את האמת בססמאותיו האומללות והמאמללות. אני חושב למשל על הססמא "כהנא צדק". הרי ככל שהזמן עובר כך מתברר שכהנא אכן צדק, למשל כשדיבר על הניגוד התהומי והבלתי ניתן לגישור בין המושג הציוני של מדינה יהודית לבין מושג הדמוקרטיה. פעם נהגנו לצעוק בהפגנות במיטב הפאתוס א לה 1936 "הפאשיזם לא יעבור! לא לא לא יעבור!". שאלתי את עצמי: אם הוא עבר כבר בכל כך הרבה מקומות, למה שאצלנו לא יעבור? והנה הוא עובר ועובר, והססמא של השמאל נותרה מוסרית ומלאת פאתוס כשהיתה, אבל פחות ופחות נכונה.
תודה על מאמר מבריק ותגובה (6.06.11 11:31) כנ"ל.
צפיתי מקרוב במרתון ברלין 2007. חלק מהצופים עודדו את הרצים בקריאות הפ הפ קצובות ובצלצולי פעמון (הקלטתי בוידאו).
שוחחתי על כך עם סטודנט גרמני ליחב"ל – – לא היה לו מושג על מקור הקריאה הזו. הוא טען שזו הדרך המקובלת לעודד ספורטאים כיום.