• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

כאחרון הפועלים

היחס לגיל, מגדר ואתניות משתקף בתגובות הפועלים/ות לנוכחות השונה במפעל, והיציאה מארון האנתרופולוגיה בסך הכול עוברת בשלום
מתן קמינר

עד כה שמר הבלוג הזה מרחק בטוח משאלות הנוגעות במקום שלי בשדה כחוקר. סיבה אחת לכך היא הרצון שלי להדגים קונקרטית (ולא לטעון בהפשטה) את האפשרות להגיע בכלים אנתרופולוגיים לאיזשהו ידע מכלי ראשון על החיים במעמד הפועלים. יש מובן חשוב שבו פשוט אין שום הבדל ביני לבין חבריי לעבודה: תפקידנו בתהליך הניצול וההצבר.

ההנהלה אינה יודעת או מעוניינת לדעת "מי אני באמת" יותר משהיא מעוניינת לדעת זאת לגבי מישהו מהעובדים האחרים. מתייחסים אליי בדיוק כמו לכל אחד אחר, לא משום שיש בינינו איזה דמיון מהותי אלא פשוט משום שאנחנו פועלים, שנועדו לעשות משהו מסוים: לעבוד. ככה שאני מרגיש מספיק בטוח כדי לדבר בגוף ראשון על חוויית העבודה.

זה לא אומר שהחברים לעבודה אינם רואים אותי כשונה. זה פשוט לא קורה בדרכים שלהן ציפיתי. ראשית, ככל שאני יכול לראות אין שום דבר בהתנהגות שלי שמבדיל אותי: אני לא עצלן או חרוץ במיוחד, טיפש או חכם במיוחד, מתחנף או מרדן במיוחד. יש לי מוזרויות, כמו נטייתי לשיר לעצמי בהיסח הדעת או אהבתי להשלכת קרטונים ריקים ממקום למקום; אבל לכל אחד יש מוזרויות.

מפעל לייצור קרטונים, אי שם בארץ. צילום: cc by-Biczzz

בכל הנוגע ל"יציאה מהארון" על זהותי האנתרופולוגית בפני חבריי לעבודה, אימצתי אסטרטגיה שהיא (אני מקווה) כנה ולא-יומרנית יחסית, ובה בעת תורמת ללמידה שלי. אני לא מעמיס את המידע הזה על כל אחד שאני פוגש בהזדמנות הראשונה; אני מחכה לרגע שבו הוא עולה בטבעיות בשיחה. אם זה נשמע כמו תמרון התחמקות, אני יכול רק להעיד לטובתי שכבר "יצאתי מהארון" בפני שבעה או שמונה קולגות לפחות. אני יכול גם להעיד שלאחר הפעמים הראשונות, ה"יציאה" כבר לא מלחיצה אותי. למעשה אני די מצפה לה בכיליון עיניים.

אני מעלה את הנושא הזה כאן מכיוון שהזדמנויות "לצאת מהארון" בדרך כלל עולות כאשר מזהים בי משהו "שונה". רגע הזיהוי בדרך כלל שקוף למדי: בן השיח תוהה בקול רם מה מישהו כמוני עושה כאן. שוב, לא מדובר כאן ברמזים התנהגותיים דקים, אלא בשילוב של שני מאפיינים בולטים למדי שמבדילים אותי: גיל ומגדר.

קרטונים. כל אחד והמוזרויות שלו

בפשטות רבה, אין ב"יעקבי" גברים בשנות העשרים המאוחרות לחייהם שעושים את העבודה שלי. השווים שלי כולם בשנות העשרה המאוחרות או העשרים המוקדמות, או מבוגרים בהרבה – בני ארבעים ויותר. אם לומר זאת בגסות, הצעירים פה לזמן קצוב, בדרך למשהו יותר טוב, והמבוגרים איבדו כל תקווה אי פעם להתעלות מעל לשכר המינימום. כך, כשאני מספר לאנשים שאני בן 28, הם כמעט תמיד תוהים למה אני לא מוצא לעצמי עבודה שמשלמת טוב יותר. זוהי המחשה די חזקה של הריבוד על פי גיל בתוך מעמד הפועלים ושל המודעות הברורה אליו בקרב העובדים.

הצד השני הוא כמובן מגדר. ישנן לא מעט נשים בנות גילי בערך שעובדות ב"יעקבי". "יצאתי מהארון" רק בפני אחת מהן, בשל ההפרדה המגדרית הלא-פורמלית והנוקשה במקום העבודה. ואף על פי כן ברור לי שאילו הייתי אישה, אף אחד לא היה מופתע במיוחד מגילי.

איזה סוג של אשכנזי?

טוב, טוב. אני יודע שאני לא יכול להתחמק מלדבר על אתניות. העניין הוא פשוט שבניגוד להיגיון הרווח בשמאל הישראלי, היא פשוט לא עולה כאן באותה חוזקה שלה ציפיתי. רוב העובדים ב"יעקבי" הם עולים מברית המועצות לשעבר (מה שמכונה "רוסים"), עם מיעוט מזרחי גדול וכמה אתיופים. אני אשכנזי; למעשה יש לי שורשים באוקראינה ובליטא, אם כי כדור שני לצברים אני בהחלט לא "רוסי" במובן הישראלי היומיומי של המושג.

אף על פי כן אני נראה רוסי למדי, ולא מפתיע שרוב מי שפוגש אותי לראשונה ב"יעקבי" חושב שאני כזה ומדבר אליי ברוסית. כשאני עונה "ני גובורו פו-רוסקי", הם מופתעים קלות ולפעמים חשדניים. אחד הקולגות סיפר לי שעדיף לא לדעת רוסית, כי ככה הנשים (שחלקן אינן יודעות או כמעט אינן יודעות עברית) מציקות לך פחות. הוא בעל שם שלא נשמע רוסי ויכול "לעבור" כצבר; כשהגיע לראשונה ל"יעקבי" הוא העמיד פנים שאינו מבין רוסית, אבל הוא נתפס על חם כשדיבר בטלפון.

כך שאותם עובדים שמגלים (ומאמינים) שאני לא רוסי לפעמים סקרנים קלות. יותר מפעם אחת נשאלתי "איזו עדה אני". כשאני עונה "אשכנזי" בדרך כלל מבקשים ממני לפרט. זה כשלעצמו הפתיע אותי בתחילה; מבחינה סוציולוגית (קרי במונחים של ריבוד או שיעורי נישואין מעורבים), הרי יש הרבה פחות הבדל בין אשכנזים ממוצאים שונים מאשר בין מזרחים. תהיתי למה זה מעניין את בני שיחי שסבותיי באו מדטרויט וברלין ולא מווינה ומינסק, למשל. אף על פי כן זה אכן מעניין אותם; אחד אפילו התעקש אתי ש"אמריקאי זאת לא עדה" ודרש מהיכן נשטפו אבות אבותיי אל חופי אליס איילנד. אחרת הגיבה לשמע הגניאולוגיה שלי שאני "נראה גרמני" – הערה שלא הצלחתי לא להיעלב ממנה קצת.

אם לסכם בחוסר החלטיות, הדרך שבה הקולגות מזהים את השוני שלי אומרת משהו די ברור על היחס בין מגדר, גיל ומעמד. בכל הנוגע לאתניות, קשה לי יותר לפענח את הראיות; לפעמים נראה שאנשים מתעניינים ב"עדה" בעיקר בשביל מה שהיא כביכול אומרת על אופיו של אדם, באותו אופן שבו אנשים מסוימים מתעניינים במזלות של אחרים. אולי זה היה אחרת אילו הייתי במקום עבודה מזרחי ברובו, שבו השוני עשוי היה לבלוט יותר.

במפעל. מה אחד כמוך עושה פה? צילום: cc by-Funky64

הדבר המפתיע ביותר – וגם המספק ביותר, אני מודה – הוא הקלות שבה מקבלים אותי, עם כל השוני. אף אחד לא הגיב בעוינות כשגילה "מי אני באמת". הרקע המעמדי שלי מתקבל (אולי שלא בצדק) כנתון, לא משהו שיש לקנא בי או לרחוש כלפיי טינה בגינו. יש כאלה המקבלים את העובדה שאני "עושה עליהם מחקר" באדישות; אחרים חושבים שהנושא מרתק ותורמים תובנות משלהם.

בניגוד לציפיותיי וציפיותיהם של חברים רבים שעמם דנתי במחקר שלי, אף אחד מהקולגות שלי אינו רואה את הפרויקט כמתנשא או מחפצן. ובמחשבה שנייה, למה שיראו אותו כך? האם הייתי נעלב אילו אנתרופולוג היה בא לחקור ארגון כלשהו שבו אני מעורב? לא בהכרח. אילו האנתרופולוגיה היתה מתנשאת בהכרח, לא היתה לה כל הצדקה. אבל אין שום סיבה להניח שזה כך – אני לא עושה זאת, ואני שמח שגם ה"נחקרים" שלי לא.

מתן קמינר הוא סטודנט לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניבסיטת תל אביב. בימים אלה הוא עורך עבודת שדה לקראת התזה באשדוד, ומתעד את חוויותיו ומחשבותיו ב"בלוג שדה"

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. מאור

    אולי השואלים פשוט התקשו להאמין שהכותב אכן אינו "רוסי", ושאלו על המוצא המדויק כדי להיות בטוחים.
    אני אישית לא נתקלתי בשום אבחנה בין עדות אשכנזיות. להיפך- אימי סיפרה פעם בנעימה קלה של תמיהה איך אביה היקה שנא גליציאנרים, קרי פולנים.