הסכנה האמיתית

במאמרה "הסכנה הבדווית" שפורסם ב"הארץ" מצטרפת קרני אלדד להסתה כנגד האוכלוסייה הבדואית בנגב, לקראת אישור דו"ח פראוור. נותר רק לשאול, מתי כבר נוכל באמת להפריח "את השממה"? תגובה
נועם תירוש

ערב חג השבועות התפרסם במוסף הדעות של "הארץ" טורה של קרני אלדד שכותרתו: "הסכנה הבדווית". מאמר זה, יחד עם מאמרים וכתבות נוספים, מצטרף לגל ההסתה כנגד האוכלוסייה הבדואית בנגב לאור האישור המתקרב של דו"ח פראוור – תוכנית פעולה המתיימרת לפתור שנים של אפליה והזנחה מצד המדינה כלפי האוכלוסייה הבדואית. במאמר של אלדד, המלא באי-דיוקים והכפשות, מתוארת התוכנית המוצעת כ"ויתור דה-פקטו על הנגב", אולם בפועל מדובר בהמשך תהליך נישול האדמות והאפליה העקבית כנגד האוכלוסייה הבדואית.

הבדואים הם ילידי הנגב, שעד לפני 48' מנו כ-60,000 עד 100,000 איש. לאחר מלחמת העצמאות נותרו בנגב קרוב ל-10,000 בדווים אשר לאחר המלחמה הפכו אזרחי מדינת ישראל. בפועל לא נהנו האזרחים החדשים מהזכויות הנלוות לאזרחות זו, ובתהליך נישול מתמשך הפקיעה המדינה את מרבית אדמותיהם וריכזה אותם באזור ה"סייג": אותו משולש דמיוני בין באר שבע, ערד ודימונה. בתוך אזור זה חלו על הבדואים בנגב חוקי הממשל הצבאי ששלט בישראל באותה תקופה ולא ניתנו להם זכויות כלשהן בקרקע. אזור "הסייג" מתואר על ידי אלדד בנבזות כ"אזור בו הבדווים עושים בו כשלהם", כאילו לא היו נישול או העברה כפויה לתוכו מעולם.

אלעראקיב, 17.02.2011. המשמעות המיידית של התוכנית היא גירוש בפועל של 30,000 בני אדם. צילום: אקטיבסטילס

בתוך אזור הסייג החלו הבדואים לארגן מחדש את חייהם. כפרים רבים שנמצאו עוד קודם ל-48' באזור הסייג המשיכו להתקיים ואחרים, מנושלי אדמות, החלו בונים לעצמם את עתידם מחדש. מאז ועד היום כפרים אלו מחוסרי כל תשתית מינימלית כמו מים זורמים או חשמל. בשנות ה-70 החלה מדינת ישראל להקים "לטובת" הבדואים עיירות קבע; האידיאולוגיה שקבעה כי יש לרכז מקסימום אזרחים ערבים על מינימום אדמות קיבלה את המפנה האורבני שלה. אולם הבדואים הבינו כי כניסה לעיירות משמעה ויתור על אדמותיהן ההיסטוריות והזכויות המגיעות להם בקרקע. בנוסף, עיירות אלו סבלו מהזנחה פושעת ותכנון קלוקל ולא היוו אפשרות ראויה למגורים, כפי שאף טען שופט בית המשפט העליו בדימוס אליעזר גולדברג בדו"ח שלו לגבי הבדואים בנגב.

אלדד טוענת כי הבדואים בנגב הפסידו בכל תביעות הבעלות שלהם בבתי המשפט הישראליים. היא טועה ומטעה, אך יחד עם זאת מי שמקווה כי הסוגיה תיפתר במסגרת משפטית – צפוי להתבדות. המערכת המשפטית בישראל מעולם לא העניקה את הסעד הראוי לאוכלוסייה הבדואית בנגב. בין תביעות שנדחו לתביעות שעדיין נידונות, אין לצפות כי דווקא במגרש המשפטי תיפתר הבעיה. בכל מקרה יש לפתור את הסוגיה ברמה הפוליטית-לאומית. באוסטרליה, לדוגמה, החליטו להקים "ועדות פיוס" על מנת להגיע להסכם היסטורי עם הילידים האבוריג'ינים והבינו כי כפייה משפטית של הסדרים מפלים לא תוביל לפתרונות אמת.

תכנית פראוור המוצעת הופכת את דו"ח גולדברג על פניו ומתעלמת מהמלצתו המרכזית: הכרה במספר מקסימלי של הכפרים הבדואים הלא-מוכרים. המשמעות המיידית של התוכנית היא גירוש בפועל של 30,000 בני אדם, או יותר, והפקעה נוספת של אדמות הנתבעות על ידי הבדואים. תוכנית זו אכן לא תתקבל בברכה בקרב האוכלוסייה הבדואית. אלדד מתלוננת בנוסף כי בתוכנית אין זכר להקמת יישובים יהודיים חדשים בנגב. היא כמובן מתעלמת מהתוכנית להקמת 11 יישובים יהודים חדשים בנגב, ביניהם יישובים לאוכלוסייה החרדית בסמוך לערד והיישוב חירן, שאמור להיבנות על אדמות הכפר הבדואי הלא מוכר אום אל חירן, ומאלפי יחידות דיור המוצעות לתושבים היהודים בהרחבות של מושבים וקיבוצים למיניהם באזור.

אלדד והכותבים האחרים מייחלים להחלת הריבונות הישראלית בנגב. "יכול להיות בנגב חוק. יכולה להיות שם ריבונות", מסיימת אלדד את מאמרה ואין לי אלא להסכים איתה. רק כאשר בנגב, ובישראל כולה יונהג חוק אחד כלפי יהודים וערבים והריבונות הישראלית תתבטא לא רק במעצרים וחקירות שב"כ (כפי שמייחלת אלדד), אלא גם במתן זכויות שוות והקצאת משאבים שלא על בסיס אתני, רק אז נוכל כולנו, יהודים וערבים תושבי הנגב, לחיות בשגשוג ורווחה, לחזות בפיתוח אמיתי ושוויוני של הנגב, וסוף-סוף להפריח באמת "את השממה".

הכותב הוא תושב באר שבע ורכז פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. י.א

    את הפסקה המופלאה הבאה:

    הבעיה החמורה ביותר היא האקסיומה העומדת בבסיס מדיניות ממשלות ישראל ביחס לבדווים בנגב, האומרת בפשטות: יש להם זכות על הקרקע. אף שבתי המשפט דוחים טענה זו שוב ושוב. אף שהבדווי, לפי מה שלמדוני רבותי, הוא רועה נודד ואין לו קרקע, מדינת ישראל נמצאת כיום במשא ומתן על היקף הקרקע שתינתן לפורעי חוק אלה,"

    נו, רועים נוודים שכאלה פתאם תובעים זכות על הקרקע? חה! אדמה בתולה חסרת בעלים! מזל שהגענו לעשות סדר!!

  2. מיכאל

    הקביעה כי "בפועל לא נהנו האזרחים החדשים מהזכויות הנלוות לאזרחות זו" היא במקרה הטוב מוטעית ובמקרה הסביר יותר שקרית. על תשלומי ביטוח לאומי שמעתם? קצבאות ילדים? הבטחת הכנסה?

  3. יוסי אמיתי

    אז זהו, מכובדי מיכאל (המגיב לעיל)? ה"זכויות הנילוות לאזרחות" מתמצות אצלך בביטוח לאומי ובקיצבת זיקנה, ותו לא? ומה לגבי כל היתר? האפליה המובנית כלפי האזרחים הבדווים לא עושה לך משהו? נראה לי שקורס ריענון מזורז בלימודי דמוקרטיה וזכויות אזרח לא היה מזיק לך, ויפה שעה אחת קודם.

  4. א.ב.

    המשפט הבא שנכתב בכתבה שב"הארץ" אומרת הכל:
    " משמעות התוכנית הזאת היא ויתור דה-פקטו על הנגב."
    בעיני הכותבת, הבדואים אינם אזרחי ישראל ולכן אם נותנים להם (מה שכמובן שלהם) המדינה "מוותרת" על הנגב…

  5. נחמן

    יוסי אמיתי, מכיוון שקל מאוד להיגרר לססמאות בדיון על הבדווים, הייתי מצפה ממישהו שמציג את עצמו כידען שמגיב למאמר שידייק בדבריו. תסכים איתי שהמשפט "בפועל לא נהנו האזרחים החדשים מכל הזכויות הנלוות לאזרחות זו" נקרא קצת אחרת מהמשפט עליו הגיב מיכאל. פחות קיצוני, קצת פחות פולמוסי, יותר מדויק. אולי ביטוח לאומי וקיצבת זיקנה הם לא כל הזכויות, אבל הם וואחד זכויות (אני לא מתיימר להבין בנושא, אז מותר לי להתבטא ככה).

  6. שגית

    האם המצב לא מורכב יותר ?
    שלצורך העניין הבדואים אינם מעוניינים בשטח לבית, אלא בשטח לנדידה. וגם כיום הם לא רוצים להתיישב בצורה מסודרת ומתנגדים לבנייה לגובה. לא בטוח שהמדינה לא מציעה כלל שום פתרון. גילוי נאות-אני לא ממש בקיאה בנושא.

  7. דוקרטו

    "דחיקת הבדואים" היא חלק ממדיניות מכוונת של ממשלת הנאצים הישראלית שאלדד ואביה המיזנטרופ הם רק חלק מדובריה ומטרתה להביא להכחדת הבדואים. כחלק משלבי תוכנית "הפתרון הסופי" הודרו הבדואים הנודדים משטחי מרעה – למה הכוונה? נניח שבדואי היה מביא את הכבשים שלו לאזור מסויים כדי שיאכלו את העשבים? מעכשיו אסור לו ובמקום זה המדינה משלמת למישהו שירסס את העשבים (כסף, זיהום הקרקע) או פשוט לא עושה כלום עד שתפרוץ שריפה, כמו שקרה בכרמל. הבדואי אולי לא צריך מטר רבוע אדמה שתהיה "שלו" כי הוא נודד אבל שטחי המרעה צריכים להשאר חופשיים וזמינים להתיישבות זמנית. לבדואים יש בעלות על שטחי המרעה האלה וזה שהם נודדים בתוכם לא אומר שהשטחים לא שלהם. בדיוק כמו שאני יכול להעביר עציץ מהגינה האחורית לגינה הקדמית שלי – זה עדיין השטח שלי.

    תודה לכותב הכתבה, חיכיתי שמישהו יכתוב את האמת.

  8. מיכאל

    אני מודה לך על ההפניה לקורס באזרחות, אשמח להפנות אותך לקורס בלוגיקה. בקצרה (שמא לא תלך לקורס למרות המלצתי) על מנת לשלול משפט כמו "בפועל לא נהנו האזרחים החדשים מהזכויות הנלוות לאזרחות זו" – מספיק להראות זכות אחת שממנה הם נהנים, אני מקווה שברור לך שזה מתקיים. אם לא – אשמח לפרט.התגובה של יוסי מבהירה איך ניתן לכתוב ללא התלהמות וקצת יותר עם התייחסות לאמת.
    מכובדי, אין לי צורך בהתנצלות, אך לך יש צורך בבחינת עצמך בדרכך לקורס בלוגיקה.

  9. דב פוניו

    המימסד בישראל מדי פעם מוסיף קצת שמן לתבערה בנגב-זה טוב להסיח את הדעת מהבעיות האמיתיות. אני חי בקרבת 4000 בני הפזורה "הלא מוכרת" ליד ערד ומכיר אותם היטיב. יושב אתם, מכיר את התלמידים והמורים בבית הספר. לא מכיר אף אחד שרוצה לנדוד. זו שטות. הם רוצים להמשיך ולגדל עיזים וגמלים ולשם כך הם זקוקים לשטח מראה.בעבר הם היו נודדים אחרי שטחי מראה על פי העונות- היום הם רוצים שיהיה להם מראה צמוד למקום מושבם. במה זה שונה מאותם המושבים שמדינת ישראל תכננה בזמנו כדי לייש יהודים שיעסקו בחקלאות- ונתנה לכל מתיישב כביש ומים וביוב ושרותים? או מה העדיפות של חוות הבודדים היהודים על פניהם?
    הם חיו בתנאים מסויימים אלפי שנים והם מתקשים להבין מדוע עליהם להתכנס לבתי קומות כפי שהיהודים חיים.
    באה מדינת ישראל ואומרת: אנחנו צריכים את הקרקע.אבל הם לא צצו כאן לפני שנה או עשר שנים. מדינת ישראל היתה צריכה במשך 63 שנים לטפל בהם "בגובה העיניים" ולא במסגרת ממשל צבאי.
    אני באמת מציע לשגית -שאני לא מפקפק בכוונותיה הטובות- ולאחרים שמדברים גבוה על גזל קרקעות, לפני שמדברים, יבואו לעשות בקורים תכופים אצל בדואי הנגב וינסו להכיר אותם כבני אדם שווי זכויות.