הסכנה האמיתית

ערב חג השבועות התפרסם במוסף הדעות של "הארץ" טורה של קרני אלדד שכותרתו: "הסכנה הבדווית". מאמר זה, יחד עם מאמרים וכתבות נוספים, מצטרף לגל ההסתה כנגד האוכלוסייה הבדואית בנגב לאור האישור המתקרב של דו"ח פראוור – תוכנית פעולה המתיימרת לפתור שנים של אפליה והזנחה מצד המדינה כלפי האוכלוסייה הבדואית. במאמר של אלדד, המלא באי-דיוקים והכפשות, מתוארת התוכנית המוצעת כ"ויתור דה-פקטו על הנגב", אולם בפועל מדובר בהמשך תהליך נישול האדמות והאפליה העקבית כנגד האוכלוסייה הבדואית.

הבדואים הם ילידי הנגב, שעד לפני 48' מנו כ-60,000 עד 100,000 איש. לאחר מלחמת העצמאות נותרו בנגב קרוב ל-10,000 בדווים אשר לאחר המלחמה הפכו אזרחי מדינת ישראל. בפועל לא נהנו האזרחים החדשים מהזכויות הנלוות לאזרחות זו, ובתהליך נישול מתמשך הפקיעה המדינה את מרבית אדמותיהם וריכזה אותם באזור ה"סייג": אותו משולש דמיוני בין באר שבע, ערד ודימונה. בתוך אזור זה חלו על הבדואים בנגב חוקי הממשל הצבאי ששלט בישראל באותה תקופה ולא ניתנו להם זכויות כלשהן בקרקע. אזור "הסייג" מתואר על ידי אלדד בנבזות כ"אזור בו הבדווים עושים בו כשלהם", כאילו לא היו נישול או העברה כפויה לתוכו מעולם.

בתוך אזור הסייג החלו הבדואים לארגן מחדש את חייהם. כפרים רבים שנמצאו עוד קודם ל-48' באזור הסייג המשיכו להתקיים ואחרים, מנושלי אדמות, החלו בונים לעצמם את עתידם מחדש. מאז ועד היום כפרים אלו מחוסרי כל תשתית מינימלית כמו מים זורמים או חשמל. בשנות ה-70 החלה מדינת ישראל להקים "לטובת" הבדואים עיירות קבע; האידיאולוגיה שקבעה כי יש לרכז מקסימום אזרחים ערבים על מינימום אדמות קיבלה את המפנה האורבני שלה. אולם הבדואים הבינו כי כניסה לעיירות משמעה ויתור על אדמותיהן ההיסטוריות והזכויות המגיעות להם בקרקע. בנוסף, עיירות אלו סבלו מהזנחה פושעת ותכנון קלוקל ולא היוו אפשרות ראויה למגורים, כפי שאף טען שופט בית המשפט העליו בדימוס אליעזר גולדברג בדו"ח שלו לגבי הבדואים בנגב.

אלדד טוענת כי הבדואים בנגב הפסידו בכל תביעות הבעלות שלהם בבתי המשפט הישראליים. היא טועה ומטעה, אך יחד עם זאת מי שמקווה כי הסוגיה תיפתר במסגרת משפטית – צפוי להתבדות. המערכת המשפטית בישראל מעולם לא העניקה את הסעד הראוי לאוכלוסייה הבדואית בנגב. בין תביעות שנדחו לתביעות שעדיין נידונות, אין לצפות כי דווקא במגרש המשפטי תיפתר הבעיה. בכל מקרה יש לפתור את הסוגיה ברמה הפוליטית-לאומית. באוסטרליה, לדוגמה, החליטו להקים "ועדות פיוס" על מנת להגיע להסכם היסטורי עם הילידים האבוריג'ינים והבינו כי כפייה משפטית של הסדרים מפלים לא תוביל לפתרונות אמת.

תכנית פראוור המוצעת הופכת את דו"ח גולדברג על פניו ומתעלמת מהמלצתו המרכזית: הכרה במספר מקסימלי של הכפרים הבדואים הלא-מוכרים. המשמעות המיידית של התוכנית היא גירוש בפועל של 30,000 בני אדם, או יותר, והפקעה נוספת של אדמות הנתבעות על ידי הבדואים. תוכנית זו אכן לא תתקבל בברכה בקרב האוכלוסייה הבדואית. אלדד מתלוננת בנוסף כי בתוכנית אין זכר להקמת יישובים יהודיים חדשים בנגב. היא כמובן מתעלמת מהתוכנית להקמת 11 יישובים יהודים חדשים בנגב, ביניהם יישובים לאוכלוסייה החרדית בסמוך לערד והיישוב חירן, שאמור להיבנות על אדמות הכפר הבדואי הלא מוכר אום אל חירן, ומאלפי יחידות דיור המוצעות לתושבים היהודים בהרחבות של מושבים וקיבוצים למיניהם באזור.

אלדד והכותבים האחרים מייחלים להחלת הריבונות הישראלית בנגב. "יכול להיות בנגב חוק. יכולה להיות שם ריבונות", מסיימת אלדד את מאמרה ואין לי אלא להסכים איתה. רק כאשר בנגב, ובישראל כולה יונהג חוק אחד כלפי יהודים וערבים והריבונות הישראלית תתבטא לא רק במעצרים וחקירות שב"כ (כפי שמייחלת אלדד), אלא גם במתן זכויות שוות והקצאת משאבים שלא על בסיס אתני, רק אז נוכל כולנו, יהודים וערבים תושבי הנגב, לחיות בשגשוג ורווחה, לחזות בפיתוח אמיתי ושוויוני של הנגב, וסוף-סוף להפריח באמת "את השממה".

הכותב הוא תושב באר שבע ורכז פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי