דילול לא טבעי

יש לבצע שינויים רבים בחקיקה הנוגעת לתקיפה מינית, החל מן ההגדרות הבסיסיות ביותר של מהות העבירה ועד לדיני הראיות. רק כך יצטמצם מספר התיקים שנסגרים
צילי פז וולק

בפוסט מעניין וחשוב שהתפרסם ביום חמישי באתר זה, כותבות ליהי יונה ומעיין סודאי על החסמים העומדים בפני נפגעות תקיפה מינית בצאתן למסע החתחתים בתוך מערכת המשפט הפלילי. את תביעתן המרכזית הן מכוונות אל הפרקליטות, ודורשות ממנה להימנע מ"בחירת תיקים בפינצטה". המחשבה העומדת מאחורי הקריאה לשינוי היא שהפרקליטות יכולה להוות גורם המציף סיפורי פגיעה מורכבים בבית המשפט ומאלץ את המערכת להתמודד איתם.

כפעילה וותיקה במרכז הסיוע התל אביבי לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, וכמי שכותבת דוקטורט על הנושא, אני בוודאי מסכימה. יחד עם זאת, התבוננות בשטח מעוררת את המחשבה שכנראה ניאלץ לחפש פתרונות אחרים לבעיית הנשרת התיקים (attrition) במערכת המשפט.

ראשית, העומס המוטל על הפרקליטות, אותו מציינות הכותבות כמעט כבדרך אגב, אינו דבר של מה בכך. אין מדובר בעומס אלא בקריסה. קיים פער עצום בין כוח האדם בפרקליטות לבין כמות התיקים המטופלים, כך שתוספת עבודה ללא תוספת כוח אדם תוביל לדחיקה החוצה של תיקים חשובים אחרים, או לעבודה מקצועית פחות. מבט אל התביעה המשטרתית מגלה מצב חמור כפליים. בחירת התיקים בפינצטה נובעת, כמובן, מן הרצון להשיג הרשעות, אולם היא נובעת גם מן העובדה שנוכח העומס הבלתי נסבל הפרקליטות והתביעה חייבות ליצור סדר עדיפויות.

סדר העדיפויות נתון למספר שיקולים, ביניהם חשוב להזכיר שניים רלבנטיים במיוחד: הרצון לצמצם למינימום את הפגיעה בחשודים ונאשמים, ולמנוע מהם מעבר בשבעת מדורי גיהנום, וכן הרצון למנוע פגיעה נוספת בנפגעות עצמן, הנגרמת מעצם השתתפותן בהליך. הבחירה בתיקים שסיכויי ההרשעה בהם גבוהים מתבססת על הנחה ראויה – ההליך המשפטי קשה, מתיש ופוגעני עבור שני הצדדים. לפרקליטות ישנה אחריות לגרום את הסבל הזה רק כאשר היא בטוחה בעצמה במאת האחוזים.

כלומר, כנגד הקריאה לפרקליטות להרחיב את סל המקרים המוגשים לבית המשפט עומדים נימוקים כבדי משקל: זכויות החשוד והנאשם, הרצון להגן על הנפגעות, ושיקולים מערכתיים בלתי נמנעים.

ויחד עם זאת, את מי שאינו משתכנע מכל אלו, אפשר לעודד בזאת – הפרקליטות מגישה עם השנים יותר ויותר תיקים "מורכבים", שפעם לא היו זוכים להגיע לבית המשפט. משאבים מושקעים בחוות דעת מקצועיות, מאמרים אקדמיים הנוגעים לפגיעה מינית מצוטטים דרך קבע בבית המשפט, וחלק מן המאפיינים הבולטים של פגיעה מינית, כמו כשלי זיכרון ותלונות מושהות, הפכו כבר לידיעה שיפוטית רווחת.

היכן, אם כן, טמון הפתרון? בתביעה לשינויים בחקיקה הנוגעת לתקיפה מינית, החל מן ההגדרות הבסיסיות ביותר של מהות העבירה ועד לדיני הראיות. החקיקה הקיימת, המבוססת על ההיגיון של המשפט הפלילי, אינה יכולה בשום פנים ואופן להכיל את מרבית מקרי התקיפה המוכרים לנו. בכדי שהחקיקה תכיל אותם, נאלצים גורמים מקצועיים למתוח את גבולותיה שוב ושוב בבתי המשפט. מתיחת הגבולות המשפטיים, והניסיון להתאים אירועים מורכבים לסכמות פשטניות ובלתי מתאימות, מייצרים תחושה של פעולה חתרנית המתרחשת על קרקע משפטית בלתי יציבה.

עד לשינוי החוק ניתן לתבוע מן המערכת להמשיך ולהקצות משאבים להכשרה של אנשי המקצוע ולעידוד התמחות בתחום. כשם שהמשטרה מקצה כוח אדם ייחודי לטיפול בתלונות מסוג זה כך, ראוי כי גם בפרקליטות יהיו צוותים ייחודיים לעניין, וכי בתי המשפט יבחרו הרכבים ייעודיים לטיפול בעבירות מין. הניסיון מלמד כי ככל שלבעלי המקצוע יש ידע רב יותר, הנשען על מגוון פרספקטיבות (משפט, מגדר, פסיכולוגיה, סוציולוגיה וכו'), כך מתנהלים מקרים אלו ביעילות רבה יותר ומצטמצמת הפגיעה בצדדים.

ומילה לסיום אודות מורכבות – על אף הנוהג להצמיד למקרים מן הסוג המדובר את התואר "מורכבים", חשוב להזכיר כי הם הופכים לכאלה רק כאשר הם מתהווים לתיק משפטי. במציאות, הם אינם מורכבים כלל. הם מכילים קורבנות שביטאו חוסר הסכמה בדרכים רבות ומגוונות, ותוקפים שבחרו לעצום עיניים אל מול הסימנים הללו ולהמשיך בשלהם. רק בהגיע המקרים הללו לטיפול משפטי מתבררת "מורכבותם", שכל כולה טמונה בחיבור הבלתי אפשרי בין חוויה פרטית, אישית ומלאת רבדים, לבין מערכת הכופה עליה קריטריונים חיצוניים לצורך טיפול הנתפש בעיניה כיעיל. חשוב להזכיר זאת בכדי למנוע מצב בו הנפגעות עצמן חוות את אשר אירע להן כמורכב או כקשה להבנה ולטיפול.

הכותבת היא דוקטורנטית ומתנדבת במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. י.א

    "החקיקה הקיימת, המבוססת על ההיגיון של המשפט הפלילי, אינה יכולה בשום פנים ואופן להכיל את מרבית מקרי התקיפה המוכרים לנו. בכדי שהחקיקה תכיל אותם, נאלצים גורמים מקצועיים למתוח את גבולותיה שוב ושוב בבתי המשפט. מתיחת הגבולות המשפטיים, והניסיון להתאים אירועים מורכבים לסכמות פשטניות ובלתי מתאימות, מייצרים תחושה של פעולה חתרנית המתרחשת על קרקע משפטית בלתי יציבה."

    מהו הגיון המשפט הפלילי? מה יכול לבוא במקומו? מה בעצם אומרת הפסקה הזו?

  2. ירדנה אלון

    ראשית – לא רק הפרקליטות "בוחרת תיקים בפינצטה" ,המערכת המשפטית הישראלית באופן כללי ולא רק בנושא של הטרדות מיניות,ותקיפה מינית,בוחרת "תיקים בפינצטה" הנגישות למערכת הצדק הישראלית בנוייה על זה,
    בפני המעמד התחתון,קרי העניים,מערכת הצדק היא כמעט בלתי נגישה,
    נכון שקם גוף שנקרא "הסנגוריה הציבורית" ורובו ככולו מורכב מפרקליטים שעברו את הכשרתם בפרקליטות,ההחלטה אם מאן דהוא יקבל סיוע משפטי או ישלל ממנו הסיוע וכך גם הנגישות למערכת הצדק המשפטית וייצוג ע"י עורך דין,גם כאן "תיקים נבחרים בפינצטה" מה מידת ההצלחה לדעת הסנגוריה הציבורית בתיק ,אם הסנגוריה הציבורית לא בטוחה בכמעט תשעים אחוז שהנזקק לסיוע ינצח במשפט,היא תשליך אותו מכל המדרגות,והוא לא יקבל סיוע וייצוג משפטי.וכך יוצא שרק למעמד הביניים הגבוהה ולעשירים ולאילי ההון יש נגישות .
    אמנם הרשימה הזאת מתייחסת לתקיפה מינית והתייחסות הפרקליטות לנושא
    אולם אם התפישה הזאת היא תפישה של המערכת כ-"לחם חוק"
    אני טוענת שהשינוי לא צריך להיות נקודתי הוא צריך להיות מערכתי,
    אז כך שאין כאן תפישה שובניסטית,המופנית אך ורק כלפי קורבנות תקיפה מינית.
    זוהי תפישת מערכת המשפט והצדק הישראלית בכל הנוגע לחלשים ולעניים בחברה הישראלית.

    שנית – גם התפישה שבחירת התיקים בפינצטה נובעת מרצון להשיג הרשעות היא תפישה שגוייה לדעתי
    שכן תפישת הצדק אמורה לנבוע מהרצון לחשוף את האמת,לא מהצורך למצוא אשמים "ולהפיל עליהם תיק"
    כאשר התפישה היא "הצורך להשיג הרשעות" ,היא פותחת פתח לאמביציות ולשאיפות אישיות של התקדמות בסולם ההרארכי של המערכת הן המשטרתית והן המשפטית.
    לכן אני חוששת מהלחץ שמפעילה האג'נדה הפמיניסטית,מפני שבדרך זו היא אולי שלא במודע משתפת פעולה עם תפישת עולם שכזו צריך לדעתי לתת את הדעת על כך ולנהל את המאבק שהוא מוצדק עקרונית בעיני,אולם יש בו מהמורות ומשוכות לא קטנות.

    כמובן השילוב של מה שנקרא,הסוציולוגיה של המשפט, מבורך בעיני,תאור הסביבה הסוציולוגית והמערך הנפשי של הקורבנות הוא חשוב וצריך לעודד אותו.
    אולם גם כאן לא כל תיאוריה פמיניסטית שהיא פרי של "שעשוע אינטלקטואלי" יש לה אחיזה במציאות כפי שהיא.וניתן להשתמש בה כשבאים לעשות שינויים בתפישה המשפטית
    אז כך שגם האג'נדה הפמיניסטית צריכה לבחור "תיאוריות בפינצטה"

  3. צילי פז וולק

    המשפט הפלילי מחפש, בלית ברירה, שחור ולבן. אשם או זכאי. החיפוש מוביל להתמקדות גדולה באלמנטים מסוימים של התקיפה כמו שאלת ההסכמה, מידת הפולשנות הפיזית ועוד. בעבר היו אלמנטים נוספים שעם השנים נמחקו (כמו שאלת ההתנגדות). תקיפה מינית פשוט אינה מתנהלת כך. שאלת ההסכמה במרבית התקיפות אינה מצייתת לכללים המשפטיים וקיים קושי אמיתי להוכיח אותה באמצעים המקובלים. מידת הפולשנות הפיזית מגדירה את התקיפה רק מנקודת הראות של התוקף אך לא מנקודת הראות של הקורבן ועוד כהנא וכהנא. מה יכול להחליף את ההגיון הזה? עוד קשה לומר. אבל בהחלט ניתן להכיר בחוסר ההתאמה כחצי הדרך לפתרון. בעולם, ואפילו מעט בארץ (אורית קמיר) מתפתח שיח של הגדרות חלופיות לעבירה ומוצעות חלופות גם לדיני הראיות הנוגעים לדבר. אני מנחשת שהמאמצים הללו יישאו פרי בעוד הרבה שנים.
    ואם לחזור לדוגמה שהציעה אורית קמיר – כאשר אתה מתבונן בסרט והמין מתבצע שלא בהסכמה הדבר ברור לך לגמרי. אתה רואה את מחוות הגוף והפנים, את השתיקות, את הקשיחות של הגוף, את ההתנהגות לפני ואחרי, ואתה יודע בוודאות שמה שראית בוצע בניגוד לרצון. סביר שאם תישאל תוכל גם להסביר מדוע חשבת כך. האמצעים התיאוריים הללו נגישים לנפגעת והם מובנים לכל אדם. קבלה שלהם לתוך מערכת המשפט מצריכה שינוי חשיבה עמוק בנוגע לקונספטים מוכרים כמו "עבריין בעבירת מין" (מה הוא אמור לדעת ומה הוא אמור להבין) ו"נפגעת תקיפה מינית". אני מודה שקצרה כאן היריעה מלהסביר אך מסתבר שהוגות פמיניסטיות חושבות שהגיון חלופי קיים וניתן להטמעה. האם הן צודקות? את זה רק יישום יוכיח.

  4. שושי

    מתארגנת עם שק שינה.
    בהצלחה!

  5. שושי

    אני רוצה לשלוח למישהי שמתקשה לקרוא טקסטים ארוכים.
    תודה.

  6. י.א

    אני חושש ממה שמוצג כאן. בבסיס העמדה נמצאת טענתה של קמיר ש"תמיד ניתן להבחין".

    וחשוב לדייק: לא שתמיד יש הבדל, אלא שתמיד ניתן להבחין בו. זה מה שחשוב כאן – אפשרות הההבחנה. ולא סתם "ניתן להבחין", אלא (כפי שאת אומרת) זה ברור לחלוטין ובעצם אין שאלה, כלומר אין תחום אפור (מבחינת אפשרות הזיהוי).

    בתחילת דברייך הדגשת החוק הפלילי מחייב אותנו – שרירותית – להבחין בין שחור ללבן בלי להכיר בגווני ביניים ובמקרים "קשים". אמרת גם שזה בעייתי. עד כאן הסכמתי, אם כי אינני בטוח שמכך נובע שיש (הרבה) מה לעשות.

    בכל אופן, הצעת פתרון חשוב ומאתגר: התוויית גבול חד-משמעי אחר בין שחור ללבן, גבול שסופח את כל האפור (לכאורה) לשחור.

    אבל בבסיס הפתרון נמצאת ההנחה הנוחה ש"באמת "זה ברור"".

  7. י.א

    ולכן עולה חשש ממשי באשר להגנה על חזקות וסטנדרטים ועקרונות חשובים – באמת חשובים – של המשפט הפלילי.

  8. צילי פז וולק

    אכן דברי טעם. הגישה הזו בהחלט עשויה להפוך את האפור לשחור. וזה מסוכן. מסכימה.
    אני מניחה שאם וכאשר הגישה הזו תהפוך לפרקטיקה משפטית מישהו ישקיע בכך הרבה מאוד מחשבה כדי למנוע את המצב הזה. לי עצמי אין פתרונות כרגע. יחד עם זאת אני חושבת שחלק מהבעיה נובע מן ההנחה שביחסי המין יש הרבה מאוד אפור. הרי על מה היא נשענת? על הרעיון שכולנו אומרים לפעמים לא כאשר אנחנו מתכוונים לכן ולהפך. אם זה נכון אזי יש כאן תוצר של תרבות מקולקלת. אישית, אני לא חושבת שזה נכון. תחושתי היא שביחסי המין אין כמעט אפור. מה שיש זו התרגלות חברתית, באופן כללי וברמת יחסי המין בפרט, לא להקשיב. וכאשר אין קשב אנשים גם פחות טורחים לשדר את הרצונות שלהם או אפילו להתעכב עליהם בינם לבין עצמם. זו למידה חברתית שבה מובן שאם אני בעמדת נחיתות כלשהי אז הרצון שלי פחות חשוב ופחות נלקח בחשבון. ואני לומדת פחות להתעכב עליו ופחות לשדר אותו.