• kara w.
    קריטי עד מוות
    מה יהיה על ילדינו השחורים בנערותם?
  • ראפינו
    גול מחאה
    על קולן המהדהד של הקפטן מייגן ראפינו וחברותיה לקבוצה

ההד העמום שהפך לצל

ראיון של בן כספית עם מרדכי ציפורי פרץ את סכר הזיכרון של מלחמת לבנון הראשונה

מדי פעם במהלך קריאת מאמר או צפייה בטלוויזיה, מבליח מבלי משים רעיון המארגן את ההווה ולעתים גם את העבר. זה בדיוק מה שקרה לי בעת קריאת הראיון של בן כספית עם מרדכי ציפורי: "מבחינתי, שרון ורפול אחראים לאלף קברים" (מעריב, 08.06). מלחמת לבנון הראשונה היא נושא הראיון, ועם הקריאה חזרו מראות המלחמה ההיא לחיות בזכרוני. הפעם, הוכנס סדר בתוהו ובוהו של הזיכרון והמחשבה התגבשה. "כן", אומר ציפורי, "לא אכפת לי להגיד בקול רם את האמת הפשוטה. אני רואה בשרון ורפול אחראים לאלף קברים של בחורים צעירים. זה לא מרפה ממני. אלה הרוגי חינם. אני לא אשכח את זה. גם לעצמי אני לא סולח".

הרוגי חינם. איור מתוך הסרט "ואלס עם באשיר"

מהרוגי מלחמת לבנון הראשונה הכרתי אישית כ-30 חיילים. חלקם היו חיילי, חלקם היו מפקדיי ורובם היו חיילים שהיכרתי בשירותי הצבאי (1973-79). השתתפתי – פיזית או נפשית – ביותר מהלוויה אחת של הרוגים ממלחמת לבנון. היא הפכה בעבורי לקו פרשת מים חד וברור, מלחמה שגיבשה ועיצבה את עמדותי הפוליטיות ביחס למלחמה ושלום וביחס לחברה הישראלית. יצאתי מלבנון אדם פוליטי שונה מהאדם שנכנסתי.

מרדכי ציפורי. צילום: אתר השריון

מושג האחריות שעלה במוחי במהלך קריאת דבריו של ציפורי, היה בתחילת הקריאה הד עמום, אשר הפך לצל משמעותי בסיומה. התובנה כי בישראל צריך להישמר מפוליטיקאים ובעיקר צריך לחשוד בפוליטיקאים עם רקע צבאי הפכה למסקנה הכרחית. פוליטיקאים ובמיוחד אנשי הצבא שביניהם היו והינם המסוכנים ביותר, גם כאשר הם מתראיינים לעיתון 30 שנה לאחר המאורעות הפוליטיים בהם היו מעורבים.

בנוסף להד ולצל שהטילה תובנה זו, התחוורה לי המסקנה כי מנהיגותה הפוליטית של ישראל בתקופת מלחמת לבנון הראשונה היתה יהירה, חסרת ידע אנושי מינימלי אודות הסביבה החברתית בה אנו חיים, חסרת מורא מהחוק הישראלי, ובעיקר זלזלנית באחריותה למהלכים ההיסטוריים ולחייהם של אלפי בני אדם שסרו למרותה. למרות כל החסרונות הללו, פעלו אנשים כמו אריאל שרון ורפאל איתן מתוך משוכנעות וצדקנות עצמית אדוקה. רק ציניות פוליטית יכולה להוות הסבר ובסיס למשוכנעות אישית שכזו.

השילוב של יהירות וציניות ביחד עם חוסר ידע והעדר מורא מהחוק או ממרותו, הם לב-לבה של הסכנה, הבסיס לפחד מפוליטיקאים אנשי צבא ישראלים. דברים אלה הסתברו לי בעודי חושב על הלקחים והשיעורים אותם למדתי אני ממלחמת לבנון שלי.

לב הטרגדיה

ראשית, במלחמת לבנון התבהרה לי "הבעיה הפלסטינית". המלחמה בלבנון היתה הבמה בה פגשתי, בפעם הראשונה, פלסטינים בשר ודם. היתה זו הפעם הראשונה בה ראיתי פלסטינים שלא דרך המסננת האידיאולוגית הישראלית עליה גדלתי וחונכתי בישראל. דווקא בלבנון, במהלך הסיורים במחנה הפליטים מיה-מיה ובסביבותיהן של צור וצידון ראיתי את הפלסטינים. עד אז, שקופים היו הפלסטינים בעיניי.

שנית, התבהר לי כי שיתוף הפעולה של צה"ל עם הפלנגנות הפשסיטיות הלבנוניות היה אסון ציני. אסון ללבנון. אסון לפלסטינים. וכמובן, אסון לצה"ל ולחברה הישראלית. קצינים וחיילים בלבנון כינו את חיילי הפלנגות: "חיילי אפטר שייב". כקצין חי"ר במילואים, ידעתי מעט על חיילי הפלנגות, על "…רוצחים ואנסים, חבורה מזוהמת לגמרי", על פי דבריו של ציפורי עצמו. אך העובדה ששרים (כגון יוסף בורג) בממשלת ישראל וראש הממשלה (מנחם בגין) ידעו עוד פחות ממני על הפלנגות, היתה לב הטרגדיה. אסור היה לסברה ושתילה להיות "הפתעה", משום שנציגי המוסד וקציני צה"ל ידעו את אשר צריך היה לדעת על הפלנגות. רעיון העיוועים של ברית עם הנוצרים, של הושעת הנוצרים בלבנון על ידי חבירה פוליטית, היה שיאה של הציניות המופרעת אשר הובילה לטרגדיה.

ציניות פוליטית. צילום: Neta_, cc by nc-sa

לאורך שנים הציקה לי השאלה מהיכן נבעו השכנוע העצמי, חוסר הידע והאטימות אשר הנחו את צעדיהם של מקבלי ההחלטת הישראלים במלחמת לבנון הראשונה. כיום נראה לי כי הם נבעו מעומקן של הדעות הקדומות כנגד "המזרח", מעובייה של זכות-היתר של העלית הישראלית, וממשולחות הרסן הפוליטית של אנשי צבא פוליטיים כמו רפאל איתן ואריאל שרון. על הדעות הקדומות וזכות-היתר לא ארחיב כאן. אך אציין כי "חוסר הידע" היה פעיל. היה זה חוסר ידע אשר נבע מהרצון העז שלא לדעת את הברור מאליו. כי לבנון היא מדינה ערבית עם רוב מוסלמי שיעי. הנתונים היו וישנם. הרצון שלא לדעת, דעות קדומות וזכות-היתר יצרו את יוהרתה ומשוכנעותה העצמית של העלית הישראלית במלחמת לבנון הראשונה.

אריאל שרון הוא דוגמת מופת ליהירות זו. בינימין נתניהו שתה מאותה באר. אהוד ברק לא רחוק משניהם. אך הייצוג המרתק ביותר המביא את היהירות הישראלו-אשכנזית לביטויה הטהור והמוקצן ביותר הוא דווקא הנשיא הנערץ והנבחר: שמעון פרס. לאחר 70 שנות שלטון ומעורבות בכל אירוע בעל משמעות היסטורית באיזור ידו עדיין נטויה. כל ממלכה ימי-ביניימית היתה מתגאה בהישגים כהישגיו של מר שמעון פרס, נשיאה התשיעי של מדינת ישראל.

נאומים מנופחים על פתח הקברים

אך מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא כי למרות האסונות והכשלונות הללו אנו – אזרחי ישראל – אמורים לומר על כל אלה "זה ראה וקדש". על כל הטרגדיות הללו, אנו אמורים לומר "ישראל היא דמוקרטיה; והיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אך אם היתה זו דמוקרטיה מדוע אין מקבלי ההחלטות הישראליים נושאים או מחוייבים לשאת באחריות למחדליהם? מדוע היגון והיסורים נשארים אישיים בלבד? מדוע אין תשלום פוליטי? מדוע זה מתאפשר? כיצד הם ממשיכים להיות למרות מה שעשו בעבר?

כאשר אדם קובר מספר לא מבוטל של ידידיו, פיקודיו או מפקדיו, שאלת ההסבר והמשמעות להעדר אחריות פוליטית הופכת לבעלת דחיפות קיומית מהמעלה הראשונה. דחיפות זו חייבה, דרשה, ותבעה תשובה עיניינית ומהותית ביותר לתוקפה של ההקרבה אליה נדרשו חיילים/אזרחים במלחמת לבנון. שאלת האחריות הישירה של המנהיגות הפוליטית מימי מלחמת לבנון הראשונה עדיין תקפה ושרירה – למרות ועדות החקירה ומימצאיהן.

דחיפות זו הפכה לשאלה קיומית ברמה האישית והציבורית. פשוטו כמשמעו. מלחמת לבנון הראשונה כפתה, באורח פשוט ודרמטי, את עומקה של ההתמודדות עם שאלה זו עלי. כקצין, חייב הייתי לספק הסברים לחיילי לפני כל סיור או פעולה צבאית שעשינו בלבנון. לעתים מזומנות, לא נמצאו בפי ההסברים המספקים. ברמה הציבורית הסתבר לי, כי לקברים פתוחים יש יכולת של עיצוב תודעה וקביעת מציאות שאין לאף גורם אחר שיכול אני להעלות על דעתי. את סכר הזיכרון הזה פרץ מאמרו של בן כספית עם מרדכי ציפורי. פעם נוספת, נאלצתי להתמודד עם קבריהם הפתוחים של חיילים אותם הכרתי. קבריהם של חיילים אשר נהרגו במלחמת לבנון הראשונה. השאלה נותרה בעינה: מידת אחריותה של המנהיגות הפוליטית של ישראל אז והיום?

במלחמת לבנון הבנתי כי חיי החיילים אשר נלחמו בלבנון, חיינו, לא קיבלו יחס ממשי וראוי. מובן כי לאחר מותם שמעתי נאומים מנופחי דרמה מעל פתחיהם הפעורים של קברים רבים. אך המטרה צריכה היתה להיות הימנעות מפעירת פיהם של קברים. המטרה אמורה להיות להימנע משימוש בקלישאות מלאות פאתוס ומעושות עם מותם של אנשים צעירים בדמי ימיהם. מקבלי ההחלטות של מלחמת לבנון הראשונה נכשלו במימוש מטרות אלה.

התהייה באשר ליחס שבין הלגיטימיות והדרישה להקרבה אליה נדרשים חיילים, הביאה אותי, לא פעם, למסקנה כי השימוש בחייהם של החיילים היה שימוש ציני וחסר מצפון. הוא שירת ומימש את צרכיהם ויעדיהם של גנרלים, במדים ובלבוש אזרחי. וכראיה הברורה ביותר – דבריו של מרדכי ציפורי עצמו. כיום, יודעים אנו כי השימוש הציני בחייהם של חיילים אלה הוא אשר הביא את ראש הממשלה, מנחם בגין, לדיכאון הפסיכוטי שאיתו סיים את חייו. כעת, 29 שנים אחרי, מאשים מרדכי ציפורי את רפאל איתן ואריאל שרון באחריות למותם של אלף חיילים ישראלים. "מות חינם", הוא קורא למותם. מותם מדיר שינה מעיניו מזה 30 שנה. מותם של אלפי הפלסטינים והלבנונים אפילו לא עולה על דעתו, גם כיום. עליהם אין הוא מדבר כלל. חייהם לא נחשבים. הם לא נספרים.

מלחמת לבנון השלישית?

תוך כדי קריאת המאמר הבנתי כי דבריו של ציפורי ומאמרו של כספית משמשים בעיקר למירוק מצפוני. מירוק מצפונם של האחראים ל"מות חינם" אינו מעניניי. אני רוצה דיון ענייני בתהליך אשר הביא את מקבלי ההחלטות הישראלים של אז לאמץ ציניות שכזו.

ממה עלול יחס ציני שכזה לנבוע ולצמוח? על פי עדותו של ציפורי, נקיפות המצפון הן אשר מדירות שינה מעיניו. השימוש הציני בחייהם של חיילים הוא העילה לייסוריו. הוא מכה על חטא העבר שלו. הזלזול הציני בחיי החיילים נובע מהעדרו של יחס כבוד ויראה כלפי אזרחים בישראל. כל עוד הפוליטיקאים הישראלים משוחררים מאימת החוק ומהאחריות לספק דיווח מלא, אמין ואמיתי למוסדות הדמוקרטים, וכל עוד אין הם נושאים באחריות לתוצאות הישירות והעקיפות של החלטותיהם, חיי החיילים הם כקליפת השום בעיניהם. אך בנוסף לעוצמה הבלתי מסוייגת הנתונה בידיהם וליכולת ההחלטה על חיים ומוות שבמוצא פיהם של פוליטיקאים כדוגמת אריאל שרון, בינימין נתניהו ואהוד ברק, נובע השימוש הציני בחיי חיילים גם מהעובדה כי אזרחי ישראל מצטלבים בקדושה, בכל פעם שמושמע ה"שילוש הקדוש": "טייסת-סיירת-שייטת".

שרון ב-82'.מופת של יהירות

בחינה היסטורית חברתית של הקריירה הפוליטית של רבים ממנהיגיה של החברה בישראל מעלה כי תהליך הבחירה ל"יחידות העלית" הצה"ליות הפך למעשה להליך הבחירה המרכזי של העלית הפוליטית והכלכלית בישראל. מכאן, כי חיילי "גולני" "צנחנים", "הנדסה" ו"שיריון" – רוב אזרחיה היהודיים "הפשוטים" של ישראל – נחשבים "פחות" בעיניהם של ישראלים רבים; אך, חשוב מכך, הם נחשבים "פחות" גם בעינהם של מקבלי ההחלטות עצמם. זוהי מסקנה העולה מהמשקל הסמלי והיוקרתי הנרשם לזכותם של "חיילי הסיירת" המובילים את ישראל מזה שנות דור כברירת מחדל קבועה.

לאחר קריאת המאמר עלתה בלבי השאלה המתבקשת: האם ייתכן כי בעוד שלושים שנה יכתבו מאמר נוסף אודות השגיאות והשגיונות של "חיילי הסיירת" המובילים את ישראל כיום? האם מנהיגיה הנוכחיים של ישראל מוליכים אותנו, כפי שהוביל אריאל שרון "הלוחם האגדי של ה-101" את ראש הממשלה מנחם בגין ואיתו את כל החברה הישראלית למלחמת לבנון? האם הולכים אנו לקראת אסון נוסף? האם משוקעים אנו "במלחמת לבנון שלישית"?

הביקורת היחידה שיש לי על המאמר היא כי אין בו בקשת סליחה. אין חלחלה. אין זעזוע. המראיין והמרואיין אינם מזועזעים עם התחוורות עומקה של הציניות אשר הכתיבה את התנהגותם של מקבלי ההחלטות בישראל לפני כשלושים שנה. נראה כי לכותב עצמו הערכה חלקית לעומקם הטרגי של הדברים הנכתבים על ידו.

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. גרי רשף

    היכולת של ציפורי להכות על חטאו שלו – ולא רק על חטאם של אחרים – מעוררת בליבי הערכה רבה.
    נכון- הוא עדיין בטוח שכולם מטומטמים והוא בסדר (השרים כיום והגנרלים אז) – אבל גם את עצמו הוא מאשים ומודה שטעה כשהיה חלק מהמערכת.
    המציאות מורכבת, לא כל מה שיודעים בדיעבד ניתן היה לדעת מראש, ואנחנו יודעים אילו טעויות היו בדרך בה הלכנו אבל לא יודעים הרבה על הדרך בה לא הלכנו.
    מהראיון אני יכול גם לגזור לגבי עצמי (חפ"ש במלחמה ההיא): לא את הכל ידעתי והבנתי, האמנתי בדברים שאינני מאמין בהם כיום, וכו'.
    רק כדי לדייק אציין שבהכאה על חטא אינני מתכוון לטפיחה עצמית על השכם בסגנון של "ישר ידעתי שאני צודק וחבל שלא הקשיבו לי וחבל שלא צעקתי יותר חזק".

    עד כאן לגבי ציפורי, ומכאן לגבי הפוסט: העובדה שציפורי מודה שטעה אינה ההוכחה שמי שהיה נגד צודק, ואולי דוגמה אחת- הפלנגות היו אירגון טרור בדיוק כמו הארגונים הפלסטינאים נגדם הם נלחמו, כמוהם הם רצחו, וכמוהם הם היו מושחתים; אלא שלומר את זה על הנוצרים – משענת הקנה הרצוץ שלנו – זה בסדר מבחינתך, אבל לומר את זה על הפלסטינאים זה לא בסדר כי זו גזענות אנטי מזרחית (לשיטתך). פתאום בלבנון נפקחו עיניך לראות שהפלסטינאים הם בני אדם, ואילו הנוצרים רוצחים ואנסים.

    מאות חיילים נהרגו במלחמה ששרון גרר את בגין ואת כולנו אליה, ומאות אזרחים נהרגו בגלי הטרור שבעקבות הסכמי אוסלו. ניסינו בכח, ניסינו בטוב, ובדיעבד טעינו. גם אני.
    לא חסרים ימנים שבטוחים שאם הינו "נכנסים" בהם עוד יותר היינו בסוף מנצחים, כשם שלא חסרים שמאלנים שבטוחים שאם היינו נותנים להם עוד קצת ומכל הלב – הכל היה עובר בשלום. בצד אחד של המפה הפוליטית נמצאים גזענים שמתייחסים לערבים כאל תת אדם, ובצד השני גזענים שמתייחסים אליהם כאל מלאכי שרת.
    אלה גם אלה טועים.

  2. משה

    אני הייתי שם כבשר תותחים, חייל מילואים. משך 3 שנים ראיתי כיצד נהרגים חילים טיפין, טיפין יום אחר יום כאשר צה"ל החזיק בשטח עד הרי השוף. ולא הבנתי למה לאיש לא איכפת. והציבור אינו מבין מה קורה? איך זה שיש כזו התגייסות למען גלעד שליט ואז משך 3 שנים איש לא צייץ ולא דרש להפסיק את מטווח הברווזים (ההרג קטן מאוד אחרי החלטה ממשלתית פשוטה שהתקבלה אחרי 3 שנים לסגת לרצועת הביטחון). ההסבר היחיד להתנהלות זו היא שחיי החיילים הפשוטים אינם נחשבים.
    לא מובן לי איך אפשר היה אחרי כל זה להכתיר את שרון כראש ממשלה. גם היום אינני מסוגל להבין איך מתכונים לקרוא לפארק מרכזי (חיריה) על שם שרון ואיש לא מתנגד! כף רגלי לא תדרוך בפארק כזה.

  3. צבי בן-דור

    מאיר יקר, תודה. יש לי תגובה אינטלקואלית ורגשית.

    קראתי הדברים פעמיים. הם עוררו בי מעל לכל תחושת הזדהות עמוקה. גם אני "אהבתי" את הראיון של כספית עם ציפורי. "אהבתי" במובן הזה שציפורי בפעם הראשונה נתן ביטוי להערת השוליים הנוגעת לו שמופיעה לעתים בספרי ההיסטוריה (מרביתם בידי עיתונאים) על מלחמת לבנון הראשונה. לפי הערת השוליים הזו ציפורי, היחיד בממשלת בגין השניה מלבד שרון שהיה לו רקע הצבאי, היה האדם היחיד שהבין מה המשמעות הצבאית של פעילות שרון בלבנון והיחיד שהבין מה אומרות המפות. בראיון הזה הוא סוף סוף נתן ביטוי ממצה, כמעט, להערת השוליים הזו. כמעט ממצה, כיוון שכפי שמאיר כותב, אין בראיון שום מסקנה "הומאנית" לאמור: הבעת חלחלה או חרטה או הצבעה על האפשרות של כפירה בעיקרי הציונות שהם מסקנה אפשרית מלקחי המלחמה של ציפורי. ובכל זאת, דווקא בגלל שהביקורת באה בצורת עדות קונקרטית נטולת מימד ערכי ודווקא כיוון שהיא באה מפיו של איש ימין יש לה חשיבות עצומה. במדינת ישראל בזמן אחר יכול שהיה לראיון הזה איזשהוא הד. אבל במדינת ישראל שפעילות "תג מחיר" היא המאפין הבולט של הוויתה הנוכחית לא יהיה לראיון הזה כל הד.

    אני חושב שחשוב מאוד לקרוא את לבנון כמהדורה טראגית של 1956. גם שם היתה פלישה "קצרה" נטולת כל הצדקה צבאית. גם גם שם פעלה תרכובת של יוהרה -ישראלו אשכנזית, ואני בטוח שמאיר לא מכוון למובן האתני הצר של המושג הזה–ציניות, אטימות, וחוסר הבנה של המזרח התיכון. ההבדלים בתוצאות בין מלחמת הבזק בסיני לבין "מלחמת הבזק" בת עשרים השנים בלבנון נעוצים בכך שראש הממשלה עמד אדם שעל פגמיו, חי במציאות היהודית הקונקרטית ולא בעבר יהודי מדומין, ונשיא אמריקאי שלא היסס לכפות על ישראל לסגת. רייגן, גם הוא רפובליקני, נתן לישראל קרט בלנש בלבנון ואף מימן למעשה את המלחמה.

    רגשית קראתי את הדברים של מאיר כמזרחי צעיר בעשר שנים שתהליך הפוליטיזציה שלו היה גם הוא על רקע המלחמה. בתחילה כתלמיד תיכון ביקורתי שצופה באירועים ואח"כ, כיוון שהיה מספיק לבנון לכולנו, גם כמשתתף מעורב. המאמר הזה פותח צוהר מענין לתחושות ולתהליכים של מי שהלך לצבא כמזרחי בין השנים שמייד לאחר עליית הפנתרים ובתוך השנים של עליית הליכוד לשלטון וההתרסקות שלו בלבנון.  

  4. moshe

    thank you for this important post. i'm considerably younger Mizrahi than you yet also remember these bloody early 1980s years.

    only once (2006) i found within me the energy to relate to those days as a Mizrahi:

    […]

    בסוף שנות ה-70 הייתי מתבגר מבולבל ומעוטר באינסוף פצעי בגרות. עד גיל 16 הייתי נץ פוליטי מזרחי נאמן ש"התנועה לעצירת הנסיגה מסיני" השתמשה יפה בשירותיו ההתנדבותיים. בשלב כלשהו התחלתי לחוש שמתקיימת סתירה קלה בין תביעתי לשוויון כמזרחי לבין התנגדותי לתביעה הפלסטינית לשוויון ועצמאות. בגיל 17 התגלגל לידיי ספרו הקלאסי של אליאב "ארץ הצבי" (1972) וסייע מאוד לליטוש עמדותי הטרומיות. לצבא גויסתי בלי חשק ועם דעות קרובות לתנועת הקצינים הצעירה "שלום עכשיו".

    מספר חודשים מאוחר יותר פרצה מלחמת לבנון. כרבים מחברי לגרעין הנח"ל, התנגדתי לה מראשיתה. שפר מזלנו להימצא בנגב ולהחמיץ את כל שבועותיה הראשונים. אז החלה התקופה הגרועה ביותר שחוויתי; שמו של ההרוג הראשון שהכרתי אישית היה דודי זילכה, שנה מעלי בתיכון, מגמה ביולוגית-פיזיקלית. בסוף 1982 נודע לי שחוג-בית כלשהו בתל אביב עומד לארח את אליאב. הגעתי לשם תשוש רק כדי לנסות ולהיוועץ באליאב על מצוקותי. בתום שיחתו הקשיב אליאב הלאה באמפתיה מופתית לחייל בן ה-19, שבקול ניחר ונסער סיפר שהוא מרגיש נבגד ומנוצל ולפיכך שוקל לנקוט את אופציית הסירוב. הסברתי שלא סירבתי עד עתה רק בגלל פחדנותי וחרדותי מהכלא הצבאי (גם תנועת המילואימניקים "יש גבול" היתה עדיין בשלב הטרום-עוברי).

    באותם חודשים גם נפל בחלקי הכבוד להימנות על קבוצת החיילים (בסדיר) ששרה מתוך מרפסת לבנונית למצלמותיו של דן סממה: "רד אלינו אווירון, קח אותנו ללבנון, נילחם בשביל…"; נו טוב, מפאת הכבוד למאושפזים, אקטע את הפזמון כאן. אליאב הבין מצוין את תלותי היחסית בתשובותיו. הוא עודדני מאוד והציע שלא לסרב משום שהאמין שאין בכוחו של הצעד להעניק מענה פוליטי או אישי הולם. כשנתיים מאוחר יותר (1984) לא היה עוד אליאב חבר של"י והתמודד ברשימה עצמאית לכנסת ה-12. הצבעתי הראשונה מעולם לכנסת – שהוענקה לו עם כעשרת אלפים תמימים נוספים – לא סייעה לו לעבור את אחוז החסימה (ריצתו העצמאית מודרת מהספר). 22 שנים מאוחר יותר – כשישראל שלאחר מלחמה מיותרת נוספת בלבנון נראית כ"מדינה על אל-אס-די" במינון מזוקק במיוחד – גמעתי את ספרם של אליאב ואלפי. מומלץ לקוראו אך להקפיד על ריחוק ביקורתי.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=781929&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

  5. מזרחיהו

    קודם כל מאמר נוקב. אבל אם נביא היטב בחברה הישראלית נמצא כאן תהליך דומה ושונה מזה שמתואר בסרט INDIGENE הצרפתי על החיילים המוסלמים של אלג'יריה שנלמו במלחמת העולם השניה לצד צרפת. חלקם מאמינים שבכך שיילחמו הם ייהפכו לצרפתים לכל דבר. והמפקדים משתמשים בהם כבשר תותחים. מכאן למציאות שלנו, המשטר האשכזנו-ישראלי הביא את המזרחים למצב שההתקבלות היחידה "האמיתית" לחברה היא דרך השכול. משפחה עם בן שכול מקבלת מהמדינה אותו יחס לא לפי מוצא. במודע או שלא במודע החייל המזרחי מקריב את עצמו למען המשפחה שלו.

    עוד דבר שהפריע לי ושכל אחד צריך לשאול את עצמו זה איפה המצפן שלנו, הרי אפשר היה להבין שמשהו חורק מאוד במלחמה הזו גם אז, גם ממה שנכתב וגם מהבטן, חלק מהמזרחים המשיכו להילחם ולהיות מפקדים, אבל היו לא מעטים שהשתחררו מזה, דרך קב"ן או בדרכים אחרות. הרוב קיבל את הצו השעה, מתי בדיוק כולם עומדים דום מול החלטה אשכנזו-ישראלית והמצפן שלהם מפסיק לעבוד? האם המלחמה והשכול אינם אלא הקרבות למען הפרה הקדושה ששמה הציונות-האשכנזית ואחדות העם מסביב למדורה האשכנזית?

    שאלות…

  6. ולא לערבים כהשלכה

    של תובנותיך או מחדליך או אין אונותך.
    אתה כל הזמן משליך וכמובן אינך יודע דבר ואתה אומר זאת :יכול להיות X או Y השד יודע,זה מה שנעשה.
    כמו כן אתה מתאר מצב עתידי ומדמיין ערבים ככאלו וכאלו,
    מה איתך?
    הדבר היחיד שאי אפשר לשגות בו הם ,השגיאה או האמת שלך.
    כל השאר הוא בדיוק מחדל היהירות, האטימות וחוסר המודעות לרבגוניות,הידודיות של אינספור מצבים וגורמים מקומיים ובינלאומיים כלכליים -תרבותיים,היסטוריים-גיאוגרפיים, שגם הקב"ה לא בטוח שיכול לנתחם.
    מכאן שעל אדם להישאר קרוב אצל עצמו.
    שאל עליך,אני פושע או לא? אני יהיר? אני הומני? אני שותף או מדחיקן מכחישן מתעלם? אני יכול לנסות פעם אחת ויחידה מהלך שונה מאה שמונים מעלות התפנית?
    לוותר טוטלית?על האגו על הדם על הקרבן על הקרבניות על ההתקרבנות ועל המקריב ?
    יש בי כוח ועוצמה להחזיר שטחים,לקבל את זה ,להיכנע ?
    תשאל את עצמך ותפסיק לבחון הכל מנקודת מבט של הערבים.
    זה מה שעושה יוהרה להתיימר להחליט עבור הזולת להבינו ולפעול בשמו בשם מניעיו,זה מה שעושים כל מנהיגי הימין כל הזמן בכל העולם.
    מאז נטישת ישמעאל, אברהם הכה על החטא וניסה אפילו להקריב את זה שבגינו נטש את בכורו אהובו יחידו. אברהם אתה בטוח שלא ואף אחד אחר גם. אין צורך לעקוד את בנינו . ביקורת תבונתית מודעת תוביל למסקנה אחת.אני רוצה או לא.

  7. אורי ביתן

    בחדשים הראשונים של המלחמה הרגה ישראל בלבנון – הרגו החיילים שלנו בלבנון – למעלה מ 11 אלף פלסטינים ולבנונים, רובם (84%) אזרחים. מה איתם? עם אלו טראומות הם נשארו?

  8. דינה

    כמעט 30 שנה אחרי"ממשלת ישראל עדיין יהירה, חסרת ידע אנושי אודות הסביבה החברתית בה אנו חיים וזלזלנית באחריותה למהלכים הסטוריים…."זה היה ב 73. זה היה ב82 וזה קורה גם היום

  9. ג. אביבי

    תזכורת אמיצה לאחת מתוך 4 – 5 מלחמות ברירה מיותרות בהן פתחה ישראל.
    החל מבחירות 81 בהן התגרה בגין בחאפז אל-אסד נשיא סוריה, אפשר היה להריח דרך התקשורת שהגנרלים של צהלנו מתכננים איזה מלחמה בלבנון. לא הייתה להם סיבה אמיתית, שכן ערפאת והפתח הקפידו לא להתגרות בישראל ע"י ירי על ישובים מתוך לבנון, כפי שהיה בשנות ה70. ניכר שהיו לא מעט גנרלים ישראלים שתכננו מלחמה "דה-לוקס" שתשדרג להם את הקריירה ותכניס אותם לפנתיאון המיתולוגי – מיליטריסטי של ישראל. את זה ניצל שרון כדי לכפות את תוכניתו הפוליטית להפוך את לבנון כולה לגרורה ישראלית.
    כדאי להזכיר גם שהמלחמה הזאת לוותה בהיסטריה המונית של שכרון ניצחון בציבור הישראלי מייד עם פתיחתה המיותרת. כשהכוחות נעו מעבר לקו 40 הק"מ, אותו הבטיח בגין לציבור שלא ייחצה, בגין גמגם בממשלתו גמגם ונגרר אחר שרון. עם חציית הקו הזה ללא כל הסבר משכנע מצד שרון et רפול, היו מלבד ציפורי עוד 2 עד 4 שרים שהתנגדו להרחבת הכיבוש. ראשית דוד לוי, שהזהיר מפני ההרפתקנות של שרון ולא תמך בכל מני מהלכים הרפתקניים של הגנרלים. אליו הצטרפו מדי פעם השרים יוסף בורג, שמחה ארליך ויצחק ברמן. בכל אותה תקופה, ציפורי מעט להשמיע את דעתו בצבור ולהלחם עליהם בממשלה, למרות שהעמדות כפי שמוצגות בכתבה ב"ידיעות" אכן היו עמדותיו גם אז.