שנאת החינם של יד לאחים

לכאורה, נראה כי ישראל חילונית יותר מאי פעם: מרכזי קניות סואנים בשבתות, מסעדות לא כשרות בשפע, וזוגות רבים החיים ללא טקס נישואים דתי או מסוג כלשהו. אלא שהעוצמה הדתית חודרת ומתפשטת הודות לכיווני זרימת הון לא-שוויוניים בישראל: תקציבי ציבור הזורמים אל המתנחלים העבירו את מדינת הרווחה אל היהודים בגדה המערבית ומשם יוצאת תורה אל עבר ישראל הריבונית; משקלם העולה של החרדים באוכלוסייה מאמיר את עלותם ככוח פוליטי שאינו יצרני, לא משתתף בעול הביטחון ואינו מכין את דור העתיד לטובת צמיחה כלכלית-חברתית במדינה.

עמותות, ארגונים ומוסד הרבנות, במימון המדינה או בהשתתפותה, מקדמים ערכים של שנאה, פטרונות, הדרה וכיבוש המרחב. רבני שכונות ורבני ערים הפכו לשליטים רבי עוצמה; תהלוכות וצעדות שהחלו בשטחים הועתקו לאום אל-פחם וליפו; גרעינים תורניים מתנחלים בערים מעורבות, בנגב ובגליל שטרם "נכבשו" עד תום, כדי לשווק את הבשורה של מרחב ל"יהודים בלבד"; פלוגותיו הכוחניות של ברוך מרזל פולשות לשכונות דרום תל אביב כדי לגרש עובדים זרים; עמותות "להב"ה" ו"חמלה" הכהניסטיות; השנאה לפלסטינים אזרחי ישראל ואלה הכבושים בשטחים מיוצאת לכל רחבי המדינה ומגיעה לשיאים שטרם היו כמותם. לימודי האזרחות הולכים ומתכווצים ועלייה לקברי מורשת יורשת את מקומם ביעדי משרד החינוך, כדי לשלול מבט ביקורתי והרחבת אופקים מהנוער.

כל אלה נקלטים והופכים לנורמות ולמעשי שגרה שביום-יום, ומעוורים את עיני האזרחים היהודים במדינה להטיה האתנית-דתית שהם עוברים שלא בטובתם. אין כל תגובה מדינתית לעוול הנגרם, לרוע האנושי המתפרץ באין עוצר, ולנזק העצום בטווח הרחוק שיוצרת השתרשותן של נורמות אלה.

יותר מכך, פעילות זו אינה מתרחשת בחלל הריק, נראה כי המדינה עושה שימוש בכוחות פונדמנטליסטיים אלה. תהליך זה משרת שלטון חלש, שאינו מסוגל להכריע הכרעות קשות ואין-אונותו מונעת את ראשיתם של תהליכי פיוס עם הפלסטינים ונסיגה מהשטחים, או הפסקת יחסי הפונדקאות של החרדים. הוא מסתיר את הסתירות הגוברות והמרחק הנפער בין טיבו של המשטר בישראל לבין המהות הדמוקרטית.

תמונה לא מוסרית זו מסבירה גם את עוצמתו של ארגון "יד לאחים", ארגון קנאי שמרבה ריב ומדון ושנאת חינם, המפקיד עצמו על שמירת טוהר הגזע היהודי. בהצהרת כוונותיו הוא מתנגד לכת היהודים המשיחיים, שלטענתו הם מיסיונרים, נאבק בהתבוללות ו"מציל" את בנות ישראל משבי זרים. אזרחי מדינה, עובדים ומשרתים בצה"ל (היהודים המשיחיים), נרדפים על ידי אלו ששום חובה אזרחית לא מוטלת על כתפיהם ועיתותיהם ותקציביהם בידם כדי להשתלח ב"אחרים" שבתוכנו, בקנאות המזכירה את רדיפות היהודים בגלות. הארגון מקבל את חסותם של רבני הערים והשכונות, שתחת מילוי תפקידם במתן שירותי דת לקהילה העירונית כולה, עושים שימוש בסמכותם ומנתבים אותה לצרות אופקים קנאית, שלא לשמה משולמת משכורתם הנדיבה.

באשר לטענת הפעילות המיסיונרית, הרי שהחוק מגדיר בבירור מה מותר ומה אסור, ומכאן שכוחות האכיפה והכפייה הלגיטימיים של המדינה הם אלו המופקדים על נושא זה, כבכל עבירה על החוק, אם אמנם בוצעה. מדוע אפוא הופקד הנושא בידי ארגון "יד לאחים"? מדוע בחר משרד הפנים להפוך דווקא ארגון קיצוני זה לספק המידע שלו? האם ההתקשרות ביניהם תקנית וחוקית? שיתוף הפעולה ההדוק מעורר תמיהה במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית.

תושבי הערים בישראל נתונים לעול עריצותם הדתית של חברי הארגון כשהם מתגוללים על משפחות היהודים המשיחיים. מאין ההיתר להשליט את פלגנותם הגזענית הפסולה על המרחב הציבורי? האם אין בנמצא הכוח המדינתי הדרוש להחלת חוק וסדר? האם אין המדינה מושתתת על עקרון השוויון של כל אזרחיה בפני החוק? האם לא זכאים תושבי המדינה לחופש דת וחופש מדת?

הכותבת היא גיאוגרפית המלמדת במכללה האקדמית אחווה ופעילה חברתית