חופש הביטוי של העיתונאים

בעקבות פיטוריו של העיתונאי יובל בן-עמי מ"עכבר העיר און-ליין"
נעמה כרמי

יובל בן-עמי כתב טור ביקורתי ב"עין השביעית" על מצבו של העיתונאי הפרילאנסר. טור שגם הציף את האבסורדים בהתנהלות כלפיו ככזה מצד גוף התקשורת שלו הוא כותב ביקורות תרבות: אתר הנמצא בבעלות של עיתון יומי. בן-עמי לא הזכיר את שמו. הוא אף הדגיש ש"הסיפור אינו דווקא סיפורו של אותו גוף תקשורת מסוים. אני סמוך ובטוח שדברים כאלה קורים בגופי תקשורת ישראלים רבים בימינו ובעיקר באתרי האינטרנט". אני, למשל, לא ידעתי באיזה אתר מדובר וגם לא טרחתי לברר, כי ראיתי את הטור בדיוק כמו שהוא. "מאבקו של עיתונאי פרילאנס בדעיכתה של העיתונות", כלשון כותרת המשנה שלו. או תמונת מצב של מערכת הקאסטות שנוצרה בתקשורת, כפי שבן-עמי כינה אותה.

אבל שם ידעו מי הם בדיוק. התוצאה: הוא פוטר מ"עכבר העיר און-ליין", שבו כתב על ענייני תרבות. אם אפשר לכתוב "פוטר" על עיתונאי פרילאנס; או שפשוט שמטו אותו כאילו היה מגבון לח שכבר איננו לח, כפי שהוא מתאר את המצב לענת באלינט שכתבה היום טור מצוין בעקבות זה ב"עין השביעית". אני מקווה שאותה לא יפטרו מהאוניברסיטה או מאיפה שלא יהיה.

כמובן שאף מקום עבודה לא חייב לסבול ביקורת פומבית עליו מצד אחד העובדים, וכביכול יש בכך הצדקה מלאה למעסיק לפטר אותו. רק שכאן מדובר בכלי תקשורת, מאלה שעולים על בריקדות בזכות חופש הביטוי. עיתונאי הוא לא מקצוע רגיל; הוא מקצוע שמגלם את חופש הביטוי. ומה על חופש הביטוי של העיתונאים עצמם? לא כלפי העיתון שלהם. גם לא כלפי הטייקונים שמממנים אותו, מן הסתם. למעשה, הפיטורים האלה מוכיחים בדיוק את הנקודה של בן-עמי על האופן שבו מתנהלת היום התקשורת.

שוקן עצמו אהב תמיד להתגאות בכך שהוא אינו מתערב בחופש העיתונאי של הכותבים והעורכים, גם כלפי האינטרסים המו"ליים שלו. הוא נהג להביא כדוגמה איזה מאמר ביקורתי שפורסם ב"הארץ" ממש ביום שבו הוכרע המכרז על ערוצי הטלוויזיה, ולדעתו תרם להפסד שלו במכרז. באלינט מביאה דוגמאות נוספות. גם להתערערות הקונספציה הזאת החל מפיטוריה של רותי סיני, שהעזה אף היא למתוח ביקורת על סדר-היום של העיתון, רחמנא ליצלן.

חופש הביטוי הוא כמובן לא ערך מוחלט ולמעסיק שמורה הזכות להחליט את מי להעסיק. אבל בכל-זאת יש לשאול האם עיתונאי כמוהו ככל עובד, כלומר האם הוא צריך להיות מוחזק ככזה. "היכולת של העיתונות לעסוק בעצמה, בעיקר כשזה לא נעים ולא נוח, היא תמצית הרעיון של חופש הביטוי", כותבת באלינט. השאלה הזאת מקבלת תוקף מיוחד כשזוכרים עד כמה העיתון שבו מדובר אוהב לפאר את עצמו כמקדם ערכים נעלים. כשמדובר בעיתונאי שעבר על החוק, למשל, נותן "הארץ" תשובה חד-משמעית במאמר המערכת שלו רק אתמול: העיסוק העיתונאי הוא ייחודי ועליו לקבל הגנות מיוחדות. אבל בחוץ דבר אחד ובפנים דבר אחר. כאשר מעסיקים עיתונאים כאילו היו קופאים בסופר שאסור להם למתוח ביקורת על עיתונם – התוצאה משתקפת גם באיכות התוצר.

שאלות של חופש ביטוי ושאלות עקרוניות אחרות עולות בעוצמה ביחס לתקשורת, גם משום שהיא לא גוף פרטי לכל דבר ועניין אלא מה שמכונה גוף דו-מהותי. יש לה תפקיד ציבורי ובשל כך גם חלק מכללי המשפט הציבורי חלים עליה.

כמו בסיפור של אלון עוזיאל לפניו, שאלה מעניינת היא על מה מפטרים היום בתקשורת. ועוד יותר מכך, על מה לא מפטרים. בעיקר כשמדובר באותו מו"ל. "גלובס" מדווח היום על "הסעיף האידיאולוגי" בחוזה של ליאוניד ("שלא בפניו") נבזלין עם הארץ. ס"ק 3 קובע: "'הארץ' ישאף להפוך את ישראל למדינה מתקדמת ככל האפשר בתחום זכויות האדם". יפה מאוד. חבל רק שזכויות נשים הן לא זכויות אדם בעיני מו"ל "הארץ", אם לשפוט, בין השאר, על פי מי שהוא ועורכיו בוחרים להמשיך להעסיק שם.

אבל לא נפריע. היום יום תרבותי. "הארץ" של הסופרים יצא. לא נפריע לתרבות בפעולה, חלילה. ולעורך הראשי לנאום על תפקיד העיתונות החופשית והאיכותית. ובו בזמן להחזיק עבדים. תרבות מתחילה בדרך ארץ וביחס אל אנשים, אבוי. And Schocken is an honorable man.

הפוסט פורסם בבלוג של נעמה כרמי, "קרוא וכתוב"

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אור

    ולא צריכים להיות תמימים או לעשות אידיאליזציה של העיתונות. העיתונות בחברה שלנו היא כלי פוליטי בסיסי ביותר, ומעבר להתנגחויות בתוך המעמד השליט עצמו אני לא בטוח עד כמה זה יהיה נכון לתאר את העיתונות בתור "כלב השמירה של הדמוקרטיה". עיתונות כזאת יכולה להיות רק בעיתון שמייצג את מי שיש לו אינטרס לזה ומופעל וממומן ע"י מי שיש לו אינטרס לזה- האנשים מהשורה.
    בקשר לעיתונאים, הם בהחלט עובדים ככל העובדים, והם צריכים להילחם במצב הנוראי בשוק העבודה העיתונאית לא בגלל שהעיתונאות היא מקצוע מיוחד, אלא בגלל שזה האינטרס שלהם ואין להם ברירה

  2. דוד

    באמת לא בסדר ששוקן לא התייעץ עם נעמה כרמי וחברותיה הפמיניסטיות כדי לבחור את מי להעסיק בעיתון.

  3. יורם גת

    לשרת את הדמוקרטיה כל עוד העיתונות עצמה מאורגנת באופן אנטי-דמוקרטי (כלומר, נשלטת על ידי אליטה).