מהפכה ניהולית, ילדים עניים

מתחילת שנות השמונים שוטף את מערכות החינוך בעולם גל של רפורמות. התפיסה המשותפת של הרפורמות השונות היא צמצום מעורבות המדינה בתחום החינוך וייבוא ההיגיון הכלכלי לתחום. ייבוא ההגיון הכלכלי משמעותו הפרטה של המימון, אספקת השירות והניהול, הכנסת מנגנוני שוק ובכללן תחרות לתחום החינוכי והחלה של תרבות עסקית לניהול החינוך. בישראל, דו"ח דברת מגלם בחלקו מגמות אלו (חברי יוסי יונה ואני כתבנו על האידיאולוגיה שמאחרי הדו"ח). אילוסטרציה לאמונה זו אפשר למצוא גם בעיתונות, כך למשל מירב ארלוזורוב, שכתבה השבוע שני מאמרים על רפורמות חינוכיות, יוצאת מגדרה לשבח את יתרונותיו של דו"ח חברת הייעוץ הגלובלית מקינזי (אזכור השם "מקינזי" גורם לאנשי עסקים ועיתונאים לעבור לעמידת דום מתוח).

היא מהללת את דו"ח מקינזי שיצא לאור בשנת 2007: "הדו"ח ההוא של מקינזי היכה גלים והפך לתנ"ך של שרי החינוך בעולם (כולל בישראל). היתה לכך סיבה כפולה: זאת היתה הפעם הראשונה שבה נעשתה השוואה עולמית מקיפה כל כך של מערכות חינוך מצטיינות, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהשוואה נעשתה תוך שימוש בכלים ניהוליים, ולא בכלים חינוכיים. ככה זה כאשר חברת ייעוץ אסטרטגיה בינלאומית ניגשת לבחון תחום שעד אז היה נחלתם של מומחי חינוך בלבד". ללמדך, שהדרך הטובה ביותר לפתור בעיות חינוכיות היא להיפטר ממומחים שתחום החינוך הוא התמחותם ולגייס מומחי ניהול שאינם מומחים לשום תוכן ספיציפי אולם מוכנים לייעץ לכל תאגיד ולכל ממשלה, תמורת סכום נאה ביותר, כיצד לארגן את המערכת מחדש.

Diane Ravitch, ששירתה כסגנית שר החינוך של ארצות הברית, פרופסורית לחינוך באוניברסיטת ניו יורק ובעבר תומכת נלהבת של רפורמות חינוכיות ברוח השוק החופשי – המדגישות תחרות, הפרטה וסטנדרטים אחידים ושל התכנית האמריקאית No Child Left Behind – כתבה לאחרונה ספר המעורר דיון ציבורי רחב בשם "The Death and Life of the Great American School System", שבו היא תוקפת בחריפות את הרפורמות הללו (איציק כתב על הספר באתר). בספר היא מציגה מחקרים המצביעים על כך שרפורמות כגון מדיניות פתיחת אזורי רישום, המאפשרים להורים לבחור את בית הספר שבו ילמד ילדיהם והעברת ניהול בתי ספר לגופים פרטיים וארגונים שלא למטרות רווח, לא הביאה לצמצום הפערים בחינוך בין קבוצות תלמידים שונות.

אולם הנקודה המרכזית שאני רוצה לדון בה בעמדתה של רביץ' היא הדגשתה את מוגבלותן הרבה של רפורמות חינוכיות, מוגבלות יכולתם של בתי ספר להעניק הזדמנות שווה בחברות שבהן אי-השוויון החברתי והכלכלי הוא רחב. היא חוזרת ומדגישה עובדות מוכרות שאינן זוכות לאזכור בדיון על רפורמות חינוכיות, למשל כיצד שיעור עוני גבוה בקרב ילדים (כמו בישראל), אבטלה ושירותים חברתיים דלים משפיעים באופן שלילי על הישגים לימודיים. זה לא מקרה שבשלוש מדינות כבריטניה, ארצות הברית וישראל, שבהן שיעור העוני בקרב ילדים ואי-השוויון בהכנסה ובעושר בין קבוצות אוכלוסייה רחב מאד באופן יחסי – אי-השוויון החינוכי גדול אף הוא. עובדה זו אינה צריכה למנוע מאתנו לנסות לשנות את מערכת החינוך למערכת שוויונית והולמת יותר, אולם צריך לקחת בחשבון את המוגבלות של שינויים אלו ותלותם במציאות החוץ חינוכית.

מחקר חדש של קבוצת חוקרים מאוניברסיטת דיוק המתפרסם ב-"National Bureau of Economic Research", מגלה קשר חזק מאד בין ההשפעות החברתיות והפסיכולוגיות של אבטלה לבין הישגי תלמידים בכיתות ד' וח' במבחני הבנת הנקרא ומתמטיקה. החוקרים מצאו שבמדינה שבה נרשמה עלייה של שני אחוזים באיבוד מקומות עבודה חלה עלייה של 16% בשיעור בתי הספר הכושלים. דיויד סירוטה הכותב על כך במגזין Salon, כותב בצדק שלפני הפוליטיקאים ומבצעי המדיניות רצים להאשים את בתי הספר כדאי שייקחו בחשבון שאולי קודם מן הראוי לבצע שינויים במדיניות הכלכלית. החוקר Richard Rothstein, שכתב על מעמד וחינוך, מתאר את המציאות הזו כך:

באופן כללי, לילדים עניים לא מקריאים טקסטים בקול רם באותה מידה כמו לילדים ממשפחות מבוססת, הם אינם חשופים למילון מילים עשיר ושפה מורכבת. ההורים שלהם מועסקים במשרות בעלות שכר נמוך ולעיתים קרובות הם מפוטרים ממקומות העבודה, מה שגורם למתח במשפחה ונקיטת אמצעי משמעת שרירותיים. בשכונות שבהם הם מתגוררים ומשחקים שיעור הפשיעה וצריכת הסמים גבוהה יותר. יש להם פחות מודלים לחיקוי, אנשים שפתחו קריירות מקצועיות מכניסות. הילדים הללו חיים בשיעור גבוה במשפחות חד הוריות ומוענקת להם פחות תשומת לב של ההורים. הם אינם יוצאים לטיולים רבים, לא הולכים למוזיאונים, לחוגי מוסיקה וריקוד וחוגים אחרים, פעילויות שמפתחות את המוטיבציה, המודעות התרבותית והביטחון העצמי.

כל אחד מהחסרונות הללו תורם את תרומתו הקטנה לפער בהישגים וכלל החסרונות הללו מסביר הרבה מאד מדוע קיים פער גדול כל כך בין ילדים אלו לילדים אחרים.

במדינה קפיטליסטית שבה העוני ואי-השוויון גדלים, למיתוס אודות קיומו של שוויון הזדמנויות בחינוך יש תפקיד מרכזי בהצדקת המבנה המעמדי הקיים – לכולם מוענקת הזדמנות שווה ומי שרוצה מספיק מצליח; כיוון שחזון זה אינו מתממש, האשם הוא במערכת החינוך ולא במציאות החברתית והכלכלית שבה לילדים עניים יש סיכוי קלוש להצליח כיוון שהם חסרים את ההון הכלכלי, החברתי והתרבותי המתאים.

זה לא מפתיע שהמורות והמורים הם החשודים הרגילים עליהם מוטלת האשמה לתוצאות המאכזבות של מערכת החינוך. הרבה יותר קל להזמין דו"ח מחברת ייעוץ בינלאומית או להקים ועדה לרפורמות חינוכיות ניהוליות מאשר לשנות את המציאות החברתית והכלכלית.