דקה הליכה מחוף הים

יפו, 15 ביוני 2011. ההלם והבלבול ניכרים היטב על פניהם של ציפי וישראל שטיינלינג. שניהם גדלו פה בשכונה. הם לא האמינו שאת הלילה הזה הם יבלו ברחוב. אנחנו יושבים יחד על הספסל הציבורי על המדרכה ומסתכלים על ליקוי הירח. הרבה אנשים יצאו הערב מהבית לצפות בירח, אבל אחרי משפחת שטיינלינג מישהו סגר את הדלת והחליף את המנעול.

הסיפור מתחיל שנים אחורה. שנת 1948, חוק נוכחים-נפקדים. המדינה מקבלת בעלות על הבתים הפלסטינים הריקים ומעבירה אותם לבעלותה של רשות הפיתוח. רשות הפיתוח עורכת חוזים עם משפחות פלסטיניות ותיקות ועם משפחות יהודיות שעלו לארץ. הדיירים מקבלים מעמד של דייר מוגן (לא דיור ציבורי). רוב החוזים מגבילים את זכאות המשפחות על הבתים לתקופה של שני דורות, או לתקופת זמן אחריו חוזר הנכס לידיה של רשות הפיתוח. לרוב, ללא כל פיצוי או פתרון חלופי. החוזים נחתמים, אגב, בעברית. שפה שרוב החותמים אז לא דוברים, ובוודאי שלא קוראים וכותבים. באה כוחה של הרשות ביפו, זו האחראית לטיפול המשפטי וההוצאה לפועל מול המשפחות היא לא אחרת מחברת עמידר. חברה במימון ממשלתי, שכל תכלית הקמתה ומימונה היא סיוע במציאת פתרונות דיור לאלה שידם אינה משגת.

משפחת שטיינלינג גרה בבית הזה כבר 37 שנים. בבית, המחולק לשתי דירות קטנות, גידלו את חמשת בניהם ובו הם גרים עד היום. שני ההורים, יחד עם חמשת הבנים, שתי כלות, שלושה נכדים, עוד אחד בדרך וחתולה יפה אחת.

למרות שעל-פי חוק מחוייבת חברת עמידר להציע לדיירים את הדירה למכירה לפני פתיחת העסקה למכרז חיצוני, איש לא פנה למשפחה. לפני כשלוש שנים הגיעו אנשים זרים לראות את הנכס. למשפחה התברר שגג הבניין מוצע למכירה. לפני שנה וחצי קיבלו צו פינוי ראשון. הבית נמכר ליזם פרטי מאחורי גבם. המשפחה, למיטב ידיעתה, לא הפרה חוזה (החוזה אינו ברשותה) ואין חובות על הבית. המשפחה נכנסה למאבק משפטי ארוך ויקר שעלה לה עד היום סכומים גדולים שהכניסו אותם לחובות.

היזם, לתדהמתם הרבה, קנה את הנכס השווה מיליונים (דקה הליכה מחוף הים) בהרבה פחות ממה ששילמו ציפי וישראל על הוצאות משפטיות. על-פי טענת המשפחה, עורך הדין שטיפל במכירה עבד בעבר בעמידר. כשהגיע לפינוי ביקשו ממנו הדיירים להישאר בבית שבוע נוסף, עד לסיום ההליך המשפטי. עוה”ד חייך ואמר "אין בעיה, זה יעלה לכם חמישים אלף שקלים". הבחורים מההוצאה לפועל, אומרת ציפי בחיוך עצוב, דווקא היו נחמדים.

המשפחה עכשיו ברחוב, בנתה סוכה על המדרכה. אחד השכנים שאל אם החג הגיע מוקדם השנה. ישראל, אב המשפחה, שנמצא בשלבים מתקדמים של ועדה שתכיר בו כנכה ומתאושש מהתקף לב וצינתור שעבר בתחילת החודש, יושב בסוכה. הוא איש חזק ונחוש. המועקה והלחץ נותנים בו אותותיהם, אבל הוא לא מתייאש. ציפי, ששמה את כל מבטחה בהליך המשפטי והאמינה בנצחון הצדק, מתקשה לעכל את שאירע. היא מודאגת מהכביסה שנשארה במכונה ומאיך תכין אוכל לילדים. היא אישה חזקה עם המון נוכחות, היא מסרבת לוותר ומוכנה למאבק. זה הבית שלה. אין לה אחר.

הסולידריות בשכונה הוותיקה מרגשת, אי אפשר להישאר אדיש. השכנים הרבים מגיעים. יהודים וערבים. מלמדים זכות על המשפחה, מציעים תמיכה, אוכל, שתייה, שירותים ומקלחת. העברית והערבית מתבלבלות, גם הצחוק והבכי.

ביום רביעי הקרוב, 22 ביוני 2011, יתקיים ערעור בבית המשפט המחוזי בתל אביב. הדרך עוד ארוכה, והרבה עזרה ותמיכה נדרשים בה.

סיפור אחד מני רבים. עולם ומלואו.

הצטרפו לפעילי ופעילות תנועת סולידריות והתחברות-תראבוט ביום שלישי ורביעי הקרובים. לפרטים באתר | לדף הפעילות בפייסבוק

פורסם באתר סולידריות

—————

לקריאה נוספת בנושא באתר סולידריות:
בראשית היה העוול | עמוס גולדברג
מבעד לסדקים | דניאל ארגו על סולידריות ברמלה
על הבנאליות של הרוע והריסות בתים | הללי פינסון