הסדר הטוב בפתח האוהל

ושוב יוצאת המדינה מגדרה כדי להציג את הבדואים כנוודים פורעי חוק, הפולשים לאדמות המדינה הציונית ומסרבים לניסיונותיה העיקשים לנרמל אותם בתוכה כאזרחים שווים. בעקבות דו"ח פראוור
ספא אבו-רביעה

בשבועות האחרונים אנו עדים להתפתחות נוספת במסכת היחסים הארוכה והמייגעת בין המדינה לבין הערבים-הבדואים ולהפך. שוב מונחת לפתחם של האחרונים תוכנית המציעה להם עקירה ממקומם תמורת פיצוי זעום וויתור על אדמותיהם ההיסטוריות. שוב הם מקימים קול זעקה ומתנגדים לרעיון אותו מציגה הממשלה עבורם זה לא מעט שנים, בשינוי כזה או אחר של כותרת. שוב ושוב אנחנו חוזרים לאותה נקודת התחלה, בה מתנהלים הדברים על פי הדפוסים המוכרים עד זרא.

למערכת היחסים הזאת מספר מאפיינים קבועים: הפער בין המציאות לדימוי והשפעתו על אופן הצגת הטיעונים הנגדיים, התנגשות אידיאולוגית בין שתי עמדות אשר ספק אם יוכלו להיפגש והפרקטיקות הנגזרות מכך על חייהם של אלפי אזרחים המשלמים מחיר כבד בהישרדותם היומיומית, למול סירובה הנוקשה של הממשלה להציע מענה הולם, צודק ושוויוני לסוגיה סבוכה זו.

הסכסוך הקרקעי בנגב מבטא התנגשות בין עמדות, שיחים ופרקטיקות מרחביות ביחסי האוכלוסיות היהודית והערבית-הבדואית. מחד, בתפיסה הציונית הנגב מהווה את השטח הגדול ביותר במדינה והכי פחות מיושב באוכלוסייה יהודית, בנוסף להיותו הרזרבה הקרקעית האחרונה להגשמת מטרות ההתיישבות ותפיסת הקרקע. מאידך, הערבים-הבדואים בנגב מתייחסים לאדמתם כאל בעלת ערך חברתי-תרבותי-כלכלי, שיש בו כדי להגדיר את מעמדם ואת זהותם האישית והקולקטיבית. זיקתם אליה נקבעת על פי רכיבים ערכיים-רגשיים המשווים לה ערך של קדושה ומשקפים את חשיבותה האקוטית עבורם בכל רבדי חייהם.

הסכסוך על אדמות הנגב מגלם מאבק על שייכות והשתייכות, נוכחות והנכחה, היסטוריה הטוענת לתוקף עתידי, גבולות טריטוריאליים ובעיקר זיקה רוחנית ופיזית למקום.

אלעראקיב, 12.02.11. הציבור הישראלי מסרב להכיר במחיר שגובים מהם חיי ההישרדות בכפרים בלתי מוכרים. צילום: אקטיבסטילס

הערבים-הבדואים הם תושביו הילידיים של הנגב, והם התקיימו במרחבים הגיאוגרפיים בדרום טרם קום מדינת ישראל. לאדמה משמעויות עמוקות ומרכזיות בעיצוב זהותם העצמית והקולקטיבית. היא מגדירה את האני שלהם, את חיבורם למסגרת שייכות שבטית, ויותר מכל – את תרבותם הטריטוריאלית, המייצגת שליטה ועצמאות באורחות חייהם כפי שהורגלו מאז ומתמיד.

אובדן האדמה עבור הערבים הבדואים כמוה כאובדן אורח חיים. חייהם בכפרים מוכרים ובלתי-מוכרים בתנאי עוני ואבטלה קשים, ללא כל אופק לשיפור עתידי, מחזקים את תחושת התלישות שלהם ובעיקר מעמיקים את ניכורם כלפי מקומם העכשווי וכלפי המדינה. כך, בעוד שהאדמה ממנה נעקרו מייצגת את זיכרון אורחות החיים והתרבות טרם 48', את זיקת האדם למקום ולחיים במקום, ובעיקר את יכולת השליטה הריבונית במרחב הפיזי והאנושי, אובדן האדמה מבטא אובדן זהות, תלישות ובעיקר זרות. החיים בצל האובדן נוטעים זרות כלפי המרחב הנוכחי בו הערבים-הבדואים חיים ומחזקים את הזיקה כלפי אדמות העבר.

עניין נוסף קשור לאופן בו המדינה מציעה את הצעותיה השונות, בכללן תוכנית פראוור, לערבים-הבדואים בנגב. היא עושה זאת מבלי לשתף אותם בתהליך החשיבה והתכנון וללא כל התחשבות באורח חייהם החקלאי הדורש מגורים ביישובים חקלאיים ההולמים את צרכיהם התרבותיים המהותיים.

גישת המדינה כלפי הערבים-הבדואים מונעת מדימוי אותו ביססה באמצעים חוקיים ותקשורתיים. במשך שנים ארוכות התבססה תדמיתם של הבדואים כנומאדים במדבר, פורעי חוק ופולשים לאדמות המדינה, שהוצגה כפועלת על פי אמות מידה מודרניים ומוסריים. המדינה התמקמה ביחסים אלה כמי שמבקשת לדאוג לתהליכי מודרניזציה עבור הבדואים, שיקלו עליהם להשתלב בתוכה כאזרחים שווים.

תדמיות אלו עזרו לקבע את טיעון המדינה אותו היא מעגנת בחוקי נישול והפקעת קרקע מתמשכת מ-1952 ועד היום, לעומת המנושל חסר האדמה אשר מיוצג במערך הכוחות כפועל נגד הסדר הטוב. במסגרת מציאות כזו, כל תוכנית שתציע המדינה בין אם תודה בזיקתה הרוחנית וההיסטורית של הערבים-הבדואים לאדמותיהם ובין אם לאו, תידחה באופן מוחלט על-ידי המנושלים והחלשים, ובהתנגדותם העיקשת להיעקר מאדמותיהם (חלקם פעם אחר פעם) ללא פתרון ההולם את צרכיהם התרבותיים.

שוב נאלצים הערבים-הבדואים להתמודד במערכה תקשורתית על דימויים הציבורי ולהסביר את זיקתם ההיסטורית לאדמה ואת משמעותה עבורם. הציבור הישראלי מסרב להכיר במחיר שגובים מהם חיי ההישרדות בכפרים בלתי מוכרים, ללא תנאים בסיסיים כמו מים, חשמל, שירותי חינוך, בריאות, רווחה ועוד. מנוכרים מהמדינה וממוסדותיה, הערבים-הבדואים בנגב סובלים גם בסיבוב הזה של המאבק מנזקי התדמיות המגוללות עליהם את האשם, בהיותם פרימיטיביים וסרבנים סדרתיים לכל פתרון המוצע על-ידי המדינה המודרנית.

הכותבת היא תלמידת מחקר לתואר שלישי באוניברסיטת בן גוריון בנגב, תחום התמחותה: זהות, זיכרון ומרחב תחת הקשרים מגדריים, פמיניזם ערבי ומוסלמי. פעילה חברתית בתחום קידום נשים וקידום יחסי יהודים ערבים באזור

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. קין

    מרוב יללות לא שומעים טוב.

  2. איזי גור

    נו. באמת? עד מתי ועד כמה נהיה חשופים לגילויים על מעשי עוולה הנעשים כלפי אנשים?!
    מה? אין כבר תופעות חיוביות במדינה הזו?!
    למה לא כותבים , למשל, על שרה נתניהו ועד כמה היא מסכנה שמטפסים עליה כל הזמן. אז מה אם היא נראית כמיס פיגי.
    ומה אתם רוצים מהחלוצים הצהיוניים המיישבים את שממות יהודה ושומרון.
    ואשר לההם לבדואים ההם. מה יש. מה כלל מגיע להם. מה? הם לא ערבושים? ומה פתאום הם התיישבו בנגב.
    שכחתם כבר את מה שכתוב.
    "קדמה וימה צפונה ו נ גבה"
    לכם נתתיה. שימון לב. גם "נגבה" לא רק הקיבוץ!
    הכוונה היא לשטח שבין חלסה לאום רשרש.
    ולמי הוא הבטיח לתיתה ? לבדואים? בולשיט. לאברמל'ה! וזהו.

  3. תודה לספא אבו-רביעה

    כאן הגזלנים תמיד טוענים שהם קורבנות הגזל.

  4. יהושע רוזין

    עמותים דומה בין מתנחלים לבנים לאוכלוסיה ילידית היו במקומות רבים בעולם אבל המקרה הישראלי דומה למדי ל מה שקרה בארה"ב לפני כ 150 שנה. זה לא רק רצונם של המתנחלים להשתלט על אדמות הילידים אלא גם העמות בין המערכת המשפטית השבטית של רכוש קרקעי משותף שבטי ואחריות ההדדית של כל בני השבט. מה שמתבטא בין השאר בגאולת דם ומצד הילידים פגיעה ב,,בני השבט הלבן" גם הלא מעורבים כגמול על התקפות על שבטים אינדיאניים. לבין המערכת המשפטית האינדיבידואלית כולל הבעלות הפרטית על רכוש וקרקע. כמובן שנצחה המערכת החזקה ברוח של : מהו חוק הזהב של החוק? ת. מי שיש לו את הזהב היינו עוצמה פוליטת צבאית וכלכלית הוא העושה את החוקים. ולכן מופצים פה השקרים כאילו לבדוים לא היו אדמות היו,,נודדים"בלבד ולא עסקו בחקלאות. הגיע הזמן לתקן את העול להחזיר להם את האדמות שהיו בבעלותם ולהקצות את המשאבים הדרושים כדי שיוכלו לחיות בכבוד ולא בעיירות נחשלות חסרות תשתית מוניציפלית וכלכלית.