כשהבנק קורא עיתון

לביקורת הנמתחת על עסקת מעריב מן ההיבט של ריכוזיות הבעלות והלכותיה על החופש העיתונאי שיהיה לעיתון תחת בעל השליטה החדש, התווספה בזמן האחרון ביקורת נוספת הנוגעת למחיקת החוב המאסיבית שביצע בנק הפועלים אגב החלפת השליטה בעיתון. נדמה דווקא כי מחיקת חוב זו, מהווה איזון מבורך מבחינת העיתון ותרומה משמעותית לחופש העיתונאי של כתביו ועורכיו. הכיצד? – מיד אסביר.

המונחים ה"חמים" ביותר בשנים האחרונות בתחום הרגולציה המשקית התקשורתית ובכלל, הוא "בעלות צולבת" או "ריבוי אחזקות" ו"פירמידות". לכאורה – יש שיאמרו כי לא פחות חמורות מהבעלות הצולבת הן תופעות המזכירות אותה והנזנחות לעיתים בדיון השגרתי. הדירקטורה הצולבת, תופעה לפיה מכהנים דירקטורים או נושאי משרה בו זמנית במועצות המנהלים וההנהלות של גופים כלכליים או גופים תקשורתיים, מביאה למצב לפיו מנהל או חבר מועצת מנהלים בתאגיד מסחרי או בתאגיד תקשורת מכהן בה בעת כחבר מועצת מנהלים של תאגיד נוסף באותה קבוצה.

כך קם חוסר ודאות באשר לזהות נאמנותו ומידתה לכל אחד מהגופים, זאת מעבר לשאלות על מידת התחרות והתיאום בין שני הגופים הללו. גם השכירות הצולבת היא תופעה שבעיות לא מעטות מונחות בצידה, הנובעות ממצב בו מועסק אדם בידי מספר גופי תקשורת או לחילופין, בידי גוף מסחרי וגוף תקשורת המסקר אותו, בה בעת.

אחרונה בשורת התופעות הללו, אולי המסוכנת והחמורה מכולן, אף יותר מתופעת הבעלות הצולבת ופירמידת הבעלות, היא תופעת המימון הצולב. זהו מצב בו גוף מממן מעמיד הלוואות ואשראי בסכומים גדולים ולתקופות מתמשכות, לגופים מתחרים כביכול בשוק. יכול להביא לשורת תוצאות חמורות ביותר. עיקר חומרתה בהיעדר הפומביות שלה.

בניגוד לבעלות הפומבית – בייחוד כאשר מעורבות בה חברות ציבוריות, המימון ומינוניו סמויים לא פעם מן העין ואיתם גם השפעותיהם או סכנותיהם באשר לחופשיות פעולתו של גוף התקשורת הלווה. סיפורים לא מעטים נשמעו במשך השנים וגם בתקופה האחרונה, באשר לגניזת כתבות בידי ערוצי שידור משום שהזיקו לבעלי חוב בנקאיים גדולים שלהם.

גופים מלווים שכאלה יכולים להבהיר, במפורש או בעקיפין, כי תנאי ההלוואה ומתח האשראי נתון לשינויים "עסקיים" כביכול, בהתאם ליחס הגוף הממומן. תיאום בין מתחרים יכול להיעשות גם הוא באמצעות גורם שלישי שהוא מלווה גדול לשני הגופים, בין אם ביוזמתו ולשם השאת רווחיו, ובין אם תוך שימוש בו כגורם מתווך.

כפי שראינו גם במקרה של מעריב, בנקים בישראל מחזיקים במישרין ובעקיפין במניות של גופי תקשורת. הם גם משמשים כספקי אשראי נרחב לגופים עצמם ולבעלי מניות אחרים בגופים. אם לא די בכך, הם מהווים גם מפרסם בעל עוצמה כלכלית לא מבוטלת. כוח ומעמד אלה דורשים בחינה וניתוח מעמיקים שבסופם כללים להפחתת הפוטנציאל הבעייתי שבתופעת המימון הצולב והשפעתו של מימון בכלל על עצמאות עיתונאית. אם הריכוזיות שבבעלות והבעלות הצולבת כבר זכו להתייחסות מפורשת בחוק, הגיעה העת לתת מענה בחקיקה גם לתופעות של מימון צולב, ובמיוחד בשוק התקשורת, לאור האינטרסים הציבוריים העומדים בסיכון.

בא כעת בעל השליטה החדש, זה שכולם חוששים שהבעלות הפירמידלית והריכוזיות שהוא מביא איתו יוסיפו כבלים על ידיו הכבולות ממילא של העיתון והתיר ממנו כבלים אחרים – כבלי המימון הכבדים שנשא על ידו בשל החובות הגדולים והמתמשכים לבנק הפועלים. האם מכאן נוכל לראות כיסוי חופשי יותר של בנק הפועלים במעריב? האם הבדיקות שביצע בנק ישראל בהקשר זה בעבר העלו תוצאות בעלות משמעות אשר פרסומן נמנע מן הציבור עד עתה? כל אלו שאלות מעניינות שרק הזמן והמפקח על הבנקים מסוגלים לענות עליהן.

הכותב הוא ממייסדי "מן-ברק עורכי דין ונוטריון" העוסק במשפט מסחרי-כלכלי-בינלאומי ומשמש כיועמ"ש הצלחה – התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת, אשר פנתה בנושא המימון הצולב למפקח על הבנקים. למען הגילוי הנאות: לכותב מניות בעיתון מעריב