קיצוצים, אתם יודעים

יש פרקים בסדרה "העיתונאים" (ימי רביעי, יס-דוקו. יוצרת: עידית אברהמי) שצריך היה לשדר לפני שנים. גם הפתיח, למשל. זהו פתיח נמרץ ותזזיתי. מישהו רץ שם, עיתונאי שאולי צריך להגיע לדד-ליין, אולי בדרך לסיפור בלעדי, אולי מנסה להקדים את העיתון המתחרה. היום זה כבר לא רלוונטי, היום כבר אף אחד לא רץ. את האינטרנט ממילא אי אפשר להשיג וידיעות בלעדיות יש רק בטלוויזיה. העיתונאים המרואיינים בסדרה (רן רזניק, גידי וייץ, אלון עידן, ניר גונטז' ועוד) מנהלים שגרת עבודה יומיומית. הם עדיין חיים, אבל העיתונות מבחינתם כבר מתה. מותם של העיתונים, לדעתם, הוא מות העיתונות.

הם טועים. העיתונות אמנם צמחה עם העיתונים אבל לא תמות בלעדיהם. הפלטפורמה אולי תשתנה, אבל לא הצורך שיצר אותה – הצורך האנושי לדעת.

הסדרה מעניינת ועשויה היטב. היא לא עוסקת בצרכים אנושיים, אלא בעיתונאים ובעיתונים. היא לא תחקיר ולא תיעוד ולא מתיימרת להיות כזאת. היא לא מנתחת את הסיבות שהביאו למצבם של העיתונים, אלא מתארת את המצב: העיתונות מתה, העיתונים גוססים, ומה מצב היתומים? ובכן, מצבם לא טוב. איך ממחישים מצב לא טוב? בעזרת "סיפור אנושי". זהו אמצעי פשוט שאפשר בעזרתו להסביר נושא מסובך ומורכב. סיפורו של העיתונאי רן רזניק הוא סיפור כזה.

רזניק, זוכה פרס "סוקולוב" ואביר איכות השלטון, עוסק במערכת הבריאות. הוא באמצע שנות הארבעים, התחיל לכתוב בעיתונות המקומית לפני יותר מעשרים שנה. אחר כך עבר ל"הארץ", משם למגזין "מנטה" ועכשיו הוא ב"ישראל היום". רזניק נדחק לשולי העיתונות. הוא הגיע לשם לא בגלל ירידה ביכולתו, אלא דווקא בגללה: ההצטיינות שלו היא תוצאה של ניסיון וכישרון, ותלוש השכר שלו שיקף את שניהם. שכרו היה גבוה מדי והוא פוטר. האחראים לפיטוריו ולפיטוריהם של הדומים לו בעיתונים השונים הם לא עורכי העיתונים – אלא המו"לים.

מקום מועט מדי מוקדש בסדרה לבעלי העיתונים ולאינטרסים שלהם, אף מו"ל לא מרואיין בה. אבל הם אף פעם לא מתראיינים; הם אנשי עסקים, ואנשי עסקים לא חייבים לדווח לציבור על עסקיהם אלא אם כן החוק דורש זאת מהם. פיטורים, מבחינתם, הם עניין פרטי שבין המעסיק למועסק, בכללם פיטורי רן רזניק, יגאל סרנה ואחרים. מו"לים, יש להם דעה ברורה על עיתונאים כאלה: הם לא אוהבים אותם. יותר מזה: אף אחד, לדעתם, לא אוהב אותם, גם לא הקוראים. הקוראים, הם אומרים, בקושי יודעים מי זה הרזניק הזה. לכישרון ולניסיון של הסרנאים והרזניקים, אין, לדעתם, השפעה על איכות המוצר שלהם (את העיתון הם מכנים "מוצר" ואת הקוראים "לקוחות").

הסדרה לא מתייחסת למעורבותו של המו"ל בעבודת המערכת. מו"לים, לכאורה, לא מתערבים בעבודת המערכת, להיפך, הם גאים בעצמאות שלה. הם לא מודאגים: עורכים וכתבים יודעים מה גבולות העצמאות שלהם. הם יודעים שהעצמאות של העיתונאים נגמרת בעסקים של המו"לים. דנקנר לא צריך להורות לעובדיו שלא יבקרו את עסקיו, הם ימנעו מכך גם ללא הוראה כזאת. המו"לים מתפארים בכך שהם בסך הכול קובעים את גובה הסכום המוקצב למערכת. זה בסדר, שהרי זה כספם שלהם.

את התאמת התקציב ל"מוצר" עושים עבורם העורכים. הם מניחים לעורכים חופש מוחלט בניצול התקציב. תעשו בו מה שאתם מבינים, הם אומרים ברוחב לב. העורכים מבינים. הם מכירים את התלוש של הרזניקים, הם יודעים גם מה דעתם של המו"לים עליהם. בתקציב שלהם אין מקום לתלושים כאלה. הרזניק, אם כך, מפוטר. את העורכים אי אפשר להאשים. אין להם ברירה ויש להם משרה.

הסדרה לא דנה לעומק באיכות העיתונים ובהשפעת האיכות על מצב העיתונות. האיכות תלויה בעיתונאים. עיתונאים טובים יוצרים עיתונים טובים. את העיתונאים הטובים והיקרים מפטרים. ממלאי מקום שלהם מוכשרים, נמרצים כמותם וזולים מהם. ניסיון אין להם. לניסיון יש ערך. ניסיון עוזר להגיע למקורות מידע טובים וניסיון בונה אמינות. מקורות ואמינות יוצרים עיתונות טובה, אבל נדרש זמן להגיע אליהם.

זמן עולה כסף ולמו"ל אין כסף וממילא גם לא זמן. אין זמן גם לממלא המקום המוכשר הנמרץ והזול. אין לו זמן לאתר מקורות, לבנות אמון ולרכוש אמינות. הוא תלוי ביחצ"נים, בדוברים ובמניפולטורים מנוסים. הם מנצלים את חוסר הניסיון שלו, הוא עושה עבודה גרועה. עבודה גרועה יוצרת עיתונים גרועים. עיתונים גרועים נמכרים פחות. התפוצה יורדת, מפרסמים מפסיקים לפרסם. ההכנסות יורדות. המו"ל רואה את המספרים ונלחץ. הוא מזמן את העורך לחדרו. לעורך נמסר תקציב מקוצץ המותאם לזמנים הקשים. העורך מתבקש לאזן את התקציב, כלומר, לפטר את הרזניק הבא.

היום קל לפטר. פעם חוזה קיבוצי הגן על כולם, על טובים וגרועים כאחד. חוזה קיבוצי גם מנע מעורך לבחור את כתביו כרצונו. היום, לכאורה, הוא יכול; למעשה, הוא לא. הוא לא יכול כיוון שהוא כבול לתקציב על פיו נקבע מספר הכתבים, איכותם, שכרם ותחומי הכסוי של העיתון וממילא – איכות העיתון. עיקר התקציב של המערכת הוא משכורות העובדים. עובד מנוסה ומוכשר הוא עובד יקר. עובד יקר מעיק על התקציב ודינו נחרץ.

מעגל הקסמים נפתח כל פעם מחדש. לעורך אין ברירה, המו"ל מחפש נחמה. על העורך הוא כבר לא סומך, הוא הולך ל"מומחים". למומחים תמיד יש תשובות: יש סקרים, קבוצות מיקוד ותובנות מנוסחות בצורה מרהיבה. זה בסדר, מרגיעים אותו המומחים, מדובר ב"תופעה גלובלית", מדובר ב"אינטרנט", מדובר ב"עולם תקשורתי חדש". המו"ל מבכה את מר גורלו, הוא פורש ידיים לצדדים בחוסר אונים. הוא נזכר פתאום בתרומתו של העיתון לחברה בכלל ולדמוקרטיה בפרט. הוא מנסה לגייס את חברי הכנסת כדי לפגוע במתחריו באמצעות חקיקה. העיתונאים מאמינים לו. אין סולידריות, הם מקבלים בשתיקה את פיטורי חבריהם.

החברים בחוץ אבל העיתון ממשיך לצאת, מי שנשאר בו הופך להיות זהיר ומתחשב, הוא כנוע ונוח לרצות. יש לו אינטרס שאסור בשום אופן לזלזל בו: אינטרס לשמור על מקום העבודה שלו. העיתונות היום מושתתת על אינטרסים. האינטרס הציבורי, אותה "זכות הציבור לדעת", הוא האחרון שבהם. לעיתון חלש יש עניינים דחופים יותר לעסוק בהם, הוא רוצה לשרוד. יכולתו לשרוד תלויה בבעלי אינטרסים אחרים המריחים את חולשתו ומבקשים לנצל אותה. מספרם הולך וגדל.

פעם היו האינטרסים מפלגתיים. אוי, כמה שצחקנו על "דבר" ו"על המשמר" ועל העיתונות האידיאולוגית שלהם. איזו מין עיתונות זו? שאלנו, איזו מין עיתונות היא עיתונות של אינטרסים מפלגתיים? היום יש אינטרסים אחרים, אישיים (תשאלו את נבזלין), פוליטיים (אדלסון) וכלכליים (דנקנר). על אינטרסים כאלה לא צוחקים, איתם צריך להיזהר, אומר לעצמו העיתונאי, אולי מחר אחפש אצלם עבודה.

התלות באינטרסים מחייבת זהירות. אי אפשר לכתוב על הכול. אי אפשר לדווח על הכול, לא רוצים להרגיז אף אחד. כתיבה על מצב העיתונות תרגיז את המו"לים, אז למה להסתבך? נשאיר אותה לטלוויזיה. גם בטלוויזיה הסדרה לא מרגיזה. היא מתייחסת למצב, אבל לא לתהליך כולו. יש בסדרה פרקים שהם חלק מהתהליך. הפרק המספר על דעיכתו של עיתון "העיר", למשל. זהו פרק רלוונטי, קורה ממש עכשיו. אבל מצבו של "העיר" משקף תהליך שהתחיל מזמן. כזה הוא גם הפרק המעניין על פרשת אולמרט: משפטו מתנהל עכשיו, אבל התחקיר פורסם כבר לפני ארבע שנים – בימים שעיתונאים עוד רצו להשיג ידיעות בלעדיות והמו"לים עוד היו מוכנים לשלם תמורתן.