כחול-לבן עוצר בירוק

מטרתו של "יום כחול-לבן" בכנסת היא להעלות למודעות הציבוריות את חשיבותה של קניית תוצרת ישראלית, ולמנוע את העדפתה לרעה במכרזים של גופים ממשלתיים וציבוריים. זוהי מטרה חשובה, ראויה וצודקת.

מדינת ישראל אכן צריכה לסייע למפעלים וליצרנים ישראלים, וזוהי אחריות הכנסת לוודא שמדיניותה של הממשלה תואמת את המטרה הזו. אך הזרוע השניה של המהלך לעידוד הייצור הישראלי הוא קריאה לאזרחי המדינה לרכוש מוצרים כחול-לבן.

קניית מוצרים ישראליים מקדמת את הכלכלה בישראל הרבה יותר מאשר כל סוג אחר של צריכה. היא תורמת לייצור מקומות עבודה בארץ ומחזקת את העובדים בישראל, מבססת את איתנותם הכלכלית של המעסיקים, מעודדת חדשנות וגיוון במשק הישראלי, ומתמרצת את התפתחותם הטכנולוגית של מפעלים.

מדובר בשילוב של העדפה עקרונית וערכית לייצור מקומי, וברצון להפיק תועלת כלכלית לתושבי המדינה. התעשייה הישראלית מסוגלת וצריכה להתחרות בייבוא מחו"ל, הן באיכות מוצריה והן ברמת המחירים שהיא מציעה. המשק הישראלי צריך לקדם, בתמיכת המדינה, נורמות של ערבות הדדית ושותפות גורל, על מנת להגביר את יעילות הכלכלה הישראלית, את שיתוף הפעולה בין מרכיביה, ולקדם את כושר התחרותיות הבינלאומי שלה.

כך, לדוגמה, אני מתנגדת למתן היתרים לייבוא של מוצרי חלב מחו"ל כפתרון לעליית מחירי המוצרים שאינם בפיקוח. את המחדלים שהובילו להוצאת הקוטג' מפיקוח יש לפתור באמצעות רגולציה, טיפול באי-סדרים במנהל הציבורי ופעולה נגד חברות המנצלות את המערכת הציבורית לטובת האינטרסים העסקיים שלהן.

אבל אני רוצה להבחין בין תוצרת ישראל לבין מה שמנסים בתקופה האחרונה לשווק לנו כתוצרת ישראל – אותם מוצרים המיוצרים בהתנחלויות בשטחים. צריך לומר בקול ברור: כחול-לבן זה לא בשטחים, אלא במדינת ישראל. המפעלים הנמצאים בשטחים אינם מהווים חלק מהתעשייה הישראלית. הם מסייעים לתעשיית הכיבוש ומעודדים אותה, הם שותפים מלאים למערכת המשומנת שמפעילה ישראל כדי להנציח את השליטה בפלסטינים, באדמותיהם ובמשאביהם.

מוצרי ההתנחלויות הם חלק מכלכלת כיבוש ענפה שבה מעורבות חברות מסחריות, ישראליות ובינלאומיות, בעסקאות נדל"ן, בפיתוח תשתיות בשטחים, בניית חומות, מחסומים וגדרות – וכל זאת על קרקע פלסטינית. מדינת ישראל לא רק מנסה לטשטש את ההבחנה בין ישראל שבגבולות הקו הירוק לבין השטחים שכבשה ב-67', אלא שבתקופה האחרונה היא מגדילה לעשות ומנסה להפוך את מי שבוחר לנקוט בעמדה המוסרית ולסרב לצרוך תוצרת התנחלויות לעבריין.

חוק החרם המביש והאנטי-דמוקרטי שנידון השבוע בוועדת החוקה של הכנסת הוא חוק שכל מטרתו להגן על ההתנחלויות הלא-חוקיות ועל תעשיית הכיבוש שפועלת בהן. הוא מנסה ליצור זהות מוחלטת של ההתנחלויות עם מדינת ישראל, ועל כך אני אומרת חד משמעית: לא יקום ולא יהיה.

זוהי לא רק עמדה פסולה מוסרית שמנציחה את הכיבוש, אלא גם עמדה שמסייעת לכל אלה שקוראים לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל. בית המשפט האירופי פסק שמוצרים המיוצרים בהתנחלויות לא יוכללו בהסכם המכס בין ישראל לאיחוד האירופי, ואכן כיום כל מוצר ישראלי המיוצא לחו"ל חייב להכיל סימון המזהה אם מקורו בהתנחלות או לא.

למעשה, זהו אינטרס של התעשיינים בישראל שהצרכנים באירופה יוכלו להבדיל בבירור בין מוצריהם לבין תוצרת ההתנחלויות. תארו לכם מה יקרה לאחר שחוק החרם ייכנס לתוקפו וייאסר על שיתוף פעולה עם מדיניות סימון כזאת: כל תוצרת ישראל תוחרם אוטומטית בידי מדינות אירופה. החקיקה האנטי-דמוקרטית הזאת מובילה אותנו לאסון.

יום כחול-לבן הוא בצדק יום המוקדש לעידוד רכישת תוצרת ישראל. הגיע הזמן שנכיר בכך שתוצרת ישראל מקורה אך ורק בישראל ולא בשטחים שגזלנו מאחרים. הגיע הזמן שנקדיש את תשומת הלב שלנו לעידוד הכלכלה הישראלית, לתמיכה בה ולחיזוק החברה הישראלית באמצעותה, במקום לחנוק את הכלכלה הפלסטינית ולייצר כלכלת-דמה דורסנית על גבה.

הכותבת היא חברת-כנסת מטעם מרצ, וחברה בוועדת הכספים של הכנסת