הפעלה/כיבוי מצביע לבן גדול
הפעלה/כיבוי מצביע לבן שחור
בית שאינו רחב דיו
עורך דין המתמחה בזכויות אדם וסטודנט לדוקטורט בבית ספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד
שמי פאדי ח'ורי, סטודנט בשנה ד' בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, אשר הפכה זה מכבר לביתי השני, לקראת סיום לימודיי האקדמיים במהלכם פגשתי מרצים וסטודנטים שהפכו למעין בני משפחה. לא מורים ועמיתים לספסל הלימודים במובן הצר, אלא כוח תומך ודוחף, מסייע ומפרה, דואג. מכאן, שהמתקפה העזה שאליה נקלעה האוניברסיטה בכלל, והפקולטה למשפטים בפרט חורה לי, כואבת לי ומדאיגה אותי. אולם דאגתי זו מתגמדת אל מול החלטתה הנמהרת האחרונה של הנהלת האוניברסיטה, וכן האופן שבו נוהל השיח כולו.
לפנייתי אליך, שאינה מתיימרת לייצג אף אחד מלבד אותי, רלוונטיים שני נתונים עליי: הראשון אינו מבחירה והשני מבחירה. נתונים אלה אמורים להזכיר שבתוך השיח המתקיים בנוגע להשמעת ההמנון או אי-השמעתו, במנותק מאופן ניהולו, ישנו עוד קול. קול שאגודת הסטודנטים אינה מייצגת בשל כשל מבני, קול הנאבק מול רעשי הרקע החונקים את השמעתו. זהו קולו של מי שאינו מיוצג על הבמה הנוכחית שממנה מתבצעת שירת ההמנון. הנתון הראשון, נפשי אינה נפש יהודי. נולדתי כשאני מהווה סכנה ואיום לדמוגרפיה הלאומית, והמציאות החברתית בישראל במיוחד בתקופה האחרונה דואגת להזכיר לי עובדה זאת כמעט בכל מקום אליו אני הולך.
באשר לנתון השני, שכאמור הינו בחירה מודעת, איני דוגל באידיאולוגיה הציונית כפי שאני מבין אותה. אם לנסח זאת בלשון מעט בוטה יותר – איני ציוני. אין לתמוה על כך, שכן אותי הציונות מדירה. היא מכוונת אלי רק מקום בו אני מוכן להכיר ולקבל את היותי איום דמוגרפי, ולא אזרח שווה. במידה רבה, הפכו שני הנתונים האמורים לאבן פינה בזהותי כפי שגובשה עבורי ובתמורה לוטשה על ידי. ואומר אף יותר מכך, כאזרח במדינת ישראל וכסטודנט באוניברסיטת חיפה, האוניברסיטה צריכה להוות בית עבורי. אם מוצאת לנכון האוניברסיטה להכיל קולות קיצון כמו אלו של אם תרצו, המאיימים על הגדרתה של המדינה כדמוקרטית, עליה להכיל גם אותי ואת נפשי הלא-יהודייה, הנתפסת כאתגר לזהותה היהודית של המדינה.
לא כל מנגנון במדינה נתונה צריך לשקף את הרוב העכשווי ואת תפיסת עולמו, שאם לא כן, לא ייוותר מקום לפיתוח רעיונות חדשים ולהשמעת ביקורת על רעיונות קיימים. מחויבותו של מוסד אקדמי לאידיאולוגיה פוליטית רווחת כמוה כמחויבות העיתונות לשלטון הקיים. מקום שהפלורליזם הוא נשמת אפו, אינו צריך לקשור עצמו ברעיון מוגבל בהיקפו ומגביל בתוצאתו.
משום מה, אוניברסיטת חיפה קשרה את גורלה האקדמי בגורלה של האידיאולוגיה הפוליטית השלטת אך ורק בשפה העברית: בעוד שבנוסח בעברית שפירסמה האוניברסיטה בתגובה לפרשה הגדירה עצמה כ"אוניברסיטה ציונית במדינה יהודית דמוקרטית", מהטקסט באנגלית הושמטה ההגדרה הציונית של האוניברסיטה, ואומץ הנוסח הבא: "[…] University of Haifa, as a university in the Jewish democratic State of Israel".
מה המשמעות של פער זה? האם ההגדרה בעברית נועדה להרגיע את הקיצוניים כשאין מאחוריה ולא כלום? או שמא השמטת הציונות מהנוסח באנגלית נבעה מהבנה שבחירה באידיאולוגיה מסוימת ע"י אוניברסיטה לא תיתפס כלגיטימית בזירה הבינלאומית? כך או כך, יש בכך כדי להעיד על משמעות קבלת ההגדרה בעברית ועל השלכת הדבר על מעמדה של האוניברסיטה כמוסד אקדמי אובייקטיבי וניטראלי.
בהתנהלותה של הנהלת האוניברסיטה אל מול אם תרצו, בהגדרתה את עצמה כ"ציונית" ובחיוב מאוחר של השמעת ההמנון, חטאה האוניברסיטה למעמדה האובייקטיבי. התוצאה אליה הגיעה מוכיחה שהתנהלות אלימה מנצחת מאבקי דעות. תגובתך מלמדת שמוסד אקדמי במדינת ישראל חרד למקומו על "מדד הציונות" שגופים כמו אם תרצו קבעו, יותר מאשר לקיומו של חופש אמיתי במסגרת האקדמיה לפתח רעיונות לא מקובלים, מאתגרים ואולי אף שנואים. זו התנהלותה של הכנסייה הקתולית בימי אירופה החשוכה, וזה המדרון החלקלק שהאקדמיה הישראלית אט אט מחליקה בו אל עבר התחתית.
על אף מחאה של כמה מן המרצים והסטודנטים נגד תגובת האוניברסיטה, תגובותיהם של חלק מהמרצים מהפקולטה למשפטים מבהירות זאת יותר מכל דבר אחר: רובם הצהירו בתגובותיהם האישיות כי ציונים הם, אוהבי המדינה, חלקם אף תיארו את שירותם הצבאי כראיה לאהבת המולדת. עמדות אלו נבעו כנראה מהחשש שמא בדל של ספק לגבי הנתונים הנ"ל יוביל לתקיפתם, להוקעתם ולהשתלחות כלבי השמירה של הציונות (אם תרצו ודומיהם) – שאינם מוכנים לשמוע דעה נוגדת – בהם.
תגובת האוניברסיטה, וכן עמדות כאלו של המרצים, סייעו אף הם למאבקה של אם תרצו על קביעת גבולות השיח הלגיטימי. שיח שבו אתה "קונה" את הזכות להביע עמדה רק במטבע של ציונות, ואת הזכות להביע עמדה שאינה מוסכמת על הרוב, במטבע נוסף של שירות בצבא או נאמנות לשלטון.
זוהי האקדמיה החופשית, שאחרי הכול אינה כה חופשית, ואשר חוקריה חשים צורך להצהיר על "הלגיטימיות" שלהם ושל עמדתם כלפי הטרור האידיאולוגי המופעל בספרה הציבורית כיום. בהחלטתך, פרופ' בן-זאב, נתת הכשר לכך, הבהרת שאלימות מילולית והפעלת לחץ מספיק חזק יכולים להביא להגבלת החופש האקדמי. היום בהחלטות מינהליות, ומחר בתוכן הסילבוסים.
המנון המדינה, כפי שניתן להבין מדבריי, אינו מייצג אותי. אני מצר על כך. עודני תקווה כי המדינה הזו תשכיל יום אחד להבנות את עצמה באופן שלא מאשש בכל השמעת ההמנון או הנפת הדגל את זרותי להגדרתה ושאיפותיה. ואולם ההדרה לה אני זוכה הולכת ומתגברת בתקופה האחרונה, עת עולים קולות קיצוניים-לאומניים ותופסים את מרכז הבמה. בתוך מציאות פוליטית זו, נותרה במידת מה הפקולטה למשפטים כמקום שבו יש לגיטימציה ומקום לקולות משני עברי המתרס. ההחלטה לפתוח את הסכר, ולאפשר לקולות הקיצוניים להגיע עד לבית שלי חורה לי. לא כי כעת יושמע ההמנון וקודם לא הושמע, אלא כי ברור לי שבפרשה האחרונה העדיפה האוניברסיטה "לא להכעיס" את קולות הקיצון, מלתת מקום לי ולרגשותיי.
שמעתי לא מעט על הפגיעה שנפגעו אנשים שלא זכו לשמוע את ההמנון. שמעתי מעט מאוד על הפגיעה שאני צפוי להיפגע עם השמעתו.
אין להשוות בין טקס יום הזיכרון ויום העצמאות, טקסים שאני לא מחויב בהם, לטקס שכזה, אשר מטרתו אינה כבוד לאתוס הלאומי אלא לבוגרים המקבלים תעודות. החלטתך לחייב את השמעת ההמנון בטקס הסיום שלי בשנה הבאה הפכה את הטקס בו אני אמור לחגוג את התואר לטקס שייחתם בתזכורת שאפילו סמלי האוניברסיטה אינם מייצגים אותי.
ארבע שנותיי היפות באוניברסיטה, תיחתמנה באמירה כי אותו הבית אינו רחב דיו כדי להכיל אותי.
הכותב הוא סטודנט שנה ד' בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה
נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.
כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!
תודה רבה.
אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.
הי פאדי,
קראתי בעצב את מכתבך, ואני חייבת לומר שאני מסכימה עם עמדתך לגבי הטקס וחושבת שקולותיהם של הסטודנטים הערבים באוניברסיטה היו צריכים להישמע יותר בפרשה הזו.
עם זאת, עצוב לי לשמוע שאתה חושב שכל צורותיה של הציונות (ויש הרבה פרשנויות למונח הזה) אינן רוצות להכיל אותך.
ישנן כמה וכמה תנועות המגדירות עצמן ציוניות (אני ממרצ, אז אני יכולה לדבר בשם התנועה שלי בלבד), שבהחלט מעוניינות להכיל את הציבור הערבי ולקדם את נושא השוויון והשיתוף. חבל ש"אם תרצו" הצליחו להכפיף על רבים את ההגדרה שלהם לציונות ולהוציא את דיבתה רעה.
לא אאריך בדברים, כי איני מעוניינת להשתתף ב"מירוץ הציונות" של "אם תרצו" ודומיה, ורק אסכם בשאיפה אישית שאולי יום אחד סמלי המדינה יוכלו להשתנות באופן שבו כל אזרחי המדינה יוכלו להזדהות עמם. אחרי הכל, אם אפשר אחרי כמה עשרות שנים לשנות את נוסח ה"יזכור", השמים הם הגבול 🙂
הטקס מסתיים. "התקווה" מושמעת. כולם נעמדים. הרוב מזמר את המילים בהתרגשות. המיעוט עומד בשקט. איפה כאן הפגיעה? הרעיון שיהודים חולמים על חופש בארצם מעליב מישהו? מאבק ריאלי מחייב פשרה- וזו תיתכן רק בין זכויות אמיתיות, לא בין זכות אמיתית (של היהודים להגדרה עצמית) לאי-נעימות של הקשבה לשיר שאינו מייצג אותך.
ורק אותו.
לפי סקר שהתפרסם השבוע ב"הארץ", רוב יחסי של ערביי ישראל (44 אחוז לעומת 31 אחוז שמתנגדים) תומכים בכך ששחקנים ערבים שמשתתפים באירועי ספורט לאומים *ישירו* את התקווה. לא יקשיבו, לא יכבדו, ישירו.
"התקווה" אכן לא מייצגת את האספירציות הלאומיות של ערביי הארץ, והיא לא אמורה לייצג, בדיוק כמו שכמעט כל הימנוני המדינות שבהם היהודים חיים למעלה ממיליניום שנים לא מייצגים אותם. אצל היהודים, הצלב והסהר שעל דגלי כמה מהמדינות מעולם לא הפריע להם להניף את הדגלים האלה (שלרובם היסטוריה ארוכה של רדיפת יהודים). הם לא היו נוצרים ומוסלמים, וחלקם אפילו לא ראו את עצמם בריטים, שווצרים או טורקים עד-הסוף, אבל זה מעולם לא הפריע להם להרים את הדגל. אתה לא ציוני, וזה לא צריך להפריע לך להרים את הדגל (מה שממילא אף אחד לא מבקש ממך לעשות, אלא בסך הכל לכבד את מי שממש-מזדהים איתו, שהם הרוב).
רוב ערביי ישראל, כנראה, לא חושבים כמוך. כלומר, אתה המיעוט שבמיעוט. האוניברסיטה לא צריכה להתחשב ברגשות הלאומניים של מיעוט שבמיעוט שמונעים מאנשים לכבד את המנון המדינה, בדיוק כמו שהיא לא צריכה לכבד את הרגשות הלאומנים\דתיים של כל מיני מיעוטים יהודים בשלל מקרים אחרים.
אני מצידי, לא היה אכפת לי כל כך אם היה מושמע המנון או לא היה מושמע בטקסים שכאלה. מה שמפריע זה שהיה נהוג להשמיע את ההמנון והנוהג הופסק בכוונה מהסיבות הלא-ראויות הללו.
(המשך)
אגב, באחד הטוקבקים צויין שבטקסים קודמים בזמן השמעת ההמנון, משפחות הסטודנטים הערבים נשארו לשבת. במצב כזה, אולי עדיף לכבד את ההמנון וכלל לא להשמיעו )-:
מה שמביא אותנו לאתגר מעניין- למצוא שיר שקהל מעורב יהודי-ערבי יוכל לקבל. "אין לי ארץ אחרת"? "אינת עומרי"? Ode to Joy?
גם אני קראתי בעצב את מכתבתך. אך כנראה שהעצב שלי מגיע ממקום שונה משל רעות. המשפט הכי מצער אותי, באופן אישי, הוא "לא כל מנגנון במדינה נתונה צריך לשקף את הרוב העכשווי ואת תפיסת עולמו". חבל לי לשמוע שאתה רואה שיהודים כאן במידה רוב זמני, שכנראה אתה רוצה שלא יהיה פה. אני חושב שאם אתה יכול להגיד ש"אם תרצו" הם קיצוניים, אז אני יכול להגיד אותו דבר עליך. התנגדותך, כפי שאני מבין אותה, היא לא להימנון היהודי ולא לשירתו, אלה למדינה היהודית. אם דעה כזו אתה מתפלא שהמדינה תתיחס אליך בתור "איום דמוגרפי"? נעבור לנושא אחר, האם בכלל לגיטימי מצד האוניברסיטה/המדינה לחייב את שירת ההימנון?
לדעתי הצנועה כן. חיפשתי נתונים על אוניברסיטת חיפה, אבל מצאתי רק את ירושלים. אז ככה: מתוך תקציב של 1.7 מליארד שקל לשנה, המדינה ממנת 1.1 מליארד. אני חושב שסכום זה קונה את זכותה לפחות לעודד את שירת ההימנון. אגב, לא להכריח כל אחד לשיר.
הערה אחרונה וקטנה, למגיבה שמעלי. הצירוף של מרצ וציונית מצחיק אותי בטח כמו שצהל והומניטארי מצחיק אותך.
הינו בסה"כ תוכי -שופר ומשענת קנה רצוץ.כנראה שכך גם הידע המצוטט מפיו.
במקום,אמפטיה,הכלה והכרה, בצרכי הזולת,הלגיטימי כ"כ במרחב השיח בא"י.
דווקא אונ' חיפה שממנה נולדו לא מעט גיבורי – תרבות בעלי יושרה,דיוק במיון ותיאור עובדות מכאיבות,של הוויה יהודית ישראלית דמוקטטורית, תפנית-שפן שכזו,מזנה כל שיח חירותי,פתוח ונואטי .
לשלול את הפרופסורה, שלילה לשם מתן כבוד לחופש הבלתי-תלוי בשלטון, כל חופש עצמאי ואוטונומי, של מוסד תרבות אקדמי, שאינו מקדם חירות ותוקע את השיוויון, מחמת פחד סטליניסטי-מקרטיסטי, של שלטון גזעני.
שואל מאור: איפה הפגיעה בכך שבטקס תושמע "התקווה"? ואני שואלת בתגובה: מה הקשר? מה הקשר בין הענקת תעודות לבוגרי לימודי משפטים, לשירת התקווה? האם גם בטקס הענקת תעודות לבוגרים, חולמים יהודים על חופש בארצם? האם גם בטקס זה ממומשת הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי?
בדיוק חזרתי מהופעה של שירי ילדים ברחבת הסינמטק במסגרת מופעי "לילה לבן" בתל אביב. הבמה, שעליה הושרו השירים היפים (חסרי כל זיקה לציונות), היתה מעוטרת בדגלי ישראל. למה? האם כל הופעה צריכה להיראות כאילו היא על במה של יום העצמאות? חברה שיש לה כזאת אובססיה עם סמליה הלאומיים, ושחשה צורך להבליט אותם בכל אירוע, גם כאלה שאין לו שום הקשר לאומי, היא חברה חולה.
אני כיהודי לא רק שלא אשיר את ההמנון
מאחר שהממשלה והסוכנות אילצו את יוצאי ברה“מ להגר לישראל במקום לארה“ב וגרמניה אני שונא ציונות גאה. ההגירה הזו הביאה ל,הפיכת עובדים לעבדים באמצעות חברות כח אדם,פגיעה בקצבאות,העלאת גיל הפרישה ל67 וסכנה פשיסטית ממשית.
אני יהודי מדורי דורות וציונות אינה יהדות,ציונות היא גזענות.
בכל מקום ששרים את ההמנון ואוכל לבזות את ההמנון אעשה כך.
שאול סלע
עד כאן הפשט ונעבור לדרש
יתכן שלהגירה מברה"מ אין תרומה שלילית על נוחיותם של הותיקים. אם מישהי הפנימה את הציונות לתוכה היא תכיל מצב שהעליה פוגעת בנוחיותה.בדיוק כמו אדם דתי שלא מאשים את אלהים במות בנו מסרטן,וממשיך להתפלל כל בוקר.
משום שבסוף שנות ה 60 היתה תעמולה מימסדית ליציאתם של יהודי ברה"מ הרי הצהרה בגנות העליה מברה"מ היא הצהרה פוליטית שאין זהות וזיהוי בין יהדות לציונות. ההשתלחות בהגירה מברה"מ היא יריקה בפניה של ההסתדרות הציונית
האלה?
למרות המכתב הענייני, המחלוקת בעינה נשארת: להדרת ההמנון ממוסד שהינו נכס לאומי יש השלכות מדאיגות.
גם משחק כדורגל של הנברחת לא נכנסת לקטגוריה של "יום הזיכרון/יום העצמאות" — ולבטל שם את השמעת ההמנון יוציא אותנו לחלוטין מחבר האומות.
אם אתה, כערבי ישראלי, משתתף במוסדות לאומיים כאוניברסיטה (ונושא פירות בשל כך), נראה לי הוגן לכבד את מערכת הטקסים הלאומית הנלווית לה.
א. אני לא הייתי מגיעה לטקס סיום אם הוריי לא היו רוצים. הטקס להורים ולא לבוגרים.
ב. השאלה אם צריך לשיר את ההמנון היא שאלה מה נהוג. האם בארה"ב שרים המנון? הרי יש שם גם הרבה סטודנטים זרים..
ג. מי שלא יהודי,לא דוקא ערבי, גם עולה חבר המדינות מכוח חוק השבות שאמו אינה יהודיה למשל…צריך לדעת שהוא נמצא במדינת היהודים בסופו של דבר. כמו שבאמריקה שרים את ההמנון האמריקאי. כך שאם זה נהוג לשיר המנון לא צריך לעשות מזה אישיו…שמי שלא יהודי ישב עוד 2 דקות וישמע המנון. אפשר להיות לא יהודי ועדיין להזדהות עם המדינה. אם מישהו לא יהודי זה לא אומר שהוא שונא ישראל…אם לא נהוג לשיר המנון אפשר להימנע. שיתוו לכך נהלים באוניברסיטה אבל לא צריך לעשות מזה אישיו לא יכול להחיל …כן יכול להחיל ..וכו' כך נהוג וכו' ולמה פאדי מרגיש שלא מחילים אותו הרי הפקולטה החליטה לא לשיר המנון.וגם אם כן שרים המנון זה לא נגד מי שלא יהודי …בקיצור שני הצדדים הניצים הגזימו לגמרי בחשיבות הסוגיה…
Info Center » השיח על מדינה יהודית
נסו לקבל ויזה, נסו לקבל עבודה, נסו להתפרנס, נסו לקבל אזרחות ולשם כך גם שננו היטב את מילות ההמנון האמריקאיוהשבעו לדגל של אומה שרמסה ציוויליזציות, גזעים ועקרונות בסיסיים של מוסר. קדימה. אל נא תיסתכלו לאחור
כל התגובות הפשיסטיות שנכתבו כאן מעידות על זה שאזרחים יהודים בישראל כלל לא מבינים מה זה אומר להיות מיעוט במדינת רוב, ואיך מתחשבים במיעוט, אבן מאבני היסוד של הדמוקרטיה. בושה.
הפקולטה למשפטים לא הייתה צריכה להתנהג כמו איזה גנב בלילה. תלונות על כך שהתקווה לא הושמעה היו גם בשנה שעברה. במקום לפתוח את הנושא לדיון האם פוגעני ההמנון או לא החליטה הפקולטה להעלים שוב את ההמנון ולקוות שאיש לא ישים לב. הניסיון להשתיק את השיח הוא שנתן לחוליגנים ב"אם תרצו דיקטטורה" חומר נפץ וגרם לפיצוץ הנורא הזה. הייתי מצפה מהדיקנית שתעמוד מאחורי החלטתה ותודיע מראש כך וכך יעשה מסיבות אלה ואלה. זה מוסד אקדמי ליברלי ואין שום סיבה שאנשים יפחדו לעמוד מאחורי החלטות שלהם. זה חינוך רע!
"זו ארצנו" ו-"ישראל שלי"
מסכנים את הדמוקרטיה במדינת ישראל
תשובה: בשום אוניברסיטה בעולם. יש לי תארים מקיימברידג' בבריטניה ומהרווארד בארה"ב – ולא זכור לי שבטקסי הסיום שרו את ההימנון. ליתר דיוק, זכור לי היטב שלא שרו את ההימנון.
יש להזכיר לציוניסטים של "אם תרצו" ושכמותם כי אוניברסיטאות הן מוסדות אוניברסליים, לא "לאומיים"; אין מדע "לאומי" – אין חיה כזאת. יתר על כן, מדוע סטודנטים זרים (אזרחי חוץ, לא יהודים) יחוייבו לשיר את ההימנון של המדינה שבה ממוקמת האוניברסיטה שבה בחרו ללמוד?
התביעה הזו היא כה אבסורדית, והיא מזכירה תופעות מתועבות מימיה השחורים ביותר של אירופה במאה שעברה.
צריך פשוט להתעלם מהם. עצם ההתייחסות אליהם, והוויכוחים על "עמדותיהם", מנפחת את מישקלם האפסי.
אגב, אני מסכימה לגמרי עם מיקי טייכר, שציין בצדק שבשום אוניברסיטה נורמלית בתבל אין משמיעים את ההמנון בטקסים כלשהם.
قرأت كلماتك وأحسست بالافتخار أن هناك شخص لم يسكت في وجه المهزلة التي حدثت. كثيرون يوافقون معك الرأي وكانوا يتمنون أن ترسل هذه الرسالة باسمهم أيضا. فلتسمع هذه الجامعة الصوت المكبوت والمغلوب وإلى الامام يا فادي!
هديّة، سنة أولى، حقوق وعلم نفس، جامعة حيفا.
תחת אמתלא כלשהיא הכותב מתנגד לקיומה של מדינת ישראל כיהודית.
במדינת ישראל חווה ה"סיכון הבטחוני" כהגדרתו חופש יותר מבכל מקום אחר בעולם הערבי.
למרות זכויות רבות וחובות מעטות מפריע לו שאוניברסיטה במדינה ציונית יהודית (זה משיש פה) מודיעה על כך, עדיף היה אם כל הגופים בארץ היו מודיעים על הפסקת הציונות והפיכת מדינת ישראל ל"מדינת כל תושביה" שם קוד למחיקת הצביון היהודי.
הכותב לא מתנגד לציונות ,רק לעובדה שיש לציונים מדינה.
זה לא העובדה שהוא לא מותאם גם לערבים, אלא שהרבה אנשים ממוצא יהודי לא מתחברים להגדרתם כיהודים ולא רואים עצמם כיהודים וזו זכותם…
הצירוף "נפש יהודי", יש בה משהו מעורר סלידה..
במקום "נפשיינו הומיה", יש צירוף בלתי אפשרי ובלתי הגיוני כמו "נפש יהודי"..וזה כנראה שואב ממקורות דתיים.
זה גם מזכיר לנו את הכפייה בילדות, אפילו בבתי הספר הממלכתיים, לקדש את השיר הזה ולקדש סמלים כמו התנ"ך יותר מאשר כל ספר אחר או שיר אחר. זה מכעיס ומזעזע.
"שהממשלה והסוכנות אילצו את יוצאי ברה“מ להגר לישראל במקום לארה“ב וגרמניה" אני לא יודע מאיפוא המידע שלך אך ממשלת ישראל לא אילצה אף אחד לבוא לישראל. יש אבדל בין לאלץ ללשכנעה.