לא, זה לא סתם מבצר צלבני

בשבת הקרובה יש לכם הזדמנות לשמוע עדויות מגירוש הכפר אלבִּרְוָּה שבגליל, מפי חברי ילדותו של מחמוד דרוויש
איתן ברונשטיין
מחמוד דרוויש, פליט הכפר אלבִּרְוָּה

לפני כשנה נכנס למשרד של "זוכרות" צעיר כבן 22. הוא הציג את עצמו כבן קיבוץ יסעור וסיפר שהשתחרר לפני כמה חודשים מהצבא. רק אחרי השחרור, סיפר, שמע שסמוך לקיבוצו היה עד 1948 הכפר אלבִּרְוַה. "את השם הזה הכרתי תמיד כי כך נקראת עד היום חלקת אדמה, אזור חקלאי, של הקיבוץ. אבל מעולם לא ידעתי שחלקה זו קרויה על שמו של כפר פלסטיני".

כחצי שנה אחרי כיבוש אלברוה הוקם קיבוץ יסעור. היתה זאת יוזמת קק"ל, שביקשה להפריח את השממה, או אם נודה על האמת – להבטיח שאדמות הכפר יעברו לרשות העם היהודי. אי הידיעה של אותו צעיר סקרן מקיבוץ יסעור מבטאת במדויק מרכיב מרכזי בזהות הישראלית: אי-ידיעת הכיבוש של 1948, זה שהוליד את המדינה היהודית.

למי מאיתנו אין את המקום הזה בעברנו שלא ידענו אותו? לי יש את קַקוּן, שהיה שני קילומטר מקיבוצי בחן ועד לפני עשר שנים חשבתי שהיה מבצר צלבני ותו לא. לחברתי, בת רביבים, יש את בְּרֵיר – עד לפני שנה ידעה רק שזה שם של חלקה שקיבוצהּ עיבד, ולא שהיה זה כפר ושנערך בו טבח בפלסטינים בנכבה. להיסטוריון מוטי גולני יש את דניַאל, ובסרט "ציון, אדמתי" הוא שואל את אמו על החורבות ליד ביתה, שלא ידע את מקורן.

אותו צעיר מיסעור רצה לחקור על אודות הכפר. הפניתי אותו לספרייה של זוכרות והצעתי לו גם לשוב לקיבוצו ולחקור את ההיסטוריה של אי-הידיעה – בהתחקות אחר עקבות אי-ידיעת הנכבה בקרב הישראלים, טמון פוטנציאל גדול להבנת הזהות הישראלית.

באלברוה נולד, כידוע, מחמוד דרוויש, אחד המשוררים החשובים בעולם בעשרות השנים האחרונות. ביום שבת הקרוב 2 ביולי נסייר בין שרידי הכפר ונפגוש כמה מחברי ילדותו של דרוויש. עַבְּד אלרַחְמַאן כַּיַאל, החי לא רחוק מכפרו ההרוס, יספר על זיכרונותיו מהחיים באלברוה ומהגירוש ממנו. אנחנו, הישראלים, יודעים מן הסתם על מבצע בן-עמי מיולי 1948, שהביא לעקירת החיים באלברוה ובכפרים נוספים; אבל כמה מאיתנו שמעו את מה שקרה בכפרים עצמם באותם ימים?

הסיור באלברוה הוא, אפוא, בעבור מי שמעוניינים ביותר מדקה של פרומו:

לפרטים נוספים והרשמה להסעה

הכותב הוא מייסד ורכז פעילות ציבורית בעמותת זוכרות

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. שאול סלע

    השבוע קראתי את ספרו של הסופר הפלסטיני יליד לבנון אליאס ח'ורי. הספר ששמו באב אלשמס משרטט מחדש את פלסטין שבליבו של העם הפלסטיני ,ואת פניו של העם הפלסטיני המתחדש. הסופר עושה חשבון נוקב וקשה עם התחלואים שעדיין מלווים את העם הפלסטיני. כמו שמעון בלאס שלא נגרר לרטוריקה מתלהמת וכותב בצורה מאופקת עושה אותו דבר הסופר אליאס ח'ורי.

    יש בספר תאורים קשים מאוד על רצח וטיהור אתני. התעמולה הציונית/אשכנזית עומדת מבחינת אמינות בשורה אחת עם התעמולה הסובייטית . התעמולה הציונית אשכנזית לא משקרת רק בנושא הפלסטיני אלא גם בנושא המזרחים.

    מי שקורא את הספר מבין שאמינותו של אליאס חורי היא אנטיתזה לתחמנות ולרמאות של התנועה הציונית

    סמי שטרית על הספר

    http://www.andalus.co.il/?p=237

  2. חנן שליב

    מה אתה בעצם רוצה מעצמך אדון איתן?להקים את סולל -בונה לקקון או את ההסתדרות הציונית (ק.ק.ל?) ליוצאי בריר.(ד.א סביב בריר היו כמה מהקרבות היותר קשים בפריצת הדרך לנגב בתש"ח כך שזאת לא ממש הדוגמה הטובה ל"טבח עם").ובכלל אם כל-כך קשה להיות כאן כאדם מוסרי, אז השמים פתוחים ואם מוכרחים להתבכיין כל הזמן אז אולי תתאמץ יותר לקלוט אתיופים ואריתראים (הם לא יהודים מנשלים חס ושלום) או שסתם תלך מכות עם גוש אמונים.