• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

רֶשע זה כאן

על פי המודל של היישוב היהודי בחברון, נוער הזהב של גוש אמונים נחוש לטהר את ירושלים מערבים ולהמאיס עליהם את חיי היומיום. אולם המניע העמוק של כל אידאולוגיה גזענית הוא שכרון הכוח לכשעצמו
מיכל פלג

ההתעמרות בערבים הפכה לתעסוקה, לתחביב ולתכלית קיומם של אלפי יהודים-ישראלים. איש אינו מודה בזה בגלוי ורק מעטים מכירים בכך. השיח הפוליטי הרי מניח מראש מניע הגיוני, תועלתני, לכל מדיניות, אף שההסטוריה רצופה בדוגמאות המוכיחות את ההפך. במדינה היהודית הלא דמוקרטית אותה כוננו אנשי "גוש אמונים" שולטת כיום אידאולוגיה גזענית מובהקת מן הזן הקו-קלוקס-קלאני, וכדרכן של אידאולוגיות ממין זה חדלו האדנות, האלימות, ההתעללות והביזוי לשמש אמצעי והיו למטרה.

קדושת ירושלים משרתת את גוש אמונים לליבוי יצרים. בניגוד לאיתמר, תקוע או חוות מעון, התנחלויות כפריות שבהן מתעמרים בערבים הרחק מן העין, ההתנחלות בשכונות ערביות במזרח ירושלים ממוקמת בלב אזורים אורבניים צפופים וזו אחת מסיבות קיומה, אם לא החשובה בהן. כאן המרחק בין המתנחל החמוש, המוגן על-ידי החוק הישראלי וכוחותיו, לבין שכנו הפלסטיני חסר ההגנה, הוא זה המפריד בין חלון לחלון.

מתנחלים בשייח ג'ראח מתעמתים עם פלסטיני תושב השכונה. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס
קישוטים על המחסום בלב חברון. צילום: יותם רונן, אקטיבסטילס

לפעמים מפריד ביניהם רק קיר. אמנם, באמצעות אישורי בניה נדיבים לצד אחד והריסות בתים בצד השני, הקיר הופך במהרה למבצר בטון מצויד במצלמות ומאבטחים. המודל הוא היישוב היהודי בחברון. לפני חתימת הסכם וואי, במסגרת תחקיר לכתבה, לנתי בבית משפחה פלסטינית בקסבה בחברון. חלונות הבית היו מחופים רשת ברזל. בבוקר, מבעד לאשפה ולאבנים שהצטברו על הרשת, ראיתי ילדים משחקים בגינת "מתחם אברהם אבינו". אחד מהם, כבן תשע, יצא לבית-הספר. משני צדיו צעדו חיילים ונשקם דרוך.

הילד עצר להשליך אבן על החלון, צרח כמה קללות גסות והמשיך. אז הגיחו מארחיי החוצה ויצאו לעיסוקיהם. הם חצו את הרחוב בזהירות, בראש מושפל ובצעדה מהירה, כמעט ריצה, בין קומנדקר לעמדת הצבא בפתח הבית השכן.  בעלת הבית עלתה לתלות כביסה על הגג. הקסבה בחברון היא כוורת צפופה של בתים עתיקים בנויים זה על זה, כך שעקרת הבית ושכנותיה תלו את הכביסה מתחת לאפם ונשקם הדרוך של החיילים בעמדות השמירה, שנכפו על הגגות הסמוכים  – אלא אם כן ציוו עליהן האחרונים, כפי שאכן עשו באותו בוקר, להסתלק מיד מהגג. מהגג שלהן. זו דוגמה קטנה, בנאלית, לשגרת חייהם של ערבים שהמתנחלים חדרו ללב שכונתם.

משכורת ממוסקוביץ' ואקדח בחגורה

בלב השכונה הערבית ראס אל עמוד על הר הזיתים, מתחת לחורשת האורנים העתיקה של מנזר "בית אברהם", השתלטו ב-1997 סוכני "עטרת כוהנים", בכספי איל ההימורים האמריקאי ארווין מוסקוביץ', על חלקה אחת. ברחוב הופיעו מיד מחסום וחיילים, מקור לטרדות והשפלה לתושבים הערבים. קמה גם מחאה. בפעם הראשונה ראיתי את ההתנחלות כשביקרתי באוהל המחאה.

בפעם השניה הגעתי למקום עם מפיקה מהבי.בי.סי. המחאה גוועה בינתיים. המתחם הוקף בגדר. בשער עמדו צעירים חמושים באקדחים. דיברנו אנגלית, ג'יין נפנפה בתעודת הבי.בי.סי וברעמתה הבלונדינית – והשער נפתח. בחדר הבקרה, בין ערימות נשק וציוד אלקטרוני, התרוצץ בחור מודאג. מה קרה? מערכת הסאונד התקלקלה. משתוקנה התקלה פרץ מרמקולים שנתלו סביב המתחם קולה של שינייד או'קונר (שסירבה באותה שנה להופיע בישראל כמחאה נגד הכיבוש). השמיעו גם ליאונרד כהן. בפול ווליום, להנאת השכנים.

מתנחלים בראס אל עמוד, 27.05, צילום: אקטיבסיטלס

נערות חטובות ריחפו ברקע, חיממו אוכל וסרגו כיפות. הובילו אותנו לבית השני. שם עבדו (זה ציטוט) ה"שחורים": תלמידי ישיבה מזרחיים שהובאו בתורנות מרחבי הארץ לנקות ולשפץ. ומאיפה אתם, שאלנו את מלווינו. הם התייעצו ביניהם איך אומרים באנגלית "יוצאי יחידות מובחרות". אחד סיפר שהוא חוסך כסף לטיול בהודו עם החברה. אחרים נרשמו לאוניברסיטה. איך אומרים "אחלה סידור" באנגלית, שאל מישהו. הסבירו לנו: מגורים בחינם קרוב לקמפוס, חיסכון בנסיעות, משכורת ממוסקוביץ, אקדח בחגורה והופעות אורח על מסכי טלוויזיה ברחבי העולם. הם הציגו עצמם כנוער הזהב של גוש אמונים. ההיררכיה היתה גלויה כצהרי היום: הלבנים עם האצבע על ההדק, השחורים מטאטאים והאינדיאנים בחוץ.

בליל תשעה באב, אוגוסט 2009, ישנתי באכסניית המנזר "בית אברהם" בראס-אל-עמוד. התעוררתי בבהלה לקול צעקות. לקח לי רגע להבין שהן בוקעות ממערכת הגברה. השעון הורה כמעט חצות. הצעקה הפכה ליבבה מטורפת והדהדה מן הגיאיות סביב. גבר צווח בגרון ניחר "לטהר את ההר". קשה לתרגם לכתב הטעמת קול, צמרמורת בגב ותאוות רצח באוויר. מחלון המנזר ראיתי רק את השמיים המאדימים באור הזרקורים מעל מצודת "מעלה הזיתים" ואת העיר העתיקה ברקע. לבסוף נאמה אישה. קולה נשמע לי מוכר. אולי דניאלה וייס? מה זה משנה? אלפי הפלסטינים, משפחות, ילדים, זקנים, חולים ששנתם נגזלה בבתים סביב לא ידעו את שמה.

קול אישה צרוד שאג ברמקולים: "הערבים הם כמו קוץ בפה! התנאי להמשך קיומנו כאן הוא גירוש כל הערבים!" היא הזדעקה על הערבים "המשתלטים על מאות אלפי דונמים ביהודה ובשומרון". זה ציטוט. "לא נסכים לעולם להתחלק בארץ הזו עם עם אחר", הבטיחה. כעת הגיע משפט שנראה לי, בדיעבד, כלקח החשוב ביותר מאותו ליל אימים: "אם אנחנו לא יכולים לגרש עכשיו את כולם – לפחות נדאג לא לתת לאף אחד מהם להרגיש נוח לרגע!" זו, אכן, תמצית האידאולוגיה המבעיתה של השנאה.

דניאלה וייס. הערבים הם כמו קוץ בפה. צילום מסך

קול אישה צרוד שאג ברמקולים: "הערבים הם כמו קוץ בפה! התנאי להמשך קיומנו כאן הוא גירוש כל הערבים!" היא הזדעקה על הערבים "המשתלטים על מאות אלפי דונמים ביהודה ובשומרון". זה ציטוט. "לא נסכים לעולם להתחלק בארץ הזו עם עם אחר", הבטיחה. כעת הגיע משפט שנראה לי, בדיעבד, כלקח החשוב ביותר מאותו ליל אימים: "אם אנחנו לא יכולים לגרש עכשיו את כולם – לפחות נדאג לא לתת לאף אחד מהם להרגיש נוח לרגע!" זו, אכן, תמצית האידאולוגיה המבעיתה של השנאה.

לשם כך מתנחלים בלב שכונות ערביות בירושלים. איחוד העיר, וליתר דיוק הפיכתה ליהודית (מטוהרת מערבים), הוא המטרה האסטרטגית, הטקטיקה היא "לא לתת לאף אחד מהם להרגיש נוח לרגע", אולם המניע העמוק של כל אידאולוגיה גזענית, הדחף המשתלט עליה, ונעשה במרוצת הזמן חשוב מכל מטרה מעשית, הוא שכרון הכוח לכשעצמו. העליונות. האדנות.

לכן, ב"יום ירושלים" האחרון, צעדו בחורי ישיבות והמון משוסה דרך שייח' ג'ראח, לכן פרצו בשאגות ורקיעות רגליים לעיר העתיקה דרך שער שכם דווקא, ועל שפתיהם השירה "מוחמד מת". הם באו להתעמר בערבים.

כנראה שיעניין אותך גם: