המוזה מגיעה לסאות' אנד

תיאטרון פרינג' באר שבעי, שנוצר מהשטח על במת חניון תת-קרקעי, משנה את כללי המשחק בעיר. ביקורת על ההצגה "התמכרות"
יובל בן-עמי

לפני כמה חודשים, בלילה שטוף רוח דרומית נעימה, יצאתי מהצגה נחמדה למדי בתיאטרון באר שבע וטיילתי מהיכל אמנויות הבמה החדש והכמעט-מעניין-ארכיטקטונית של העיר אל עבר התחנה המרכזית, לתפוש לי אוטובוס הביתה. לצדי פסעה שגית בכר, דוברת התיאטרון. דיברנו על מולייר, על תרבות דרומית, על היכלי אמנויות במה ועל תחנות מרכזיות, כאשר שגית איזכרה פתאום את תיאטרון הפרינג' של באר שבע. זה נשמע כמו הלצה עגומה. פרינג' בבאר שבע? הרי אין חיה כזאת. היא התעקשה: בוגרי בית הספר לאמנויות הבמה בנגב הקימו תיאטרון פרינג' קטן ורצו עם הפקה אחת עד כה. היא המליצה לי בחום ללכת ולספוג את אמנותם. אמרתי שאשקול זאת ברצינות.

כמה חודשים טובים עברו והנה קיבלתי הזמנה להצגה "התמכרות". תיפקדתי אז כמבקר התיאטרון של אתר אינטרנט מוכר, ששלח אותי בעיקר לבקר הצגות של תיאטראות רפרטוארים גדולים. הנחתי היתה שלטובת הפרינג' בבאר שבע, יניחו לי לחרוג מן הדפוס הזה ועל כן הודעתי בשמחה למארגנים שאגיע. זה לא היה פשוט כל כך. באותו שבוע הגיעה גם הזמנה להפקה הבימתית היקרה ביותר בישראל: האופרה "אאידה" למרגלות המצדה. ההזמנה למבקרים לאופרה נפלה על אותו התאריך בו הוזמנתי ל"התמכרות". כביכול הייתי קרוע בין שתי הפקות מדבריות, אבל למעשה לא היה שום ספק לאן עלי ללכת. הודעתי לעורכי שאין לי דרך להגיע ל"אאידה", הם הודיעו לי שאני יכול לשכוח מהפרינג' בבאר שבע. החלטתי שמה שלא יהיה – אני לבאר שבע הולך.

קיראו לזה אפליה מתקנת, אבל יצירה עצמאית בפריפריה היא דבר קדוש. אמנם התיאטרון נודד לרחבי הארץ יותר מאמנויות אחרות, בזכות היכלי התרבות למיניהם. קחו את הקולנוע, למשל. ישראל מקצה תקציבים אדירים להפקות מקור שאין דרך לצפות בהן מצפון לחיפה, כי אין קולנועים מצפון לחיפה. הספרות מחזיקה בקושי מעמד בספריית קריית שמונה, שנסגרה החודש ונפתחה מחדש רק בעקבות מהומה. רק ברכט מצליח איכשהו למלא אולמות בחדרה ובאשקלון.

אבל כל עוד ערד וטבריה תלויות בהצגות שהופקו בבית לסין, הן דומות למדינות מתפתחות שנשענות על משקיעים זרים ולכן לעולם לא "יתפתחו" באמת. יצירה תיאטרונית עצמאית בפריפריה מתחלקת לשלושה סוגים: כאלה הנוצרות מתוך קהילות בעלות צרכים לשוניים מיוחדים (תיאטרונים באמהרית או ברוסית, למשל), כאלה הנוצרים בעקבות השקעה מבחוץ (כמו "מעבדות התרבות" של נצרת ודימונה, למשל, שנוסדו על ידי מועצת התרבות של מפעל הפיס), וכאלה שאחדים יצירתיים מחליטים להקים ולתפעל, במין התגרות בתכתיבי הגיאוגרפיה הישראלית. כאלה היו עד כה בעיקר בצפון: בעכו ובשלומי, והנה עוברת המוזה דרומה.

תיאטרון פרינג' באר שבעי, שנוצר מהשטח ממש וללא זרזים, הופך את באר שבע מעיר שיש בה תיאטרון רפרטוארי מסובסד אחד לעיר תיאטרון של ממש. מרגע ש"עלתה בדרגה", הסיכוי שתרבות יצירתית תפרוץ גם בסביבתה רב יותר. הפריפריה היא פריפריה רק אם היא תופסת את עצמה ככזאת. הנה, באר שבע אינה תופסת את עצמה ככזאת. חייבים לחזק את ידיה.

מערכת האתר לא החזיקה בדעתי. אמנם, ביקורי במצדה נדחה ביום והצלחתי להביא ביקורת משני האירועים, אבל הביקורת מבאר שבע פשוט לא הופיעה. ביקשתי שלא לקבל עליה תשלום מטעם האתר ההוא ואני מנצל את הגיעי לכאן כדי לפרסם אותה. קריאה מהנה.

מתוך "התמכרות". לא האכלה בכפית - ישירות

קצבי, סקסי, מגניב – מדי?

"התמכרות" היא הצגה יפה. מוזר שהיא יפה. חייהם של נרקומנים אינם יפים במיוחד, והמאבק היומיומי שלנו בהתמכרויות אחרות – עישון, עבודה, התמכרויות רגשיות וכו' – הוא עניין עצוב, מסואב ומתסכל. ההצגה, תוצאה של סדנת תיאטרון שבה העלו השחקנים תכנים מעולמם, נוגעת בכל אלה ומספרת אמת לקהל. התוצאה מעציבה אבל גם מלהיבה.

האם יש בזה טעם לפגם? יצירה יפהפייה אחרת העוסקת בהתמכרות, הסרט "טריינספוטינג" של דני בויל על פי ספרו של אירווינג וולש, זכתה לביקורת מסויימת עם צאתה. גם "טריינספוטינג" סיפרה אמת, החל מהצגת מכור הצולל אל תוך האסלה המטונפת בעולם כדי להציל מנה שנפלה לתוכה וכלה בתינוק מת, אבל זה היה סרט קצבי, סקסי, מגניב. אנשים מסוימים שהמלחמה בסמים היא עולמם ראו בו מימד של פיתוי. "טריינספוטינג" היה לדידם סרט לא חינוכי.

על חברי תיאטרון הפרינג' בבאר שבע מוטל להגדיר פרינג' באר שבעי מהו. בחירתם בהצגה תלוית נושא מסוכנת על כן, שהרי הצגות על התמכרות מעלים, למשל, בתיכונים במטרה להרביץ תורה בנוער. בחירה של קו "חינוכי", שמאכיל את הקהל תכנים בכפית, עלולה לגרום לתוצר הסופי להראות דידקטי או ילדותי.

יואב מיכאלי ועידן אבישר, שכתבו וביימו בשיתוף שחקניהם, החליטו לא לפחד. ההצגה שיצרו יכולה בהחלט להחשב "תיכונית" ו"חינוכית", ויהיה מי שימצא בכך טעם לפגם. בה בעת, "התמכרות" היא תיאטרון דינאמי שיש לו רגעי טריינספוטינג משכרי עין. בסופו של דבר, הניגוד הזה עובד. עיזבו את מה שלימדו אותכם בתל אביב. זאת לא האכלה בכפית. זאת ישירות. אלה אינם תכנים דידקטיים. אלה הם החיים שלנו ומותר לנו לעסוק בהם בלי להתעקש על ניכור ומעורפלות, כל עוד הביצוע טוב ויש בו מקוריות.

קצת יותר רעל או קצת יותר קצפת

ההצגה מוצגת בחניון התת-קרקעי שמתחת למרכז הצעירים בעיר העתיקה, מיקום שמעניק במה בעלת עומק עצום, שמנוצל יפה, ומאפשר להסיע רכב אמיתי לתוכה (גימיק שנעשה בו שימוש פעם אחת בלבד). אביחי כהן מגלם את חיים, נרקומן שמגיע לטיפול פסיכולוגי במסגרת גמילה. המשחק התנועתי שלו טוב והוא שובה את הלב גם ברגעי אלימות ועליבות. מורן בן אבו מצליחה ליצור בנו הזדהות כעמליה, הפסיכולוגית המטפלת בו, שחיי משפחתה הם קרנבל של התמכרויות. יתר הצוות כשרוני אף הוא ומצטרף אליו כוכב נסתר: המנהל המוזיקלי שחר ימפולסקי, שטווה פסקול קודח של מוזיקה עכשווית.

מתוך "התמכרות". יפה ומעציבה

יש גם בעיות, כמובן. בין היתר נרשם חוסר עקביות מסוים: סצנות חזקות מתחלפות בסצנות מגובבות ולא אמינות. ישנה שטיחות מסוימת בדמויות ועומק שמוחמץ בשל הסתפקות במובן מאליו. מבחינה תוכנית – הצפוי רב מדי. יש ב"התמכרות" הפתעות, אבל חסרה הפתעה רחבה ומעמיקה שתכיל את ההצגה כולה.

למרות כל זאת, יצאתי מרוצה. הצגה שסוחפת אותי, שמוזגת מיזוג מפתיע בין ה"חינוכי" ללאו דווקא חינוכי, שמציבה סטנדרט גבוה של תנועה, עיצוב, עניין, דמיון ורגש, היא הצגה מנצחת, אם בבאר שבע ואם בווסט אנד. כן, אילו היתה "התמכרות" מתגלגלת לווסט אנד, לא היתה ברירה אלא למהול בה קצת יותר רעל או קצת יותר קצפת, אבל היא גם היתה מאבדת משהו חשוב שיש בה היום.

לעת עתה היא לא בווסט אנד, היא בסאות' אנד, וכדאי לראות אותה שם. לפי מה שניכר על במת החניון, רבים מהכשרונות הללו ימצאו את עצמם בקרוב על בימות וממסכים בפינות אחרות של הארץ. טוב לתפוס אותם כשהם עדיין חלק מהפרויקט הייחודי והמוצלח הזה.

לפרטים על ההצגה

בא.ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שני עשורים של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים, התורמים מכישרונם לאתר והקהילה שסביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

כדי להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם. יחד נשמן את גלגלי המהפכה!

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. שמעון עשור

    יוצרי תרבות מהפריפריה בצפון ובדרום מוזמנים לפנות אליואשתדל לתת להם ביטוי וחשיפה תקשורתית בתוכניות שאני עורך בערוץ 1. בימים הקרובים אהיה בקשר עם תיאטרון הפרינג'בבאר שבע וננסה לשלב אותם בתוכנית.

    בכלל אשמח לסייע ולתת במה לנושאים חברתיים שמעסיקים את הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית (אם אינם עוסקים בפוליטיקה מקומית או נושאים שאינם חוצים את רף המקומון). כבן קרית שמונה, אני מחוייב להיות השליח שלכם בטלוויזיה.

  2. אורלי

    צריך לדייק- "…ישראל מקצה תקציבים אדירים להפקות מקור שאין דרך לצפות בהן מצפון לחיפה, כי אין קולנועים מצפון לחיפה."
    ובכן יש בתי קולנוע מצפון לחיפה – בנהריה, עפולה, קצרין וראש פינה. אמנם לא רבים אבל גם האוכלוסיה בצפון דלילה.

  3. איילת

    הייתי בהצגה והיא פשוט עוצמתית, ככה צריך לעשות תיאטרון; חוויתי, מרגש וחזק!