סכינים. מחווה לג'לו ביאפרה

שיר לסוף השבוע של מדור השירה באסטה
קובי אור

כשאראיין את ג'לו ביאפרה אתחיל ב: "בוא נדבר על סקס עם חיות". כלומר, איך זה לחיות תחת משטר ימני / דתי / אוליגרכי קיצוני בארצי ובארצו. ומה לעשות כדי לגמור אותו. בינתיים, הנה משהו לכבודו:

ג'לו ביאפרה

כמו עכשיו גם בסוף שנות השישים
לחיילים שלו צה"ל עשה דברים איומים.
אני לא מדבר משמועות
עברתי את זה: במוח שלי תקועות ההוכחות.
גם אני קורבן ניסויים רפואיים. לא העזו ליידע אותי. ידעו שאסרב.
במרמה עשו בי את זה. מאחורי הגב.
רק פחדנים נוהגים כך.
הרי בין לנסות לשנות נפש חיל
ובין להוציא עין לילדה מעזה הכבושה,
ישר, קצר הקו.

כעת חברים לעובדות:
לקחו חייל בן 19, רגיש במיוחד,
תמים שאת הצבא תיעב,
שמו לו באוכל תרכובות משונות,
אותן הכינו במכון הביולוגי כימי שכולם יודעים איפה הוא נמצא.
זה היה ניסוי בהפעלת חרדה.
מהר מאוד, כנראה שקיבלתי מנה גדולה,
התחלתי לפחד כמעט מכל דבר.
לראות בכל קופסת גפרורים עכבר.
בכל בקעה – הר.
לבלבל בין גברים, נשים,
קיציים, חורפים.
מנער של נשים הפכתי למאונן סדרתי.
שברתי דלתות, זרקתי חפצים
על אבי ואמי.

אני חושב שכמה מפרשיות הרצח הלא מפוענחות בין השנים 66 ו-69
ביצעתי אנוכי.
אחרת איך אפשר להסביר כתמי דם על כפותי
סכינים אדומים שהורי גילו בין חפציי.

איימתי ברצח על הפסנתרן אריה ורדי
שלחתי לקצין המילואים שלי
עיתוני קבוצות טרור
התחלתי למכור את גופי
תמורת סמים.
אפילו אוסף תקליטים יפהפה מכרתי בפרוטות.
נו, אז אתם מתפלאים שלא היה אכפת להם, לשרמוטות,
לשלוח חיילי קומנדו לצלול במים מסרטנים?

אני חושב שהרמטכ"לים ידעו על הניסויים,
גם ראשי הממשלה.
מצאו מין את מינם הזונות.
יכולתי להגיע הרבה יותר רחוק מלעשות
כתבות רוקנרול יפות.
כמה שנים נותרו לי לחיות?

אבל ניצחתי אותכם, רופאים בחאקי,
אקבור את כולם, את הכתבות שלי על רוק יקראו בעוד חמישים שנים.
ממכם, דוקטורים עלובים, לא ישארו שרידים.
הסמארק שלי יותר יצירתי
מהמחקרים הנפשעים שלכם.

לא צריך זרקור כדי להאיר את האמת.
די באור כוכבים.
די באור אחד.

עמוד דום לזכר קורבנות ניסויים.
בהמות בחאקי שלא מתים ולא חיים.
יום הזיכרון לאלה שנופלים וקמים, נופלים וקמים,
לא יקראו על שמם רחוב, לא יכתבו עליהם שירים
אש במוח, עכביש בגודל הר
אל תגעו בי, שנינו לא מאותו הכפר
פעם בחודש, ניצב בשער
המכון הביולוגי בנס ציונה. ממשש את הסכין.
במי לנעוץ אותו? ברופא הצעיר, החתיך, שהשיניים שלו כמו ברקים
שסופר את הכדוריות האדומות בטיפות דם של חיילים
ישראליים או פלשתינאים, מה זה משנה.
או בזה עם הבגדים האזרחיים שהמית יותר ממאה כלבים
ואוכל סטייקים עם שרי ביטחון , ועם קולגות אמריקאיים ורוסים.
באיזה גז אתם משתמשים?

כשאנחנו באמצע זיון מקיאים,
אתם דורשים שאת המשכורת שלכם ישלמו בירוקים.
אחרת כך אתם מאיימים:
גם לצבא האמריקאי, הצרפתי, האיטלקי, הרוסי
מדעני מוות כמוכם דרושים.
והרי במשך השנים – יצרתם כל כך הרבה קשרים.

עוד שנה. עברה. עוד אחת תעבור.
אבל אנחנו, לפני שאת הגוויות שלנו יזרקו לבור,
אתכם, את החשבון נגמור.

עמוד דום לזכרנו, פעם היינו כבשים.
לנקמה אין קול, אין ריח.
יום עצמאות שמח.

קובי אור אינו משורר, אלא פזמונאי. כך הוא הגדיר את עצמו כשביקשתי את השיר למדור. הפזמון התפרסם לראשונה בבלוג המוזיקה המומלץ ביותר שלו "קרמטוריום". בינתיים, ג'לו ביאפרה ביטל את בואו לישראל (מתי שמואלוף, עורך מדור "באסטה")

בא/ה לפה הרבה?

נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך 16 שנות קיומו של "העוקץ", תוך יצירת שפה ושיח ביקורתיים, הצליחו להשפיע על תודעת הציבור הרחב. מאות הכותבות והכותבים התורמים מכשרונם לאתר והקהילה שנוצרה סביבו מאתגרים אותנו מדי יום מחדש, מעוררים מחשבה, תקווה וסיפוק.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, ועל מנת להמשיך ולפתח את האתר בערבית, שעם קוראיו נמנים רבים ממדינות ערב, אנו מזמינות אתכם/ן להשתתף בפרויקט יוצא הדופן הזה. כל תרומה יכולה לסייע בהגדלת הטוב שאנחנו מבקשות לקדם.

תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

  1. פרידמנית

    בעקבות פניה של תנועת החרם ובד"ס בכלל.