עוד אומללות שמחה בחלקה

יהיו מי שינסו לקפוץ לסיפון אחר, יהיו מי שישלימו עם גורלם ויחכו לסוף. כולם יטבעו. על האחריות של העיתונאים למצבם – מאמר שני ואחרון בעקבות הסדרה "העיתונאים"
יוסי קליין

בשבועות האחרונים נדמה היה שהימים הטובים חוזרים. עיתונאים שוב קיבלו הצעות לעבור לעיתון מתחרה תמורת תוספת שכר. נשמעו צהלות: "כמו בימי מקסוול!". המאושרים מיהרו לעורכים שלהם עם ההצעות הטריות ודרשו תוספת הולמת לשכרם. ההספדים על מות העיתונות נשכחו וקינות על גורלם המר של העיתונאים הושתקו. לרגע חזרו העיתונאים להיות מבוקשים. כדאי לנצל את הרגעים האחרונים, הם אמרו, וקפצו לבר על הסיפון לסבוב משקאות אחרון. אחרון, כי הטיטאניק שלהם כבר טובעת, גורלה נחרץ.

יהיו מי שינסו לקפוץ לסיפון אחר, יהיו מי שישלימו עם גורלם ויחכו לסוף. כולם יטבעו.

בעלי העיתונים מובילים את העיתונות לתהומות, אבל העיתונאים שותפים מלאים. הם אחראים לקלות בה זה קורה. מי שאדיש לכך שמקור פרנסתו מתמוטט לנגד עיניו – אחראי למצבו. הם, העיתונאים, הם הסובלים הישירים, לא הקוראים ולא הבעלים. הקוראים ימצאו מקורות מידע אחרים, לבעלי העיתונים יש מקורות מימון אחרים. העיתונאים תלויים במקצועם ובו בלבד, רק הם ישלמו את המחיר.

מתוך סרטו של פרנק קפרה "The Power of the Press". בעלי העיתונים מובילים את העיתונות לתהומות, אבל העיתונאים שותפים מלאים

העיתונאים הם המהנדסים והאדריכלים של המפעל שמייצר עיתונים, הם לא רק פועלי ייצור. בלעדיהם אין עיתון ואין עיתונות. בלעדיהם לא יכולים שוקן, מוזס ודנקנר להוציא עיתון, בלעדיהם לא יכול דנקנר להילחם בשוקן ומוזס באדלסון. המלחמה מתנהלת על גבם של העיתונאים ולא למענם. נכון, יש להם גם רגעים יפים: כשעיתון אחר מנסה לפתות אותם. אז נתקף העיתונאי בשיכרון כוח זמני, פתאום הוא מגלה שיש לו כוח. כוח יש לו, אבל אין לו רצון להפעיל אותו. את הרצון מחליף אצלו הפחד.

בעלי העיתונים מפחידים את כולם עם ה"אינטרנט". הם תולים בו את הפיטורים והקיצוצים. העיתונאים נבהלים ומרימים ידיים, הם מכסים את עיניהם בכפות הידיים ומייבבים בחוסר אונים. מבעד לאצבעות הפשוקות הם מביטים סביב: אולי יבוא בעל הון חדש שירצה לעשות סיבוב על "חופש הביטוי"? אולי יציע להם הצעה? הם לשירותו, תמיד.

העיתונאים היום לא דומים לקולנוענים של פעם. יוצרי קולנוע לפני כשמונים שנה לא נבהלו מכוחה של הטלוויזיה, הם לא ישבו בחיבוק ידיים. הם ידעו להשתלב באיום החדש ולנצל אותו לצרכיהם. כאן העיתונאים שמחים באומללותם, הם לא תופשים את עצמם כיוצרים בעלי כוח. הם, לדעתם, דומים יותר לעגלונים בימיה הראשונים של המכונית. הם מפוחדים.

העיתונאי והפנקס. מפוחדים כמו עגלונים בימיה הראשונים של המכונית

בעלי העיתונים לא מפריזים בכוחה של הרשת, היא בצמיחה והעיתונות המודפסת גוועת. אבל הגסיסה והפריחה לא יתרחשו מחר. האינטרנט המלבלב והעיתונים הקמלים יחיו עוד זמן מה במקביל. הזמן הזה הולך ואוזל. לו רצו, יכלו העיתונאים לנצל אותו לטובתם. למצוא את החיבור בין העיתונות המודפסת לעיתונות המקוונת. הצג אולי יחליף את הנייר אבל דיווח הוא תמיד דיווח, פרשנות היא פרשנות וטור הוא טור.

רק עיתונאים יכולים למצוא את החיבור וליצור עיתונות חדשה, לא בעלי העיתונים. רק עיתונאים, אבל לא כל אחד. רק מי שמאסו בעיתונות הנוכחית, רק מי שמאסו בבעלי העיתונים הנוכחיים, רק מי שמאמינים בעיתונות גם כשליחות. רק עיתונאים כאלה יכולים להביא עיתונות חדשה, מו"לים חדשים ובשורה חדשה. אבל קשה לי להאמין שיש כאלה: עיתונאים היום הם כבר מוכים ומרוטים, הם אימצו את החנופה ככלי עיקרי במלחמת ההישרדות שלהם. הם השלימו כבר עם מותה של העיתונות ומותו של המקצוע.

זו הזדמנות למישהו מן החוץ. למי שעדיין לא ויתר בטענה ש"הזמנים קשים וצריך לעשות ויתורים", למי שמכיר ביתרונות של המדיומים השונים, למי שאינו נואש ועוד יש לו תקווה.

לקריאת חלק א'

בא/ה לפה הרבה?

במשך 14 השנים שחלפו מאז עלה העוקץ לאוויר, מאות כותבות וכותבים פרסמו פה טקסטים בכל נושא שבעולם, כאשר מה שמחבר ביניהם הוא מחשבה מקורית וביקורתית. נושאים שהתעקשנו עליהם לאורך שנים, תוך יצירת שפה ושיח, חדרו בסופו של דבר לתודעת הציבור הרחב. הקהילה שנוצרה סביב האתר מאתגרת אותנו מדי יום מחדש – כאשר אנחנו נוכחות שהחיבורים הנרקמים כאן בין תרבות לפוליטיקה, בין האקדמיה לשטח, אינם טריוויאליים בכלל.

אחד הדברים המרגשים שקרו לנו השנה הוא הקמתו של העוקץ בערבית, שעם קהל הבאים בשעריו – לצד הפלסטינים אזרחי ישראל ופלסטין – נמנים גם קוראות וקוראים ממדינות ערב השונות.

על מנת להמשיך ולעשות עיתונות עצמאית ולקדם סדר יום מזרחי, פמיניסטי, צדק ושוויון, אנו פונים כעת לעזרתכםן, קוראינו וכותבינו. בואו לקחת חלק בפרויקט יוצא הדופן הזה, ואנא תרמו לנו. כל תרומה יכולה לעזור לנו להתקיים ולהתפתח. תודה רבה.

donate
כנראה שיעניין אותך גם:
תגובות

 

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  1. אנה פרויד

    שתייצר עיתונות חדשה וכולי תקווה שלא נואשת.