"בעלי חזות אפריקאית"

בארצות הברית, שבה "קו הגזע" הוא השסע החברתי המרכזי, חיכוכים בין גזעיים עלולים להתפרץ בכל רגע. כאשר שוטרי משטרת ניו יורק ירו במהגר אפריקאי בלתי חמוש בכניסה לביתו, הסיפור לא ירד מהכותרות במשך שנים, וברוס ספרינגסטין כתב על זה שיר. כאשר ג'ו בידן אמר על המועמד לנשיאות ברק אובמה כי הוא "נקי" ו"רהוט", אף אחד לא חשב שמדובר במחמאה; שהרי בכך שציין שאותו שחור הוא "נקי" ו"רהוט", כמו אמר שהוא מופתע מכך וששחורים אחרים אינם כאלה. כשהמשטרה ניסתה לעצור בפתח ביתו בקיימברידג', מסצ'וסטס, את הנרי לואיס גייטס, פרופסור שחור נחשב, משום שהיותו שחור שחי בשכונה לבנה הפך אותו לחשוד בפריצה לביתו שלו, הנשיא אובמה הזמין אותו לבירה בבית הלבן ולשיחה על מצב יחסי הגזע בארצות הברית.

אצלנו, שני מקרים שהופיעו בשבועות האחרונים בשולי החדשות מזכירים שגם אם ננסה לטאטא את זה אל מתחת לשטיח ולדמיין שבישראל אנחנו לא צריכים להתמודד עם שאלות של גזע – חיכוך בין-גזעי קיים גם קיים, ויחד איתו מגיעה כמובן גזענות (במובן ה"קלאסי" של אפליה על בסיס צבע עור). ממש כמו באמריקה. של לפני מאה שנה.

המקרה הראשון סבב סביב דיפלומט קונגולזי שנעצר על ידי פקחי יחידת עוז בשכונת התקווה בדרום תל אביב. הפקחים דרשו לראות תעודת זהות, והוא הראה להם תעודה דיפלומטית (איני מבקשת לדון בפרטי המקרה או בשאלת הפליטים והמדיניות הראויה לטיפול בבעיה – זהו נושא סבוך ואין לו פיתרון קל או מהיר). מה שמשך את תשומת לבי לא היה האירוע עצמו – שכן מבקשי מקלט אפריקאים נעצרים בדרום תל אביב, שכונת מגוריי, מדי יום ביומו – אלא תגובת יחידת עוז. ליאור אוחיון, אחד מהפקחים שהיו מעורבים בתקרית, הסביר לעיתונות כי הסיבה שהדיפלומט התבקש להראות תעודות היתה כי "זיהינו אדם גדול מימדים בעל חזות אפריקנית".

האירוע השני התרחש מספר ימים אחר כך. שני הפרובוקטורים הגדולים של הימין, חבר הכנסת מיכאל בן ארי ותושב חברון איתמר בן גביר, אספו 50 אנשים "בעלי חזות אפריקאית", כלומר, מבקשי מקלט אפריקאיים שחיים בדרום תל אביב, העלו אותם על אוטובוס ולקחו אותם לבריכת גורדון שבצפון תל אביב. שם, שילמו להם על מנת שיפשטו בגדיהם וישכשכו בבריכה בבגדי ים. כתוצאה מכך, היו בטוחים, יברחו מהבריכה תושבי צפון תל אביב ויחשפו את ערוותם הצדקנית ברבים.

שוב, איני מבקשת לדון בפרטי האירוע או לברר האם הפרובוקציה הצליחה או לא. מה שמשך את תשומת לבי – מלבד הניצול המחפיר והמביש של בני אדם תמימים – הוא שהפרובוקציה הייתה מבוססת על העובדה שבן ארי ובן גביר משוכנעים שאין דבר מפחיד או מעורר דחייה יותר מהמראה של אפריקאים.

קו מקשר עובר בין אוחיון, בן ארי ובן גביר: הפחד מהגוף האפריקאי ומקיומו במרחב הלבן. בעוד שבן ארי ובן גביר נחשבים לשוליים הקיצוניים של הימין, פקחי יחידת עוז הינם בלב הקונצנזוס; אך הפחד הקמאי מהגוף האפריקאי חוצה גבולות פוליטיים, וכך גם הגזענות.

בארצות הברית קיימת גזענות, אך שם לפחות הגזען יודע שהוא כזה. בישראל, למרות הניסיון שלנו עם אנטישמיות שדמתה בהרבה אופנים לגזענות נגד שחורים בארצות הברית, הגזען אינו יודע שהוא כזה. לא רק שאנחנו כלל לא מזהים גזענות כאשר זו זוקפת את ראשה המכוער, אנחנו אף מתעקשים שאיננה קיימת – כל ניסיון לדון בגזענות נהדף מיד בטענה שמדובר ב"אהבת המולדת", ב"שמירה על גבולות המדינה", או סתם ב"ביטחון".

בארצות הברית, שבה ההיסטוריה הבין-גזעית היא בת למעלה מ-400 שנה, מזהים גזענות בקלות. אצלנו, הניסיון הבין-גזעי הוא חדש, והמקרים האחרונים מלמדים כי אנו רחוקים מאד מלראות את האפריקאי כבן אדם שווה לאדם הלבן.