בקרים באשדודית

רבע לשבע בבוקר בכל אחד מימות השבוע של קיץ שנת 2011. אני מנווט בזהירות את האופניים מחדר השינה הריק יחסית, שם הם לנים לצדי בכל לילה, דרך הסלון הצפוף, מעבר לשולחן-על-גלגלים שעליו יושבת המדפסת המובטלת, בין שולחן הקפה הכבד לבין ספת העור השחורה הדביקה – שני פריטים שהגיעו קומפלט עם הדירה – חולף על פני ערימת הכלים המתייבשים על השיש, מגשש בכיסי התיק כדי לבדוק שיש עליי את כל מה שצריך – ארנק, סיגריות, מפתחות – וחומק החוצה מדלת הדירה המחולקת אל המסדרון המשותף, שתלתלי לכלוך מרחפים על רצפתו.

חדר המדרגות הקטן מוצף אור מזרחי, וגוויות הג'וקים שלא שרדו את מתקפות הספריי האחרונות הפוכות על גבן על כל מדרגה כמעט. אני מגיע אל המדרכה, מטפס על הכיסא הגבוה מדי והמרופט, ומתחיל לנסוע.

אני גומע במהרה את רחוב בורוכוב הקטן שלי, שבו כמעט מקלט אחד על כל בניין דירות נמוך. בפינת הרב הרצוג עומדת וילה מצועצעת מעץ אדום ומקושט, כמו בית המכשפה מ"עמי ותמי", וחסידה מפוסלת על גגה. ימינה ומיד שמאלה להנרייטה סולד, שדרה מוצלת וחד-סטרית שבה אני נוסע נגד כיוון התנועה, מנסה להימנע מהשפרצה בשלולית התמידית באמצע הרחוב. בפינת רמב"ם, הרבנות העירונית ומולה המרכז המסחרי של רובע ב' שבו אני עושה את הקניות שלי. המרכז לא הומה עדיין, אך כבר לא נטוש. ילדים הולכים לבית הספר.

שמאלה ב"שדרות הנשיא ויצמן", שעל שמן אני תמיד תוהה: הרי התוספת "הנשיא" לא עוזרת להבחין בין שני הויצמנים שעל שמם אולי הוא קרוי. באשדוד יש ניגוד בולט בין הרחובות הפנימיים, כמו זה שלי –  עזובה שקטה של עשבים שוטים, מעקות חלודות והמוני חתולים – לבין השדירות הישרות, הרחבות והמעטירות. אני עובר במהרה את השדירה, עולה על המדרכה ממול וחותך אל תוך גן המשחקים שבמרכזו מיתמר מגדל גבוה וסימטרי מפלסטיק צבעוני שממנו משתלשלות מגלשות צינוריות. הגן שומם עדיין, אבל מרגע שאני עובר אותו אני מוצא את עצמי שוב על כביש, מול בי"ס מקיף א' של חיל האוויר. פה נערים ונערות רבים בחולצה האחידה, חלקם בכיפות שחורות, חוצים את הכביש לעבר שער בית הספר.

אני מדווש בעלייה עד לפינת בני ברית, דרך הכניסה הסואנת של אשדוד. מעבר לכביש שכונה ג' החרדית. על אחד הבניינים כרזת פרסומת ענקית של מרכול. מיני אנשים חוצים את הכביש, רובם בכיוון ההפוך ממני: יוצאים מהשכונה, לעבר מרכז העיר. כדי לפנות שמאלה אני מחכה ברמזור או חותך, בהתאם למצב רוח ולשעה.

אשדוד עיר של שיפולים מתונים, והצומת הבא הוא על ראשה של גבעה בלתי-מוחשת שכזאת. מצפון-מערב נשקפים מנופי הנמל הגדולים, ממערב אזור התעשייה הכבדה ושטחי  המסחר הענקיים של ה"סטאר סנטר". השמש כבר זרחה מזמן, כמובן, אבל תכלת של בוקר מוקדם עדיין נסוכה בשמים הגדולים ועננים לבנים שוקטים מעל הכביש הגועש.

יש לי כברת דרך קצרה לעבור על הכביש הראשי לפני שאני פונה ימינה אל תוך אזור התעשייה. כבר כאן מתחילים להופיע לצדי הדרך, לצד האנשים הרגילים הרבים המצטופפים בתחנות האוטובוס, שכירי היום השחורים. חלקם עומדים, חלקם יושבים או כורעים על בלוקים קטנים בין השיחים, מחכים לתעסוקה. בכניסה לאזור התעשייה יש גינה קטנה שבה ברז גבוה, שנראה – למרבה ההפתעה – כאילו הותקן שם לצרכי הפועלים, שכן אף אחד אחר לא שוהה בגינה הזאת.

זאת שעת השיא של הבוקר, והם רבּים. חלקם אפריקאים, חלקם פלסטינים, חלקם הקטן אסייתים. הפלסטינים, במיוחד, לבושים בגדים שלא נראים מתאימים לעבודה פיזית קשה: ג'ינס, חולצות מכופתרות. אמנם הכול מהוה ומוכתם, אבל אלגנט בכל זאת. משהו קשה להגדרה במבט שלהם המרפף עליי כשאני חולף. אין לי מושג מה הם רואים בי ובשכמותי, פועלים בשכר מינימום שנושק לשכר המקסימום שלהם, עובדי כוח אדם זמניים שלהכנסה סדירה כמו שלנו הם יכולים אולי רק לקוות.

הלאה, מעבר לחומוסיות והשיפודיות של פתחת אזור התעשייה לעבר מוסכים, חנויות חומרי בניין ושאר עסקים קטנים ובינוניים שמשובצים לאורך רובו של הרחוב הארוך. יש משהו מלנכולי באסתטיקה היוצאת-ידי-חובה של העסקים האלה, שחלקם אפילו לא מקפידים לאיית את שמם באותה דרך בכל שלט, שלא לדבר על עיצוב לוגו אחיד. הרחוב נטוש עדיין ברובו וחולף על פניי במהרה. בסוף הרחוב מיתמר ההאנגר הענק של מחסני יעקבי, מקום העבודה שלי.

אני פונה ימינה ומגיע אל עמוד השילוט שאליו אני תמיד קושר את האופניים – אין לי מתחרים, אני היחיד פה שמגיע לעבודה ככה. על גג ההאנגר, השעון מתרה בי על איחור קל (אני חושד שהשעון הזה ממהר קצת, אולי בכוונה). אם בדיוק מגיע אוטובוס, יש עומס בכניסה. אם לא, אני בדרך כלל לבד שם, ואף על פי כן צריך לחכות קצת עד שהשומר מואיל בטובו לפתוח את החלון כדי לקחת ממני תעודת זהות. בתמורה לה אני מקבל כרטיס צהוב של עובד כוח אדם. אני מכניס את הכרטיס לארנק, עוקף את הבוטקה של השומר ומתחיל לצעוד לעבר השער הצהוב הגדול, אל תחילתו של יום עבודה.

מתן קמינר הוא סטודנט לתואר שני בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניבסיטת תל אביב. בימים אלה הוא עורך עבודת שדה לקראת התזה באשדוד, ומתעד את חוויותיו ומחשבותיו ב"בלוג שדה"