סוקרטס לא היה שר התקווה

ביום רביעי שעבר התפרסמה ב-ynet תגובתו של פרופ' אלון הראל ל"פרשת התקווה" בטקס הבוגרים של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. לטענתו, היעדר ההמנון מטקס הבוגרים הינו דבר מבורך, העולה בקנה אחד עם ההפרדה בין החברה האזרחית שבה פועלת הקהילה האקדמית, ובין הספירה הממסדית-לאומית שבה שירת ההמנון היא עניין נורמטיבי יותר. עמדה זו מצאה ביטוי גם בקרב מרצים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה. אלא ששני המושגים האלה – החברה האזרחית והספירה הממסדית-לאומית – מחייבים דיון מעמיק בהרבה ממה שמציע הראל במקום המוגבל שהוצע לו ב-ynet.

אי ההבחנה בין האזרחי לממסדי היא לא כשל מקומי שאירע במדשאות אוניברסיטת חיפה. היא קשורה למשבר עמוק בהרבה, מסוכן בהרבה. פרשת התקווה איננה "עשב שוטה" בנוף האקדמי בשנים האחרונות אלא חלק אינטגרלי ממגמה של פוליטיזציה של החיים האקדמיים. היא סימפטום למחלה ממאירה, שהזהיר מפניה פרופ' אלן בלום כאשר השווה בין השתלטות השמאל הליברלי (לכאורה) על האקדמיה האמריקאית בשנות השישים ובין השתלטות כוחות הריאקציה הפשיסטיים על האקדמיה הגרמנית בשנות השלושים. מה שעומד למבחן במציאות הישראלית הוא לא פחות מאשר היותה חברה פתוחה וחופשית, וחבל שפרופ' הראל ואקדמאים אחרים בישראל מסרבים לומר זאת לסטודנטים.

למעשה, פרופ' הראל בעצמו מניח את המבוקש, כאשר הוא טוען שהאקדמיה בישראל פועלת במסגרת החברה האזרחית ולא הממסדית-לאומית. ההפרדה בין שתי ספירות אלה מהווה בעצמה ביטוי לאידיאולוגיה ליברלית, לפיה שואפת המדינה להימנע מכל התערבות בפעילות אזרחיה במרחב הציבורי. במאמרו, מסרב הראל להכיר בכך שאותה אבחנה ממש עומדת לביקורת על-ידי סטודנטים רבים ותאים סטודנטיאליים כגון "אם תרצו", שהתעוררו לחיים בעקבות ההזדמנות לסנגר על רגשות הסטודנטים שהמנונם נמנע מהם. אוניברסיטת חיפה, מרציה וחוקריה ממומנים באמצעות כספי ציבור, ועל כן לדעת סטודנטים רבים ואף אקדמאים לא מעטים עליה לשמור על צביונה הציוני.

טענה זו הושמעה שוב ושוב כאשר "אם תרצו" דרשו את "דמם" של מרצים מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת בן גוריון, על שפרסמו מאמרים בעלי צביון "אנטי-ציוני" (לטענתם). מסתבר שפרופ' הראל מפספס את טיב הביקורת שהושמעה דאז, ושחוזרת בגרסה אחרת בשבועות האחרונים: האוניברסיטה, לדעת רבים, הינה וצריכה להיות גוף ממלכתי-לאומי. עמדה זו, המשותפת כאמור לסטודנטים ומרצים רבים, היא עמדה אמיתית וקיימת ובתור שכזאת ראויה להתייחסות רצינית.

מהי אקדמיה?

כדי להבין את מקומה הראוי של אקדמיה בחברה כלשהי, זוהי השאלה הראשונה המתבקשת. ובכן, אקדמיה היא מעבדה סטרילית או לפחות כזו ששואפת לסטריליות, בה כל שאלה באשר היא ראויה לעמוד למבחן ביקורת התבונה. האקדמיה היא המקום בו בני חברה יכולים לתור אחר האמת מבלי להיות נתונים להשפעתן של רגשות, של דעות קדומות ושל לחצים חברתיים. הכי חשוב, היא המקום בו למידת הפופולריות של דעה לא צריכה להיות שום השפעה על תקפותה. אלן בלום, כמו רבים לפניו, האמין שהדעה הפופולרית היא האיום המיידי והישיר ביותר על היכולת של האדם ולכן של כל חברה, לחשוף אמיתות.

אזרח "רגיל", אפילו בחברה דמוקרטית שבה חופש הביטוי מוגן, מאד יתקשה לקרוא תיגר על דעות פופולריות, שכן איומים כמו לחץ ציבורי, נידוי, ומניעת משאבים ממנו מקשים ביותר על יכולתו לעשות כן. סוקרטס, שהואשם על-ידי אזרחי אתונה בהשחתת הנוער, הוא הדוגמה הראשונה והפרדיגמטית של אזרח שניסה לקרוא תיגר על הנחות רווחות בחברה בה הוא חי. כיום, בדיעבד, אנו נהנים מפירות מרדנותו וחוצפתו של סוקטרס, וכן של הוגי נאורות שנתקלו אף הם בנידויים חברתיים (שפינוזה), איומי כליאה (גלילאו גליליי) ואף סכנת חיים (סוקרטס עצמו).

האקדמיה היא המקום בו סוקרטסים בני זמננו מוזמנים לבחון באופן ביקורתי כל דעה, כל הנחת יסוד, מבלי להסתכן ברדיפה או בהשתקה. באופן אירוני, היה זה תלמידו של סוקרטס, אפלטון, שהקים את המוסד האקדמי הראשון בעולם המערבי – כנראה שמעט מאוחר מדי. האקדמיה איננה רק מקלט מבטחים עבור דעות לא פופולריות. היא מקום שבו אותן דעות עצמן יכולות וצריכות להיבדק בכלים אמפיריים, מחקריים וענייניים.

חוקר טוב לא נמדד לפי עמדותיו או דעותיו, אלא לפי תקפות שיטתו המדעית קודם כל. כך מובטח שחוקרים יקחו אחראיות על פרי עטם, שהרי המוניטין (ולעיתים אף הקריירה) שלהם מונחים על הכף בעת פרסום מחקריהם. לבסוף, האקדמיה היא מקום בו מי ששואל שאלות לא פופולריות, שאולי יום אחד יניבו דווקא דעות פופולריות, יוכל למצוא משאבים כספיים לחקירת השאלות הללו, כאשר בתור אזרח בודד הוא יתקשה לעשות כן.

אם זוהי אקדמיה, מהי אקדמיה "ישראלית"? הרי אם מטרת האקדמיה היא לברור בין אמונות בלבד ובין אמת, בין מה שנתפש כנכון ובין מה שנכון באמת, הרי שניתן לצפות שבכל אקדמיה בעולם אופי השאלות יהיה זהה. ההבדל הוא באופן שבו שאלת המחקר חלה על החברה ממנה מגיעים האקדמאים, שהם בעלי זוית ראייה מיוחדת יותר מאקדמאים מחברות אחרות. אז את מה בוחנים? את החברה הישראלית בעיקר. את העם שלנו. מה שהופך קומץ אנשים לעם בעל זהות ייחודית הוא הדעות של אותם האנשים לגבי שאלות שמעסיקות את כל בני האדם באשר הם.

העם היהודי, כמו העם ההודי, האירי, המקסיקני והתאילנד, הגדיר וממשיך להגדיר את עצמו באמצעות תשובות לשאלות כמו "מהם החיים הטובים", "כיצד ראוי לנהוג עם שכניך" או "איך ראוי לציין נקודות חשובות בחייו של האדם". במילים אחרות, ה"ישראליות" של האקדמיה הישראלית מתבטאת בכך שהיא בוחנת את התשובות ה"ישראליות" לשאלות שמעסיקות את כלל בני האדם באשר הם. על כן חשוב שבכל מדינה פתוחה ונאורה תהיה אקדמיה – כדי לשאול את השאלות האנושיות בגלגולן המקומי, ובמקרה שלנו – בעברית.

לכן, בין היתר, יש ניחוח על-לאומי באקדמיה בישראל ובחו"ל. מרצים וחוקרים מבלים זמן רב במתן הרצאות באוניברסיטאות בארצות שונות, ומשתפים פעולה עם חוקרים מארצות זרות. הקהילה האקדמית היא בינלאומית יותר מאשר לאומית. טוב שכך, כיוון שדווקא מאקדמאים ממקומות אחרים בעולם ניתן ללמוד ולחדד את השאלות האנושיות, ולהחילן אחר כך על המציאות המקומית.

יתרה מזאת, ואולי חשוב מכך, עם וחברה הם אורגניזמים משתנים. לחברה יש את הזכות ואף החובה, להתאים את עצמה להתקדמות המין האנושי. זה נחוץ לה על מנת לשרוד, ועל מנת להצדיק עבור חבריה את ההשתייכות אליה. אלא שלכל עם יש אתוסים, פרות קדושות, מסורת ארוכת שנים המעוגנת בטאבו. תפקידה הייחודי של אקדמיה "ישראלית" היא לזהות את הפרות הקדושות האלה ולבחון אותם.

דווקא שיוכם של חוקרים ומרצים לעם שפרותיו הקדושות עומדות למבחן הביקורת ההיסטורית נותן להם אמינות, שהרי מי היה מקבל ביקורות על אתוסים ציוניים (למשל) אם אותן ביקורות היו מושמעות רק על ידי חוקרים בבריטניה? לכן, היכולת של חברה להיות אדפטיבית, לשמור על עצמה ולהמשיך להיות ארגון גג לגיטימי עבור חבריה תלוי באופן ישיר במידת הנכונות והיכולת של האינטלקואלים שלה להעמיד אותה לביקורת.

ההשתייכות האישית שלהם לחברה רק מעניקה לממצאיהם משנה אמינות. כשאני שומע הרצאה של מרצה ישראלי, יוצא צבא, על הדיכוי השיטתי של פלסטינים בידי מדינת ישראל, הסיכוי שאחשוב על הדברים באופן ענייני ולא מיד אתקומם במחאה הוא גדול יותר מאשר אם אשמע את אותה ההרצאה בדיוק ניתנת על-ידי חוקר ממדינה זרה. ייתכן שבסופו של דבר אחלוק על עמדתו, אבל לכל הפחות אשקול את דבריו בכובד ראש. זו חובתי כסטודנט, זה תפקידו כמרצה. לפרויקט הציוני אין הצדקת קיום ללא השיח הביקורתי הפנימי הזה.

השאיפה: ציון נמוך במדד הפופולאריות

אם חברה פתוחה וחופשית מצפה מאזרחיה להשמיע דעות מגוונות ולעיתים לא פופולאריות, על אחת כמה וכמה שמצופה לעשות כן בין כותלי האקדמיה. האקדמיה היא לא "סתם" עוד חלק של החברה האזרחית, כפי שמרמז הראל. האקדמיה לא רק שאינה מחויבת לממסד לאומי, אלא כל מהותה נוגד את הקשר הרשמי עם הממסד הלאומי. לכן אלן בלום הסיק שדווקא חוסר הפופולאריות של האקדמיה היא המדד הטוב ביותר למילוי תפקידה הראוי בחברה שקוראת לעצמה חופשית. אקדמיה לא פופולרית צריכה לזכות ליותר הערכה מאזרחים חופשיים מאשר אקדמיה פופולארית, כמו זו של גרמניה בשנות השלושים (פופולאריות מכיוון ימין) או של ארה"ב אחרי שנות השישים (פופולאריות מכיוון שמאל).

השתקתם של קולות לא פופולריים, היא סימן שהחברה הפתוחה לכאורה, מאבדת את הסוקרטס שלה. כאשר ארגונים סטודנטיאליים וסטודנטים עצמאיים, ובוודאי שכשחוקרים ומרצים, קוראים לעיגון צביון "ציוני" (ופופולארי) באקדמיה; כשהם נלחמים על קיומם של סמלים ממלכתיים-לאומיים בקמפוס; כשהם קושרים בין תשלום משכורת של מרצה-חוקר ובין ציפיה שהוא לא יחצה קווים אדומים פופולאריים במחקריו ובהרצאותיו – כאשר זו המגמה הכללית, עלינו להתחיל לדאוג.

אוניברסיטאות ציבוריות בישראל צריכות לשלם משכורת למרצים ולחוקרים, זהו האינטרס שלנו אזרחי החברה הפתוחה והחופשית לקוות שעם הכספים הללו אותם מוחות גדולים יחקרו ויפרסמו דעות לא פופולריות. המדינה צריכה לשלם לאקדמאים כדי שאלה יבקרו אותה, ואת החברה החיה בתוכה, באופן ענייני ומדעי.

אוניברסיטאות ציבוריות בישראל לא צריכות לקבע את שיר ההמנון בשום טקס רשמי. הן אף צריכות להוריד את דגלי הלאום מרחבי הקמפוס, ולהפסיק לקיים טקסים ממלכתיים בו. לא כדי שבני מיעוטים ירגישו יותר בנוח להתהלך בו, כפי שטוען הראל, אלא כדי להזכיר דווקא לנו – יהודים, ישראלים, ציונים – שאנחנו מתהלכים בשטח האינטלקט האנושי, זה שמתעלה על הזהות הלאומית המקרית, וזה שבוחן רעיונות ודעות בעין אנושית בלתי תלויה, ולא בעין ציונית.

דגלי לאום ושירת ההמנון מנטרלים את יראת הכבוד שאנו צריכים לחוש כלפי המסורת האקדמית בכללותה, וכלפי תרומתה של ההשכלה הגבוהה למין האנושי. הם מרדדים את החוויה האקדמית לכדי "שלב נוסף בתהליך יצירת האזרח הישראלי הטוב", במקום שהאקדמיה תהווה שער לעולם ולהיסטוריה האנושית כולה.

משבר ההשכלה הגבוהה

הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה לא חטאה בכך שלא הכניסה את ההמנון לטקס. גם לא ניתן לצמצם את חטאה להיעדר נימוק להשמטת ההמנון. חטאה, כמו חטאם של חוגים אחרים יש להניח, הוא גדול בהרבה. הוא עמוק בהרבה. הוא נוגע למשבר אינלקטואלי חמור שמרחף מעל האקדמיה בישראל: הפקולטה חטאה בכך שהיא לא הכינה כראוי את הסטודנט החיפאי להבין את מקומם הראוי של סמלים לאומיים באקדמיה – זאת אומרת, את היעדרם ממנה.

סטודנט שמבין את מהותה של האקדמיה, את חשיבותה לחברה פתוחה וחופשית, ואת החשיבות שבניתוק סמלי לאום וממסד משטחיה, היה מברך על היעדר ההמנון מהטקס. ייתכן שהיה שר אותו עם חבריו, ייתכן שהיה מקיים תהלוכת דגלים בקמפוס, ואם היה עושה כן – מבורך הדבר. יש אינספור הזדמנויות לשיר את ההמנון ולהניף את הדגל במשך השנה, במיוחד במדינה עם מורשת מפוארת כמו ישראל. אבל לא כחלק רשמי של טקס אקדמי, ובטח שלא באופן כפוי.

זה לא כשל של ראש החוג, של מארגני הטקס, או של הרקטור או הנשיא. זה כשל שנובע ממגמה של השטחת ההשכלה הגבוהה, והפיכתה לפס ייצור של הענקת תארים, במקום שפעם תפקידה היה לייצר אזרחי עולם ביקורתיים וחושבים. הפקולטה למשפטים תפקידה הנכון הוא לייצר אזרחים שעומדים להקדיש את חייהם לדבר המסוכן ובאותו הזמן החשוב ביותר בחברה נאורה וחופשית – החוק.

בתור שכאלה, הייתי מצפה שדווקא סטודנטים למשפטים יהיו בעלי נכונות לבחון את המציאות בעין אנושית על-לאומית. שיבחנו כל דבר קודם כל כבני אדם, ורק אחר כך כישראלים, ורק אחר כך כציונים. שיביעו איפוק מלערב רגשות לאומיים, הגם שהם לגיטימיים ואף טובים לעיתים, בעת מגעם עם לימודי התואר. בצדק שאלו הרומאים "מי ישמור את השומרים?" בידי מי החברה תפקיד את האחריות לוודא שהריבון, החוק, לא מדכא אותנו ומאמלל אותנו? התשובה נראית לי ברורה – אנשי המשפט, בראש ובראשונה.

לכן, טוב הייתה עושה הפקולטה אילו הייתה מחייבת את כלל הסטודנטים שלה לעסוק לעומק בשאלות האלה, ולא רק במשך קורס, אלא במשך התואר כולו לפחות. טוב הייתה עושה המועצה להשכלה גבוהה אילו הייתה עושה דה-פופולאריזציה של תואר המשפטים, ומחייבת מתעניינים בלימודי משפט קודם כל להעשיר עצמם בטקסטים המכוננים של תרבות המערב, המחייבים כל אדם לעמוד בפני אותן השאלות שצריכות להישאל בעת המגע בינו לבין החוק.

העובדה שהיעדר ההמנון מטקס הבוגרים זכה לתרעומת כזו גדולה, מלמדת יותר מכל על פער עמוק ברפרטואר האינטלקטואלי של הבוגר הממוצע (ויסלחו לי על ההכללה הגורפת מדי, שכן יש אנשים נפלאים בכל פקולטה, הגם שלעיתים הם נוטים להיות שקטים יותר). אילו זו הייתה בעיה אקדמית גרידא, ניחא. אבל אלה הצעירים והצעירות שהולכים לשמור על השומרים.

לכן אל לנו להתפלא שעסקנים פוליטיים, העושים קריירה מסנסנציות זולות הקשורות לסמלים, ניכסו את היעדר ההמנון לבניית הקריירה שלהם על חשבון ליבוי האש היהודית-ערבית. זהו ההקשר המקומי בו הטקס התקיים. טבעי שמי שאינו בעל הכלים להבין את מהותה של ההשכלה הגבוהה וכמעט שאינו נדרש להתעמת עם השאלות הנצחיות של המין האנושי יילך שולל אחר פרובוקטורים שפורטים על מיתרי הרגש העדתיים. בהיעדר שיטה חינוכית שמטפחת את האפשרות להבין את החשיבות שבהיעדר ההמנון, טבעי שהריק החינוכי הזה יתמלא על-ידי המכנה המשותף הנמוך ביותר בקמפוס.

יותר מכל דבר אחר, פרשת ההמנון היא אינדיקטור לכישלון מערכתי של ההשכלה הגבוהה, למשבר אינטלקטואלי ולסכנה פוליטית מוחשית מאין כמותה. כאשר סטודנטים, בוגרי תואר במשפטים, מוצאים נחמה קודם כל בשירת ההמנון ורק אחר כך ביכולת להגן על הרעיונות העומדים מאחורי ההמנון בעזרת שימוש בשכלם, אני מתחיל לדאוג. הרצון הכנה של סטודנטים ומרצים להחתים כל דבר ועניין בחותמת כחול-לבן מצביע לא רק על פרנויה, כפי שטענו מרצים בתגובה למתקפותיהם. הוא מצביע בעיקר על אובדן האמון של החברה כולה במשאב הטבעי האמיתי והחשוב ביותר של מדינת ישראל – האינטלקט.

פרופ' הראל מרמז במאמרו שהנזק הגדול בפרשת התקווה הוא ניתוק האזרחי מהממסדי, והדרה של מיעוטים מתחושת השייכות באקדמיה. אלא שהמיעוטים הם לא הנפגעים היחידים מממסדיות ולאומיות בקמפוס, ואף לא הנפגעים העיקריים. אלן בלום צדק כשהצביע על "דלדולה של הרוח באמריקה". חבל שאין מי שיזעק על דלדול הרוח בישראל.

הכותב הוא בוגר תכנית המצטיינים של אוניברסיטת חיפה והחוג לפילוסופיה, מחזור 2010